בספטמבר 23', חודש לפני סוף העולם, הדהים תמיר פרדו חלק ניכר מהציבור כשהשתמש בפומבי במילת האל"ף. "בשטח שבו שני עמים נשפטים תחת שתי מערכות משפט", אמר ראש המוסד לשעבר על המגמה בגדה המערבית, "יש פה מדינת אפרטהייד". מן הסתם, ההתרגשות היא לאו דווקא מנבואת זעם מפיו של אדם ששימש גורם בכיר מאוד במערכת הביטחון, אלא השימוש הספציפי ב"אפרטהייד" לאבחון התהום שישראל חפרה. עד אז, המונח "אפרטהייד" נתפס כדרגה אחת לפני השוואות מסוג "נאום התהליכים" של יאיר גולן. אבל המפץ הפוליטי של בחירות 2022 והשינויים שהתחוללו כמעט מיד בשטח בעקבות התוצאות, הוציאה את מילת האל"ף מחזקתם של ארגוני זכויות אדם ותנועות שמאל רדיקלי, והכריחה גם אנשים מסוגו של פרדו להשתמש בה כדי לתאר את המצב.
ארבע שנים לאחר מכן, אפשר לומר בשקט ובצער שאין לו סוף, שפרדו לא סתם צדק: ספק אם הוא שיער את המרכזיות של תפיסת האפרטהייד במערכת ההפעלה השלטונית והצבאית, ומנגד את חוסר העניין של האופוזיציה באיום אסטרטגי על צדקת קיומה של ישראל. הכרזתו של שר הביטחון, למשל, כאילו "הנחה" את הצבא להעביר למשטרה את אכיפת הסמכויות נגד יהודים בגדה, מצטרפת לסירובו לחתום על צווים מנהליים כלפי חשודים יהודים בטרור. הביזיון המתמשך בקוסרה מביא לשיא את אוזלת היד של המערכת באכיפת החוק כלפי יהודים, שלא היה מתאפשר אלמלא שילוב קטלני של אדישות, קריצה ותמיכה מדינית. הגאווה של שרי הממשלה במהלכים שמבטלים בפועל את הסכמי אוסלו רק מדגישה שאין פה מקריות: כשזה מגיע למדיניות שמשמעותה אפרטהייד, אפילו גדולי השמרנים והחרד"לים מאמינים במצעד גאווה.
לכך ניתן להוסיף מגמה חדשה, שמבקשת לעודד אפליה מוסדרת וממוסדת גם בתוך גבולות הקו הירוק. כך, לדוגמה, ניתן לראות את הקו הגזעני להחליא בכל הנוגע לתלונה נגד הטיפול של הצוות הרפואי בלוחמי צה"ל. בערוץ 14, שהוא לא רק כלי תעמולה אלא גם משפיען אידיאולוגיה, נשמעו קריאות כגון "לייהד את המקצוע הזה של הרפואה". זיו מאור, שמונה על ידי שר התקשורת לתפקיד מועצת הכבלים והלוויין, כתב בגיליון האחרון של העיתון "בשבע" ש"אין להשאיר צוותי עובדים ערבים ללא פיקוח של יהודי במקומות רגישים, ויש להתאים את מצבת העובדים הכללית ואת מפות הקידומים כדי לאפשר זאת".
הוצאת האפרטהייד מהארון היא לא עוד התפתחות בשולי הטרפת הכללית שבה המדינה נמצאת זה שלוש שנים, אלא צעד דרמטי בדרך לריסוק שאריות הלגיטימציה המוסרית לקיומה של ישראל. לכן היה מצופה שהאופוזיציה היהודית, שדוגלת כביכול בהצלת האומה, תבין שזה כבר לא סיפור שמעניין כמה סטודנטים משועממים ואינטלקטואלים צבועים, ואי-אפשר להוסיף להדחיק אותו. בפועל, על המפלגה היחידה בגוש שעוד עסקה בכך מופעל לחץ אפקטיבי להפסיק, פן תתנפץ הפנטזיה על גיוס קולות "ימין רך", שאמור להיות מוטרד מהסוגיה לא פחות. כמובן שהמציאות לא מתעניינת בשיקולים הללו, כמו שלא אכפת לה שהאוזניים הישראליות חסומות בשעווה של טראומה וכאב: כשצד אחד מקדם אפרטהייד והצד האחר מתנהג כאילו הבעיה אינה קיימת, גם חילופי שלטון לא ימנעו את הקטסטרופה.
