בעשורים האחרונים, מפלגות שזיהו עצמן כשמאל כלכלי המחויבות לשוויון וצדק, גילו שקהל הבוחרים שלהן הולך ומצטמצם. מטבע הדברים, ההסבר המועדף תולה את האשמה בהצלחתן של מפלגות ימין לאומניות למנף משברים כלכליים וחברתיים, ולגייס תמיכה דרך שיח מפלג המסמן אליטות ומיעוטים כאחראים למשברים הללו. לצד זאת, ישנה אפשרות נוספת הכוללת מבט ביקורתי, פנימה, אל סדרי העדיפויות שאימצו אותן מפלגות והתעלמותן מחששות, פחדים ומצוקות של מי שעד לא מזמן היו הבוחרים שלהן. המבט הביקורתי הזה חשוב בעיקר עבור מי שמבקש להיות אלטרנטיבה, להציע סדר יום חדש ולהתמודד עם הבעיות. כאן אצלנו, עושה הרושם, השיח על צדק ושוויון נותר מעט מאחור, או נדחק לשוליים בידי שאלות של ביטחון ופוליטיקה פרסונלית.
מי הבין את העם ומי לא. טראמפ וקלינטון, 2016 | צילום: אי.פי
לא רק בשל כך אבל ודאי שגם בשל כך, כדאי לקרוא את השיחה מאירת העיניים בין תומא פיקטי למייקל סנדל, ולקוות כי תימצא האפשרות לקיים שיחה דומה לה גם אצלנו בעיקר לקראת הבחירות. שני הכותבים הם הוגים מוכרים ומשפיעים במרחב שבין כלכלה, מדעי המדינה, פילוסופיה והיסטוריה. השיחה ביניהם על שאלות של שוויון וכלכלה קולחת ומזמינה גם עבור מי שאינו מצוי בז'רגון האקדמי של התחומים הללו הנוטה לעיתים להיות תיאורטי מאוד ולא נגיש. הדוברים מצליחים, די בקלות כך זה נראה, לנהל שיחה מורכבת בשפה נהירה והתרגום לעברית של תומר בן אהרון, מסייע בכך ושומר על משלב לשוני מזמין ונעים לקריאה.
תומא פיקטי הוא כלכלן צרפתי, המעדיף להגדיר את עצמו דווקא כהיסטוריון כלכלי. הוא כתב בין השאר את הספר Capital in the Twenty-First Century, העוסק באי-שוויון והתפתחותו מאז המאה ה-18. זהו רב-מכר עב-כרס (כ-700 עמודים) שראה אור באנגלית ב-2014 ובו מסביר פיקטי את אי-השוויון בנוסחה פשוטה: שכאשר התשואה על ההון גבוהה מהצמיחה הכלכלית, מי שמחזיקים בהון מתעשרים מהר יותר ממי שמתפרנסים מעבודה. התיקון שהציע כלל מסים גבוהים יותר על הון וירושה וחיזוק מדינת הרווחה. בן השיח שלו, מייקל סנדל הוא פילוסוף פוליטי אמריקאי מהרווארד העוסק בשאלות של צדק ושוויון. ספרו 'צדק' ראה לאור בעברית בשנת 2012 (הוצאת כנרת זמורה דביר) ומשויך למה שמוכר כזרם ה'קהילתני' בפילוסופיה הפוליטית, זרם המציב את הקהילה ולא את הפרט במוקד הדיון הפוליטי. בין השאר, עוסק סנדל בחדירתה (או, שליטתה) של כלכלת השוק בחיים החברתיים ובהשפעות שיש לחדירה זו על חיי היומיום של קהילות שונות.
בשיחה ביניהם מבקשים פיקטי וסנדל להסביר מהו שוויון, מדוע הוא חשוב ומה קורה לקבוצות שונות כאשר הוא נעדר. צריך לומר לשבחם כי בתוך שיח השוויון שהם מנהלים לא נעדר מבט ביקורתי גלוי וכן על נקודות העיוורון של השמאל הפוליטי והאקדמי באירופה ובארצות-הברית, שאליו הם עצמם משתייכים. אף ששניהם מודעים היטב לקשיים ולאתגרים העומדים למול כל מי שמבקש לקדם שוויון חברתי, עמדת המוצא שלהם דווקא אופטימית. כפי שהם מראים בעזרת שלל נתונים מאירי עיניים, במאה השנים האחרונות יש תנועה עקבית לעבר שוויון. העולם, כך הם טוענים, שוויוני יותר משהיה, בין שמדובר במגדר וגזע ובין שמדובר בהשכלה אקדמית, נגישות לחינוך ורפואה ציבורית. "אם כך התקדמנו", אומר פיקטי "לעבר שוויון בטווח הארוך, וההתקדמות הזאת לא באה על חשבון השגשוג האנושי, או כל יעד לגיטמי אחר שאנחנו רוצים לבחון כנגד השוויון, אלא אף הייתה רכיב חיוני בדרך אליו". אבל ההתקדמות הזו, הוא מוסיף וטוען, לא הושגה בקלות אלא תמיד דרך מאבקים, והמאבק לשוויון רחוק מלהסתיים אבל דורש חשיבה מחודשת בעיקר בקרב מי שמחויבים לו.
