מה הוא רוצה / במשך שנים ישראל התרגלה להתנהל מבעד לשאלה אחת: מה נתניהו רוצה. מלחמה, חקיקה, בחירות, ארוחות צהריים: הכל סביב אותן שלוש מילים. באופוזיציה מתחילים להתרגל לשאלה זהה סביב דמות אחרת - ח"כ אביגדור ליברמן: השאלה "מה ליברמן רוצה" הפכה מבעיה של סביבתו הקרובה - מיועצים ועד בני משפחה - לשאלה שעשויה להכריע את זהות ראש הממשלה הבא. הרקורד המוכח שלו כשחקן מתעתע לצד הרטוריקה שמבהירה שהוא תופס את עצמו כהכי מתאים להתייצב בצמרת הפירמידה וגם מפלגה שלא תעשה בעיות עם כל החלטה שיקבל, גורמים לכל הצדדים להסתכל עליו בשילוב של חשדנות ותקווה (תלוי מאיזה צד), תוך כדי ניתוח מעמיק של כל אות והברה בדבריו. הכל כדי לפענח את החידה הגדולה.
ליברמן, מצידו, לא יבין לכאורה מה הסיפור: הרי הוא מתראיין ומתבטא והקונספט של סאב-טקסט קוסם לו כמו שבע דקות בגן עדן עם האדמו״ר מגור. אלא שזוהי גם הנקודה אצלו: איכשהו ליברמן תמיד כל כך "ברור" ובכל זאת אף פעם לא צפוי. אולי זה בגלל שהחדות והבהירות שלו הן חלק מביטחון מוחלט בהתגשמותם של תרחישים ספציפיים מאוד (נניח רוב של יותר מ-61 לאופוזיציה היהודית), לצד סנדול מהלכים שמנסים להציע פתרונות למקרה שהתוצאות יהיו פחות מאידיאליות.
ואז, בעשר בלילה של 27 באוקטובר, שוב ייסגרו הקלפיות וכולם יצטרכו לשאול "מה ליברמן רוצה" והוא יחייך, יגיד שמה שהוא רוצה זה מה שתמיד אמר שהוא רוצה, וכל התשובות יהיו נכונות.
איור: ירמי פינקוס
אסור להשוות / בזמן שהפיאסקו בכפר קוסרה נכנס לשבוע השני שלו - יש זמן, עוד נשאר למשפחות הנצורות קצת מים - לא רחוק משם התברר כי צה"ל מגלה יעילות ניהולית מרשימה בהרבה: במסגרת פעילות של חטיבת מנשה בכפר קבאטיה, סומנו העצורים הפלסטינים באמצעות מספר שנרשם על המצח ועל היד. כידוע זה לא מעורר שום קונוטציה, וסדר צריך שיהיה.
לאחר שבאורח פלא ממש הדברים תועדו ויצרו סערה, בצה"ל הודו כי מדובר ב"נוהל פסול" ופצחו בשירת ההמנון "הופקו לקחים". אגב, בדיווח ב"מעריב" על האירוע החמור, נמסר מפי "גורמים בצה"ל" שהתקרית אינה חד-פעמית, והיא כבר הכתה שורשים בעזה ובפיקוד המרכז. "אנחנו מנסים לעצור את הנוהל הזה", אמרו בצבא, "אבל לצערנו ללא הצלחה בחלק מהמקרים". מעניין אם אותם "גורמים" תוהים לעיתים, ככה בין חרטוט לערבוב, שמא פעולות קצת יותר החלטיות ואסרטיביות מ"הופקו לקחים" יוכלו לסייע.
בינתיים, כחלק מתהליך ה"הפקה" - זה כבר נשמע כאילו כבר יש צורך ב"אלוף פיקוד הפקת לקחים וחידוד נהלים" - ייתכן שגם כמה שיעורים בהיסטוריה לא יזיקו. אלא שזוהי גם התעלומה הכי מתסכלת ומטרידה בכל הסיפור הזה: איך במדינה שבה סימון מספר על גופו של אדם הוא חלק בלתי נפרד מעולם האסוציאציות הבסיסי והקודר ביותר, מגיעים למצב שבו נדרשים לטקס החלול של "הופקו לקחים"? מה עשו כל שנות הלימוד, הטקסים, המסעות, הזיכרון בסלון, הזעזוע מכל תקרית בעיירה נידחת בקצה הגלובוס, אם ברגע מסוים אף מפקד ישראלי בשטח לא הבין מה הבעיה, ועכשיו הוא שוב זקוק ל"לקחים"?
איור: ירמי פינקוס
מהפך בכוס תה / נדמה שלכל אחד הייתה השבוע לפחות דמות טרגית אחת מהליכוד - לרוב יותר - לשמוח לאידה לאחר הכישלון בפריימריז: מראש השב"כ לשעבר, שהפך לאסקופה נדרסת, ועד החשוד באונס עם הפה הבריוני; מהמיליונר, שהכסף לא כיסה את ערוות שכלו, ועד לשרת העריקות, הסאלטות והתנינים. כשמפלגת השלטון הפכה בעצמה לנבחרת בלהות של אופורטוניזם וביזאר, כל חילוף בהרכב מספק יותר מאשר סיבה למסיבה.
אבל גם אם עלה בידו של ראש הממשלה להרחיק גורמים שחינם סר בעיניו או למתן את כוחם של אחרים, החדר של הליכוד עדיין מצחין מריחו של הפגר: הסיאוב אחרי כל כך הרבה שנים בשלטון, הפופוליזם, הכהניזם, השנאה. הרי ממילא הסיפור אינו מאי גולן וחנוך מלביצקי, אלא יריב לוין ומירי רגב. טלי גוטליב רק במקום ה-20? גם נתניהו יודע אילו מאמצים כבירים נדרשו על מנת להגיע ל"הישג", וכמובן אפשר לחשוב איזה שוני דרמטי ומהותי קיים בינה לבין אלמוג כהן (בתחום הקונספירציות) ודודי אמסלם (בתחום הג'ורה). ובעיקר, כל ניסיון להתרשם מאיזשהו "שינוי" בליכוד - כי הרי ארז תדמור הוא סמל להדר בית״רי ומתינות בגיניסטית - מתרסק על אותו קיר: בסוף, אפילו הדמות הכי קיצונית ברשימה לא מתקרבת למה שמתחולל בביתו של נתניהו.
בשלוש מילים / טורקיה, למה לא.
משפט בשבוע: "הגברת שצולמה דומה מאוד ליפעת תומר־ירושלמי" (אחד התירוצים של ערוץ 14 ל"אייטם" שבו "תחקירן" חשב שהוא נטפל לפצ"רית לשעבר. באמת למה כל הנשים האשכנזיות בהרצליה לא הולכות עם תג זיהוי?)
יחיד מסוגו / בסרט "האחד והיחיד שלי", סיפור שנראה רגיל למדי על זוג חרדי במשבר אחרי לידת הבן הבכור, הופך בידיים של הבמאי דוד טאובר לחוויה קולנועית מקורית ומרעננת, עם אלמנטים של מסתורין, אימה, מיתולוגיה יהודית ולא מעט הומור. ככה יכול וצריך להיראות קולנוע ישראלי יוצא דופן במלוא המובן.
