לרוב אני משתדל להפריד בין המוזיקה לבין הדעות של אלו שעושים אותה. במקרה של ג'וליאן קזבלנקס, סולן הסטרוקס, שמנהל בחודשים האחרונים מסע השמצה נגד ישראל, זה קשה במיוחד. לא רק כי האמירות שלו חריגות, אלא כי היצירה שלו – בדגש על האלבום החדש של הלהקה, Reality Awaits – היא שילוב רע בין המרגיז לתמוה.
לפני 25 שנה זה היה אחרת. אלבום הבכורה של הלהקה, Is This It, היה בין אלו שהחזירו את רוק הגיטרות לחיים. מאז הסטרוקס עברו כמה גלגולים שרובם לא הרשימו. עכשיו, שש שנים אחרי האלבום The New Abnormal, הם שבים לבחון את הדימוי שלהם.
עטיפת האלבום
הבעיה היא שהניסיון הזה הוביל אותם למקום די מעצבן. זאת למרות שהגיטרות זוכרות איך לבנות מתח מלודי, הקצב מדויק, ויש כמה שירים, ובהם Dine N’Dash, Going Shopping ו-The Fruits of Conquest, שמזכירים למה הסטרוקס נחשבו פעם למיוחדים. גם ההפקה של ריק רובין שומרת על העסק מהודק, למרות הניסיונות הברורים להתרחק מהנוסחה המוכרת.
ואז מגיע הקול של קזבלנקס. או מה שנותר ממנו לאחר תאונת האוטו-טיון שהוא האלבום הזה. השימוש באפקט הרובוטי המיותר הזה לא מתפקד כאן רק כקישוט נקודתי — הוא הפך לחיידק טורף שחוזר ותוקף את הפונדקאי שלו, עד לכניעה המוחלטת. וזה חבל במיוחד, משום שברגעים שבהם קזבלנקס שר בלי שכבות חונקות של פלסטיק דיגיטלי, מגלים זמר מבוגר ומעניין יותר, גם אם הוא פולט שטויות עלינו. Reality Awaits הוא אלבום עם רעיונות טובים, אך הרצון של הלהקה לברוח מהצל של Is This It, דירדר אותם לשפל אמנותי חדש.
