השבוע הכריז נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על מהלך דרמטי חדש – "מלחמת חורמה כלכלית" נגד איראן. עיקרה: איום מפורש ובוטה להעניש כל מדינה שתנסה לקיים נתיבי כלכלה, סחר וכסף "מוסתרים ועוקפים" עם הרפובליקה האיסלאמית, וזאת בנוסף לסגר "מלא ומוחלט" המוטל עליה כבר עכשיו. בכך הפעיל טראמפ - עדיין בלא לפרט את אמצעי הבידוק והענישה - מנגנון של עיצומים על שותפות הסחר של איראן, שאיפשרו לה להמשיך לייצא ולייבא, ובהן סין, רוסיה, עיראק ועד שלשום גם איחוד האמירויות.
בהשאלה מימי מלחמת העולם השנייה כינה טראמפ את הכרזתו "D-Day כלכלי" - יום הנחיתה של הצבאות האמריקאי והבריטי בחופי צרפת ופתיחת חזית שנייה נגד הנאצים - וקרא ל"בעלות הברית" להצטרף ללוחמה הכלכלית. הוא אמנם טען שזו מסכת סנקציות "ללא תקדים", אך מהותן המעשית משכפלת את שיטת העיצומים ה"הרסניים" שהוטלו על איראן על ידי ממשל ברק אובמה לפני שנכנעה וחתמה ב-2015 על הסכם עם חמש המעצמות הכלכליות לחיסול התוכנית הגרעינית הצבאית שלה (טראמפ, בלחץ נתניהו, פרש מההסכם ב-2018).
מצב הכלכלה של איראן החמיר דרמטית כבר בשבועות האחרונים, בשל הסגר הימי והתעופתי שהטילה עליה ארה"ב. זהו משק הרוס, חנוק וקורס בחלקיו היצרניים. הסטטיסטיקה הרשמית היוצאת מטהרן מטעה. לדוגמה: שיעור האינפלציה האמיתי באיראן עבר את משוכת 200% בשנה, לעומת כ-90% לפי פרסום סטטיסטי ממשלתי. חישובי האינפלציה אף הפכו לבלתי אפשריים לאחר שהוכרז על קיצוב של שירותי יסוד ציבוריים כמו חשמל, מים ואפילו דלק. שיעור האבטלה המדווח רשמית עדיין נמוך, אך בפועל האבטלה מתפשטת במהירות ומגיעה לשליש לפחות מכוח העבודה. מעיד על כך הריבוי הפתאומי של רוכלים בכל פינת רחוב: משפחות מוכרות מכל הבא ליד רק כדי לשרוד.
ראשי הדיקטטורה האיראנית, ובעקבותיהם גדודים של פרשנים במערב, מדברים בלהט על כושר ההסתגלות וההישרדות הכלכלית של הרפובליקה האיסלאמית האיראנית מול גלי סנקציות רב-לאומיות מתמשכות. מספרים לנו על נתיבים נסתרים של סחר ויצוא הנפט מאיראן ועל שיטות מתוחכמות של המשטר לשמור על עתודות דולרים לשעת חירום. אגדות שהפנטזיונרים ממשמרות המהפכה מפמפמים לעולם. איראן גולשת כבר שנים במדרון כלכלי חלקלק. התוצר לנפש איראנית אחת ירד מכ-8,000 דולר ב-2012 ל-5,000 דולר ב-2022 וצנח מאז לכ-4,000 דולר, שהם 8% מהתוצר לנפש של ישראל. איראן מדורגת בקביעות כאחת מחמש המדינות בעלות הביצועים הכלכליים הירודים ביותר על הגלובוס.
על הקושי לסגור את החודש שמעתם? נתניהו | צילום: תומר שונם הלוי
(תומר שונם הלוי)
כלכלנים באוניברסיטת אוקספורד סבורים שגם נתונים אלו כבר לא ריאליים. המשטר האיראני מסיט השנה משאבים ואמצעי ייצור נדירים מהמגזר האזרחי לצבאי ומעמיק בכך את הירידה ברמת החיים של הציבור הרחב. פוזל למודל צפון-קוריאני של בידוד מוחלט וציבור מדוכא ורעב. גורמים ביטחוניים ישראליים העוסקים באומדן נזקי איראן משתי המהלומות הצבאיות שחטפה ב-2025 וב-2026, וסופרים בנפרד כל אתר שנפגע, מגיעים לסך נזק של כ-200 מיליארד דולר. 50% ויותר מהתוצר המקומי השנתי. בהפצצות הישראליות והאמריקאיות נהרסו עד היסוד כ-2,000 בתי חרושת ומפעלי ייצור ו-50 תשלובות נפט וכימיקלים על אדמת איראן. חסימת יצוא הנפט גורמת לממשל בטהרן הפסד הכנסות של 440 מיליון דולר ליום - עשרות מיליארדים בחצי שנה.
