כשהמציאות בישראל מספקת רגעים הזויים ומעוררי חרדה שבסופם הכוכב הוא בכלל שוטר בשם וולטר, לא פלא שדווקא תוכן מתוסרט ומבוים מחלץ אמוציות חריגות. הדוגמה הלוהטת היא 'זהב שחור' של כאן 11, שמבקשת להסביר איך צמח והתעצב ההיפ-הופ הישראלי, שנדבק בחיידק מאחיו הגדול באמריקה אבל לא הגיע ממקומות של אפליה גזענית ונחיתות כלכלית, כי מה לעשות שיבנה זה לא הברונקס. לכן גם לא מפתיע שמלבד כאסח דמיקולו בין הדג נחש לסאבלימינל והצל על רקע האינתיפאדה השנייה, הזרמים השונים לא הניבו אירועים חמורים מאוד כמו בארה"ב – וטוב שכך. גם ככה לא חסרות בארץ טרגדיות.
והנה, גם השיח הקולני, העצבני והרציני עד אימה שמתפתח בעקבות 'זהב שחור' מתבטא במלחמת חפירות ברשתות, שזה מגניב בערך כמו שזה נשמע. מאז פרק הבכורה - והאמת שגם לפניו - לא חולפת שעה בלי נאומי מחאה דיגיטליים נגד האופן שבו הסדרה מגוללת את ההיסטוריה של הז'אנר בארץ: מי נכנס ומי נשאר בחוץ, איפה נשמט קרדיט ואקדחים מעשנים בצורת עמודי ויקיפדיה. כנראה שמרוב התרגשות על ההכרה הטלוויזיונית בחשיבותו של ההיפ-הופ לתרבות הישראלית, נשכחה העובדה שמדובר בסך הכל בסדרת דוקו: סיפור שהיוצרים (רום אטיק ואמרי דקל קדוש) בחרו לספר מנקודת מבט מסוימת, ולא מחקר אקדמי עם יומרות להיכנס לתוכנית הלימודים. הציפייה שאפילו שבעה פרקים יספיקו כדי לפרגן לכל מי שאי פעם אחז במיקרופון או רקח ביט ב-30 השנים האחרונות ריאלית בערך כמו שסאבלימינל יופיע בלי כובע.
תגובה הולמת. איזי
(ענת מוסברג)
ובעיקר, הכמיהה העיקשת להכרה ממסדית די מנוגדת לאתוס של ההיפ-הופ, כמרחב שבו רק השטח קובע מי VIP ומי לא עובר את הבאונסר. ראפרים שבנו מוניטין במועדונים ובסצנות מחתרתיות לא יושבים בבית ומחכים לראות אם סדרה בערוץ הציבורי מאשרת את תרומתם. ואם כבר מחליטים לעשות עניין, תלונות בפייסבוק או בפודקאסט זה לא בדיוק הדרך להעלות את המניה.
לעומת זאת, אפשר ללמוד מהראפר איזי, שנתן לסדרה בראש עם דיס חריף בהתאם לחוקי הפורמט. אמנם הוא לא קנדריק לאמאר ו'זהב שחור' היא בטח לא דרייק, כך שקרב השמצות כמו זה שהטריף את העולם לפני כשנתיים לא יהיה פה, אבל זה בטח הרבה יותר מעניין מעוד פוסט באורך 'מלחמה ושלום'.