נקודת המוצא לדיון שלהם היא מדוע בכלל אנו זקוקים לשוויון? היעדרו, מסביר סנדל, פוגע בעיקר בשלושה הקשרים: נגישות לטובין בסיסיים, יכולת להיות אזרחים מעורבים וכבוד אנושי. הפרויקט הסוציאל-דמוקרטי העומד במרכז דיונם של פיקטי וסנדל ושעימו הם מזוהים נשען על הרחבה של המיסוי (העלאת תקרת המס) וחלוקה מחודשת של ההכנסות לצמצום אי-השוויון. לכך מצטרף רעיון נוסף, דה-קומודיפיקציה, כלומר צמצום הדברים המוגדרים כ'סחורות' (לדוגמה, בריאות וחינוך) ובהתאמה התלות של החיים החברתיים בכוחות השוק. פיקטי וסנדל מבקשים להחזיר את הפרויקט הסוציאל-דמוקרטי של מדינת הרווחה, ולהתאים אותה למציאות של המאה ה-21 ואתגריה.
בפני הפרויקט הסוציאל-דמוקרטי עומדים, כך הם טוענים, שלושה אתגרים לא פשוטים. הראשון, הוא שזהו פרויקט שלמעשה נעצר בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, בין השאר בשל התחזקות הימין הניאו-ליברלי, ולפיכך המשאבים הציבוריים הקיימים כיום, כ-40 שנה מאוחר יותר, קטנים מדי לצרכים של ימינו. השני נוגע לאופן בו ניתן לשתף את האזרחים-פועלים בקבלת ההחלטות הכלכליות. השלישי קשור ליכולת של הסוציאל-דמוקרטיה שהתפתחה במסגרת של מדינת הלאום להסתגל למציאות גלובלית.
אבל לפני כן ישנה עוד בעיה הקשורה במי שאמורים להוביל את המהלך הזה, השמאל הדמוקרטי. פיקטי אומר: "במקום להאשים את טראמפ והרפובליקנים – את זה תמיד קל לעשות, כמובן – מוטב לדמוקרטים בארצות-הברית ולמקביליהם באירופה להביט במראה ולבחון את חסרונותיהם שלהם". הדמוקרטים ומקביליהם באירופה מיהרו לאמץ את הגלובליזציה ואת בעלי ההון, וכפי שכותב סנדל "התמסרו לדת השוק החופשי" ונמנעו מלקיים את הדיון הנדרש בתרומה או בפגיעה של השווקים בטוב הציבורי.
גם אל האקדמיה ובמיוחד אל אוניברסטאות העילית שלה מפנים השניים מבט ביקורתי ובוחן. לטענתם, המריטוקרטיה, אותה הנחה שכוח פוליטי או מעמד חברתי הוא תולדה של כישורים והישגים, משמשת לעיתים קרובות כהצדקה לפערים כלכליים וחברתיים ומעניקה לגיטימציה לסדר הפוליטי-חברתי הקיים. כמי שמלמדים במוסדות אקדמיים יוקרתיים הממיינים בקפידה את הבאים בשעריהם, אך בה בעת גם מעניקים עדיפות לצאצאיהם של בוגריהם, חשדנים פיקטי וסנדל בנוגע לתקפותם של טיעוני המצוינות. לטענתם, הדבר מוביל למציאות שבה השמאל המסורתי מאבד את קהל היעד החשוב ביותר שלו, השכבות הנמוכות, ונוצר ניכור בין אנשים עובדים וחסרי השכלה אקדמית ובין אליטות משכילות המתיימרות לייצג אותם ולדבר בשמם.
