איך הייתם מגדירים את היחסים בעם שלנו, במילה אחת? לתורה יש תשובה נחרצת, בפרשת השבוע. השבוע קוראים בשבת בבוקר בכל בתי הכנסת בעולם את פרשת "כי תצא". זו הפרשה שיש בה הכי הרבה מצוות בתורה: 74 מתוך 613 (תרי"ג). יותר מעשרה אחוזים. יש בה מצוות שעוסקות במשפחה, בכלכלה, במלחמה, בחקלאות ועוד ועוד. מהמצווה ללבוש ציצית ועד למצווה להקים מעקה בטיחות על הגג, שלא ייפלו חלילה.
ובתוך כל רצף ההוראות הזה, איך התורה מתארת את הקשר בינינו? כשצריך להלוות כסף, או להתדיין מול שופטים, או לבנות בית חדש, מי אנחנו, בני כל הצדדים בסיפור? אזרחים? תושבים? בני אותו עם? ובכן, התורה בוחרת שוב ושוב במילה אחת – אָחִיךָ. בכל האירועים והמצבים, האיש שמולך נשאר 'אָחִיךָ': הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ... וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ... וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ... לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ...
זו תפיסת עולם. זו תזכורת חשובה שקיבלנו עוד לפני שנכנסנו לארץ, ואחר כך כשהתבססנו כאן, וכמובן לאורך כל שנות הגלות, בכל הקהילות שהקמנו: אנחנו אחים. זה הבסיס. ואם זה היה נכון אז, זה בוודאי נכון גם לתקופת בחירות סוערת. נסו לתרגל את זה השבוע. האיש הזה שמולך אולי מוגדר הבוס שלך, או הפוליטיקאי שאתה לא מצביע לו, או אולי הפקיד, המלצר, העני, העשיר, השכן – יש לנו הרבה מערכות יחסים עם הרבה אנשים, אבל המילה המנחה, מתחת לכל זה, היא אָחִיךָ.
סיגי כהן, אלי־ה כהן בחתונה, הרב קלמן וירדנה טופ, השכונה החדשה בגבעת המטוס
(צילומים: קשר יהודי, הדמיה: snapshot & cohen)
*
הנה שני סיפורים כאלה, על אחים ועל אחווה ועל אמונה משותפת. אלי-ה כהן וזיו עבוד התחתנו השבוע. מתחת לחופה, אלי-ה ביקש לדבר. באופן יוצא דופן סיפר איך כשהיה בשבי הבטיח לאלוקים שבמעמד הזה, אם יזכה לצאת מהשבי, הוא יגיד "שמע ישראל" עם הקהל. כך היה. אלי-ה סיפר איך אלוקים היה איתו בכל שלב בשבי. "רעבת איתי, כאבת איתי, היית איתי בכל רגע", ואז הזמין את כל האורחים ("אני לא מחייב, מי שרוצה") לומר איתו "שמע ישראל".
הקשבתי לו השבוע, כמו עוד מיליונים שצפו בקטע הזה, ונזכרתי בסיפור הראשון ששמעתי על אודותיו. זה היה ממש אחרי 7 באוקטובר. בכל כמה שבועות נערכה שבת חיזוק למשפחות החטופים מטעם ארגון "קשר יהודי". סיגי כהן, אמא של אלי-ה, הייתה אחת המשתתפות הבולטות. החברים של אלי-ה עטפו אותה אז במעגלים של אהבה ודאגה. אני זוכרת אותה מדליקה נרות שבת ומתפללת כשהם סביבה, דומעים. איש לא ידע אז מה עלה בגורלו של הבן שלה. בשבת אחת בצהריים הנחיתי מעגל שיח של משפחות החטופים ושאלתי את סיגי מאיפה הכוחות, מאיפה החיוך.
"הכול מהבן שלי אלי-ה", היא ענתה, ואז הסבירה: "לפני כשנתיים עברתי משבר רפואי. הייתי מלאה בדאגות, בחרדה. יום אחד אלי-ה צילצל אליי ואמר בנחישות: 'אמא, את אישה מאמינה, נכון? אז קומי! לא להתייאש, אלוקים מנהל את העסק. יש לך כוחות. אני לא מרשה לך ליפול'.
