בנאום הזכייה שלו באוסקר על 'אופנהיימר', הבמאי כריסטופר נולאן אמר ש״אנחנו רק קצת יותר ממאה שנה בתוך הקולנוע. דמיינו איך היה להיות רק מאה שנה בתוך ציור או תיאטרון. אנחנו לא יודעים לאן המסע המדהים הזה הולך״. הסרטים של נולאן בעשור האחרון מציירים ראייה פסימית של האנושות, אבל גם מבהירים עד כמה הוא אופטימי לגבי הקולנוע. הוא סבור כי בכל דור הקהל יחזור בסוף לאולם, ובטוח שהדור הצעיר הנוכחי דוחה את ה-AI ככלי יצירתי ומעדיף אמנות שמייצרים בני אדם. קיץ 2026 מוכיח שנולאן, טנטטיבית, צודק: ג'ן-זי לא רק נוהר לאולמות, הוא גם גורר את ההורים וקהל מבוגר יותר.
זה לא בא בקלות. הילדים עדיין צריכים ריגושים מיוחדים: סרטי איימקס כמו 'האודיסאה', פורמט 4DX, 'ספיידרמן' שמדבר בצלמם ובדמותם, תוהה ומתחבט, וגם סרטי אימה שמכוונים במיוחד אליהם. אבל הם חוזרים ויש לכך משמעות רחבה הרבה יותר: מדובר בדור שכמעט כל מה שהוא יודע בחייו הצעירים זה הרס, מלחמות, מגפה עולמית וניתוק מחברים ומבני אדם בכלל. והנה הוא מחליט שזה לא מתאים לו, אז הוא קם והולך לקולנוע. עם חברים. אמיתיים.
אחד משלנו. מתוך 'ספיידרמן'
יחסית לתעשייה כה צעירה, הוליווד עברה הרבה מהפכות, אבל תמיד ידעה להמציא את עצמה מחדש. זה כמעט מנגנון הישרדות: בימי השפל הגדול, בתי קולנוע חילקו כלי מטבח לרוכשי הכרטיסים. האולמות התמלאו ועבור משפחות רבות הכלים האלה היו סט האוכל המשפחתי הראשון שלהן. היום המצב לא עד כדי כך נואש, אבל קהל עם אין-ספור אלטרנטיבות מציב דרישות גבוהות. הוא ישלם את המחיר היקר של כרטיס, אם יידע שהתאמצו לתת לו חוויה ראויה.
השנה הדיל הזה עובד היטב, גם בבלוקבסטרים וגם בסרטים בקנה מידה בינוני-קטן. לא רק המספרים מגבים את התחושה (עלייה של כמעט 20 אחוז בהכנסות לעומת התקופה המקבילה בשנה שעברה): אנשים שמקבלים החלטות לפי השורה התחתונה מקימים עכשיו לתחייה בתי קולנוע מיתולוגיים בלוס-אנג׳לס, שנסגרו בעשור האחרון בזה אחר זה, מתוך הבנה שהמרחב הזה בכל זאת מעניק משהו שגם ילדי המסכים והטיקטוק מבינים את הצורך בו. הוליווד אולי תמות בסוף, אבל זה לא יקרה היום, ועכשיו נותר לחכות איזו בשורה תהיה לנולאן בנאום הזכייה על 'האודיסאה'.