הבעיה במריטוקרטיה היא כפולה: ראשית היא מראש אינה שוויונית כפי שהיא מציגה עצמה, מכיוון שהתחרות מתקיימת בתנאים שאינם שווים (לילד עשיר יש סיכוי טוב יותר להתקדם בשיטה הזו מלילדה ענייה). שנית, מסביר סנדל, גם אם התנאים היו שוויוניים לא בטוח שהמריטוקרטיה פועלת לטובת הכלל, מכיוון שזוהי שיטה המעודדת את המצליחים לראות בהצלחה שלהם הישג פרטי: "אנשים שהתגלגלו לראש הסולם", אומר סנדל "חושבים שההצלחה שלהם היא שלהם בלבד, שהיא משקפת אך ורק את הכישורים שלהם – ולכן מגיע להם כל השלל שהשוק מעניק להם". לעומתם, מי שמצאו עצמם מתקשים להתמודד עם הכלכלה הגלובלית, ששכרם נשחק או שמקומות העבודה שלהם נדדו, נאלצו לשמוע שהכישלון נעוץ בהם. שהרי אם הייתם מוכשרים, כך אומרת המריטוקרטיה, הייתם מצליחים, משלא הצלחתם אתם ככל הנראה לא מוכשרים מספיק. לא זו אף זו, המסר הקשה הזה המאמץ את הסדר הקיים מגיע דווקא מהמפלגות שהיו אמורות לייצג את ה"עם", את אלה שהכלכלה הגלובלית הפכה לפגיעים במיוחד. אבל, מפלגות הפועלים הדמוקרטיות החליפו עם השנים את קהלן והפכו ל"מזוהות עם הערכים, עם האינטרסים ועם ההשקפות של המעמד המשכיל, המוסמך, המקצועי" ואגב כך נטשו את הציבור הטבעי שלהן (מעניין אגב כך לחשוב למשל על כל המפלגות בישראל המזדהות כשמאל וקהל המצביעים שלהן).
כתגובה כמעט טבעית, מעמד העובדים מצא את התשובה דווקא אצל הימין, בעיקר הימין הפופוליסטי שהפך כתובת למצוקה והבטיח לתת לה פתרונות קלים ומפתים. בהיפוך העמדות הטרגי הזה שהתרחש בכל הדמוקרטיות המערביות, היו אלה מפלגות השמאל שתמכו בהסכמי סחר גלובליים (כגון NAFTA או האיחוד האירופי) והביאו לאובדן מקומות עבודה. הימין, לעומת זאת, אימץ עמדה אנטי-גלובלית, נעמד לצד ה"עם" וכנגד ההגירה שהואשמה בגזלת מקומות העבודה שלו ובכך, השתלט על "כמה מהסנטימנטים הפוליטיים הכי חזקים: פטריוטיות, קהילה והשתייכות".
מכאן פונים פיקטי וסנדל לאתגרים הגדולים והשאלות שהשמאל, אם ירצה להיות רלוונטי, יידרש לענות להן: כיצד מגדילים את המשאבים הציבוריים במציאות שבה הימין הצליח לצמצם מיסוי פרוגרסיבי (בו העשירים משלמים יותר) והשמאל האינטלקטואלי פחות להוט להגן עליו? כיצד מייצרים את הסולידריות הנדרשת ומשיבים לחיים את הפרויקט הסוציאל-דמוקרטי? וכיצד מיישבים את המתח שבין מדינה ואזרחים ובין מציאות שבה הגלובליזציה מערערת את הסדר הישן?
הספר הקטן והיפה הזה נכתב במרחב שבין אירופה וארה"ב ובשל כך אינו תואם לחלוטין את המציאות הישראלית. דווקא בשל כך יש כאן הזמנה לדיון ולחשיבה על ישראל ועל האופן שבו ניתן להתאימו למציאות הכאובה והקשה שלנו. ואולי, בכל זאת, טענה אחת ניתן לקחת ממנו ככתבה וכלשונה, טענה שכדאי לחשוב עליה בימי טרום-בחירות שבהם אנו מצויים: תפיסת עולם סוציאל-דמוקרטית, תפיסת עולם החותרת לשוויון, והנשענת על סולדיריות, היא לא רק צורת חיים מוסרית וראויה יותר אלא גם, כך עולה מהספר, משתלמת יותר לכולם, לעשירים ועניים כאחד. •
מה זה שוויון ולמה חשוב שניאבק עליו // תומא פיקטי, מייקל סנדל } תרגום: תומר בן אהרון } אופק } 112 עמ'
{ גיא בן-פורת וחיים וייס }