מאותו רגע, התרוממתי. הוא צדק. הפחד לא יעזור. הוא הוציא אותי אז מהמשבר, הזכיר לי שבפנים כולנו מלאים אמונה וכוחות. השיחה הזאת עוזרת לי עד היום. אני כל הזמן שומעת את הקול המתוק שלו בתוך הראש שלי, מעודד אותי, אומר לי: אמא, קומי".
ואז היא פנתה לחברים של אלי-ה, שורדי הנובה שהקיפו אותנו אז מודאגים באותה שבת, אותם שורדי נובה שהקיפו השבוע את בני הזוג בחתונה. היא אמרה להם: "המסר של אלי-ה הוא גם אליכם. עברתם דברים קשים. איבדתם חברים, נפצעתם, אתם דואגים לאלי-ה ולעוד חברים. כל אחד מאיתנו צריך לשמוע קול קטן כזה: אלוקים מאמין בנו. יש בנו כוחות. לא ליפול".
השבוע, כולנו שמענו את הקול של אלי-ה.
*
הרב קלמן טופ ואשתו ירדנה הודיעו השבוע שהם עולים לישראל. זו תופעה, וחבל שרוב הישראלים לא מודעים למגמה הזו. הרב טופ מנהיג כבר 17 שנים את קהילת "בית יעקב" בבוורלי-הילס, אחת הגדולות והמשפיעות שם. הוא יגיע לכאן כדי להקים קהילת עולים חדשה בירושלים, בשכונת גבעת המטוס. כן, מבוורלי-הילס לגבעת המטוס, היכן שהיו פעם קרוואנים לקליטת עולי אתיופיה. היום נבנית שם שכונת פאר, והאנגלו-סקסים נוהרים לשם. השכונה כבר מכונה "בית-שמש בתוך ירושלים".
המפגש הראשון שלי עם הרב טופ זכור לי עד היום. לפני שנים הוזמנתי להרצות בבית הכנסת שלו. לא הכרתי אז כלל את הקהילתיות האמריקאית. בכניסה, קידם את פניי אדם שהציג את עצמו כ"נשיא בית הכנסת". חשבתי שהוא צוחק. למה בית כנסת צריך נשיא. הוא המשיך והציג את "סגן הנשיא", "הרב", "סגן הרב", "עוזר הרב", "אחראי הנוער" וכן הלאה. זה היה רציני לגמרי. בחו"ל, מתברר, בית כנסת זו אימפריה של זהות קהילתית. ככה זה בנוי שם. אין-ספור תוכניות, שיעורים וגם בעלי תפקידים.
לתפקיד רב הקהילה יש אודישנים של ממש. הקהילה בוחרת בקפידה את המנהיג הרוחני שלה, שממלא הרבה פונקציות. הנה דוגמה קטנה לרגע אחד כזה, שנחרת בזיכרוני. זה היה בסוף תפילת שחרית של שבת. זו תפילה ארוכה, עם קריאת פרשת השבוע, קריאת ההפטרה, והשעה כבר הייתה מאוחרת. נראה שהמתפללים כבר התחילו לסגור את הסידורים, לקפל את הטליתות, להתארגן לצאת החוצה. אבל נשאר עוד קדיש אחרון לומר, קדיש שאותו אומרים האבלים. הרב טופ קם ואמר משפט אחד בלבד לפני הקדיש הזה: "יש כאן חברים שאיבדו אדם יקר, ויאמרו עליו כעת קדיש, אז בואו נקדיש לכך עוד רגע". וואו. שקט השתרר. כולם הקשיבו לקדיש של חברי הקהילה האבלים וענו אמן. הרב כאילו לא אמר כלום, רק תיאר את מה שנעשה כעת, אבל לפעמים זה כל מה שצריך. להזכיר, לתת הקשר, לחבר אותנו למה שקורה.
אלה רק דוגמאות. ולא בטוח שצריך נשיא לבית הכנסת בגבעת המטוס. אבל יש עוד הרבה דברים טובים שהקהילות היהודיות בחו"ל יכולות להביא לארץ. אנחנו צריכים לקלוט אותם, את האחים שעולים לכאן, אבל גם ללמוד מהם.
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרֹצִי... בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ, וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ, וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ, אמַר גֹּאֲלֵךְ ה'" (הנביא ישעיהו, מתוך הפטרת הנחמה שקוראים בתי הכנסת בשבת בבוקר)
