כיאה לנצר לשושלת קצבים, לא מפתיע שלבמאית הצרפתיה הצעירה אמילי בונין, יש עניין באוכל. סרטה התיעודי "המנגינה של הקצבים" תיעד את ההכנות של דוד שלה למכירת הקצבייה המשפחתית, אחרי 150 שנות פעילות.
ואילו סרטה העלילתי הראשון "לעזוב יום אחד" עוקב אחר ססיל, שפית שזכתה בתוכנית ריאליטי-בישולים פופולרית ועומדת לפתוח מסעדת גורמה בפריז יחד עם בן זוגה. אבל אז התוכניות משתבשות - ססיל נכנסת להריון ואביה חוטף התקף לב. ססיל נוסעת לכפר הולדתה בעמק הלואר, כדי לעזור להוריה להפעיל את מזנון הדרכים הוותיק ופוגשת את אהוב נעוריה.
"אוהבת לבשל". אמילי בונין
(Pascal Le Segretain, Getty Images)
אחרי שצופים בסרט ברור שהבמאית מבינה דבר אחד שונים בבישול ובבליסה. "אני אוהבת לבשל", הודתה בונין, כשנפגשנו בפסטיבל קאן. "ואני אוהבת לחלוק אוכל ולהיות עם חברים ומשפחה בעודנו אוכלים. הסרט שלי מדבר על מה שקורה כשאתה חוזר למקום שבו נולדת וגדלת, ואז אתה חווה מחדש את החוויות שהיו לך בילדותך. אוכל, כמו מוזיקה מהווה דרך לחלוק רגשות ולשחזר זיכרונות".
מה הבאת לסרט מהזיכרונות שלך?
"את הטעם של כמה מתכונים של סבתא שלי, שעדיין נשארו לי בפה. סבא שלי גידל עגבניות וסבתא קילפה את העגבניות והכינה מהם סלט. כשהייתי ילדה קטנה, נהגתי לאכול את העגבניות עם הקליפה, ובפעם הראשונה שטעמתי את הסלט של סבתא, אמרתי: 'אה, זה כל כך מתוק!'. אהבתי לקחת קצת לחם ולטבול אותו במיץ העגבניות שנשאר בצלחת".
לאחרונה יש לא מעט סרטים, סדרות על שפים ומסעדות ותוכניות אוכל. יש לך הסבר לגל הזה?
"קודם כל זה מקצוע שמצטלם היטב. מסעדות מספקות תפאורות נהדרות ופוטוגניות. זהו גם מקצוע שמספק הרבה דרמות: לחץ של עבודה, אילוצים, מזון נשרף, בקיצור קורים בו דברים, אז הוא מאפשר לך לכתוב סיפור מעניין".
"לעזוב יום אחד" המקסים והרומנטי עשה היסטוריה, כשנבחר לפתוח לפני שנה את פסטיבל קאן. זאת הפעם הראשונה בתולדות הפסטיבל, שסרט ביכורים נבחר לחנוך אותו. החודש הוא מגיע למרקע הביתי, ויהיה זמין בפלטפורמות ה-vod השונות (HOT, yes וסלקום TV).
היצירה משופעת לא רק באוכל ובנוסטלגיה, אלא גם במוזיקה. הסרט קרוי על שם להיט גדול של להקת הבנים הצרפתית 2BE3 משלהי שנות ה-90 , לתפקיד הראשי לוהקה הזמרת-יוצרת ז'ולייט ארמנה והדמויות שרות להיטים מוכרים ואהובים של זמרים כמו דלידה, קלוד פרנסואה וסטרומאה.
"היה חשוב לנו לבחור שירים שעבור הקהל הצרפתי מזכירים נשכחות, מהווים זיכרון קולקטיבי. מזכרת מזמן שהיה משותף לרבים. כמו כן, אחד המסרים של הסרט הוא שמוזיקה היא כלי ליצור חיבורים בין אנשים", היא אומרת.