האם המלחמה הכלכלית נגד המשטר האיראני ועניבת החנק של הסנקציות הנסגרת עליו יובילו את הקנאים העקשניים בטהרן לוויתורים - או שידחפו אותם דווקא לכיוון ההפוך - לחפש יציאה מהמשבר דרך הרחבת המלחמה ודיכוי כפול ומכופל של כל מחאה נגד הדיקטטורה האיסלאמיסטית? הדוגמאות מההיסטוריה של העשורים האחרונים לא מעודדות. משטרי הדיכוי בקוריאה הצפונית ובמיאנמר שורדים למרות סנקציות קיצוניות; הסנקציות הקשות נגד ונצואלה לא הקריסו את הרודנות השמאלנית בה - לשם כך נדרשה מעורבות צבאית ישירה של ממשל טראמפ. הדיקטטורות של סדאם חוסיין בעיראק ושל מועמר קדאפי בלוב חוסלו במלחמות. מפלגת השלטון השמרנית הלבנה בדרום אפריקה ביטלה את האפרטהייד רק אחרי שהבינה שהעולם משתנה; על הסנקציות היא דווקא התגברה. המשטר הסובייטי שרד את העיצומים המערביים בעת מלחמתו במורדים איסלאמיים באפגניסטן וקרס בגלל רענון בצמרת מפלגת השלטון. הנשיא ולדימיר פוטין וממשלו בקרמלין סופגים איכשהו עיצומים כלכליים בינלאומיים (אך לא כלל-עולמיים) ולא מפסיקים את המלחמה נגד אוקראינה, למרות אלף חיילים נפגעים ביום לחימה אחד.
הסיכוי למהפך איראני כתוצאה משילוב הדוק של חרם, סגר, ניתוק קשרים כלכליים חיוניים מצד השכנות הערביות העשירות - איחוד האמירויות כבר הודיעה על ניתוק כזה, הפוגע מיד ביכולת התמרון הכלכלית של איראן - והכרזה על מלחמה כלכלית מצד ארה"ב אמנם אינו מבוטל, מעריכים מוסדות מחקר ישראליים, אך מימושו עשוי לקחת זמן רב. לאמריקה הגדולה יש את הסבלנות וההתמדה הדרושות; מחירי הנפט והגז הגבוהים מטיבים עם המשק של ארה"ב, שכבר הרוויח מהם כ-150 מיליארד דולר. האם גם לממשלת ישראל יהיו סבלנות והתמדה? לפני בחירות?
עוסקים בטפל
ברשימת המועמדים הסבירים - לפי הסקרים - לחברי הכנסת של הליכוד, כפי שנבחרו בבחירות המקדימות, אין פרצופים חדשים; מה שהיה הוא שיהיה. גם אין בה אף כלכלן או אישיות כלכלית, מלבד השר המכהן אלי כהן. רק עסקנים (ושתי עסקניות). ראש הליכוד, שהוא גם ראש הממשלה, חש שעליו למלא את החסר ושוקל להציב במקום ריאלי את אורן דוברונסקי, שכונה על ידי מקורבי בנימין נתניהו "הייטקיסט ומשקיע ענק". הבחירה נראית משונה. הנ"ל היגר לארה"ב ובאחרונה הצטיין בניהול חומוסייה בעיירה פאלו אלטו בחוף המערבי ובהשתתפות בתוכנית הטלוויזיה "הכרישים", שהיא גלגול מביך של הפזמון משנות ה-60 "הראש היהודי ממציא לנו פטנטים".
הליכוד, מסתבר, ויתר בבחירות הקרובות על הנושא הכלכלי, אומרת אישיות מפלגתית מובילה: "חבל לבזבז זמן וכסף על תיאור הישגינו הכלכליים. הציבור כעת מבסוט, אבל הוא ימשיך לקטר, כי זה האופי הישראלי. אין לקיטורים אלו השפעה על הפתק בקלפי. תחושת הביטחון תכריע".
ומה עם הצד השני? במצע המקוצר של מפלגת האופוזיציה הגדולה ישר, בראשות גדי איזנקוט ("10 צעדים לשגשוג של מדינת ישראל"), מוקדשים לכלכלה משפטים ספורים ולא מחייבים, המתמקדים ב"שילוב כלל חלקי החברה הישראלית בשוק העבודה", כלומר בדחיפת חרדים למעגלי תעסוקה. לא חידוש גדול. אין במצע התייחסות לגירעונות תקציביים, למימון המלחמה, לחוב הציבורי, לרפורמות במסים ובביטוח הלאומי ועוד. הנימוק של בכירי ישר: "בבחירות הקרובות תוכרע דמותה של מדינת ישראל לדורות, ועלינו לרכז את המאמץ ההסברתי במאבק עליה".
למרות הקונספציה האלקטורלית הזו, המפלגה של איזנקוט לא נמנעת מלהיעזר בתעמולתה גם בנשק בחירות כלכלי לא שגרתי: ליצ'י, פרי עץ טרופי הגדל גם בארץ. שאול מרידור, כלכלן שכיהן כשנתיים כממונה על התקציבים באוצר ואיש רציני ונבון, הציג השבוע סרטון תעמולה (מגוחך) משדה גידול של ליצ'י, כשהוא מפנה אצבע מאשימה כלפי ממשלת נתניהו: החקלאי, לטענתו, מוכר קילוגרם של ליצ'י בשליש מהמחיר שמשלם הצרכן בסופרמרקט. סיבה טובה להפיל את ממשלת ביבי, לא כן? לא. ראשית, איש לא חייב לקנות את הליצ'י במחיר מופקע; יש גם פרי זול וטעים. שנית, תופעת פערי התיווך בפירות ובירקות קיימת ברוב המדינות המפותחות וישראל לא יוצאת דופן. שלישית, קובלנות על יוקר המחיה מלוות את ישראל משחר הקמתה. אין להן צבע מפלגתי.
מר מרידור היקר, אנא, צא מגני הליצ'י וממדפי משחות השיניים ודבר על המדיניות התקציבית של מפלגתך, ובכלל זה על גודל תקציב הביטחון, שיגיע כבר השנה ל-200 מיליארד שקל. בזה אתה מומחה; התמקד בעיקר, לא בטפל.
