חזית הסרוג
נתניהו מגיע לקמפיין במצב הכי לא מאורגן שאפשר להעלות על הדעת. יש כרגע עשר מפלגות שונות בשולי הימין: הציונות הדתית של סמוטריץ', עוצמה יהודית של בן גביר, נעם של אבי מעוז, זהות של פייגלין, האחדות של ארדן, הכלכלית של זליכה (שלפי מחקרי עומק נוגס יותר מימין) ומפלגה ביטחוניסטית חדשה של אמיר אביבי צפויה לקום בקרוב, אולי גם מפלגת מרזל שקיבלה לאחרונה אישור מהשב״כ. יש התארגנות פוליטית חרדית־ליברלית חדשה, ומפלגת הפלג הירושלמי שתיקח קו קיצוני עוד יותר מהקיים. חלקן לא ירוצו עד הסוף, חלקן נתפסות כקוריוז, אבל בסך הכל פוטנציאל שריפת הקולות הוא אדיר.
כאילו חסרות מפלגות, גם עופר וינטר ישיק את המפלגה שלו השבוע. הוא עושה את זה ברגע האחרון ממש, ולא במקרה. יש כאן הימור מחושב: שבועיים בלבד לפני סגירת הרשימות זה לא מספיק זמן כדי לקבל תמונה יציבה מהסקרים, וגם פרק זמן קצר יחסית לעמוד מול מכבש הלחצים של נתניהו.
לפי הסקרים, הכניסה של וינטר למגרש מפילה את סמוטריץ' תחת אחוז החסימה אבל לפחות בינתיים לא מעבירה אותו. זה מספיק בשביל התא״ל הסרוג: עכשיו ראש הגוש צריך לפתור את כאב הראש. נתניהו בינתיים מתדרך נגדו, מזהיר משריפת קולות, אבל וינטר ינסה לשכנע שהוא לא הבעיה שלו אלא הפתרון. שהוא יוכל להשיב מצביעים שעברו צד, שהוא בדיוק מה שחסר לנתניהו: ימין מובהק, אבל לא נגוע במחדל 7 באוקטובר. אדם שיש לו קבלות בגיוס חרדים לצה״ל, הרבה לפני שזה נהיה טרנד: מפלוגת תומר של גבעתי ועד מסלול ח״ץ בצנחנים. לפני שבועיים הושלכו עליו גויאבות בירושלים ביציאה מכנס כזה. זה בדיוק מה שהוא צריך עכשיו לקמפיין.
את הלחץ שיתאחד עם סמוטריץ' הוא דוחה בהצעה משלו - למה שבן גביר לא ירוץ עם הציונות הדתית בדיוק כמו בבחירות הקודמות? מבחינת וינטר, חיבור עם סמוטריץ', אפילו טכני, יפגע ביכולת להביא בדיוק את אותם מאוכזבי ימין שמחפשים משהו חדש. גם חיבור עם ארדן, שהיה שמח מאוד לסגור בלוק טכני, לא על הפרק מבחינת וינטר, שממש לא רוצה לכפות אחדות. וינטר אמנם חדש ותחת אחוז החסימה, אבל לא שייך לגוש השלישי: הוא ממקם את עצמו עמוק במחנה נתניהו. מבחינתו זה המועמד היחיד לראשות הממשלה, וגם אין לו בעיה לשבת עם החרדים. הוא אמנם מעדיף שגולדקנופף לא יהיה האצבע ה־61. אבל זו רק העדפה. לא קו אדום.
הנחת העבודה במערכת הפוליטית היא שאם ירוצו שלוש מפלגות במרכז - טרופר והנדל, ארדן ואדלשטיין, גנץ ושמחי - אף אחת לא עוברת, אם שתיים יישארו במרוץ, כל תרחיש אפשרי: שאחת לא תעבור ואחת כן, ששתיהן יעברו בדוחק, או ששתיהן ייפלו. אם רק אחת תגיע לקו הסיום, היא תעבור בקלילות.
טרופר. עדיף שישאר עצמאי | צילום: עוז מועלם
החלטה סופית על התמודדות אפשר לקבל עד 26 באוקטובר, ערב פתיחת הקלפיות, אבל המערכת דרוכה לתאריך קרוב בהרבה: 6 בספטמבר, ערב סגירת הרשימות. מי שיקבל החלטה עד אז יוכל להתמזג עם מפלגה גדולה אחרת ולהגיע לכנסת הבאה.
טרופר כבר הבטיח לנהוג באחריות, כלומר לא לסכן קולות, ולכאורה יש לו גם הצעות פתוחות מבנט ומאיזנקוט שישמחו לקבל אותו ברשימות שלהם. אבל בראייה גושית, אולי האינטרס של גוש השינוי הוא שטרופר דווקא יישאר עצמאי על המגרש בכל מקרה: אם יעבור ישלים לממשלה ציונית, אבל גם אם לא, כל זמן שהוא נשאר במרוץ הוא לא מפנה מקום לארדן או לגנץ שעשויים להשלים לנתניהו. המשחק עכשיו הוא לא רק להיכנס לכנסת, אלא להשאיר את האחרים בחוץ.
בנט. ממשלה בראשותי | צילום: ריאן פרויס
(ריאן פרויס)
גוש המתגוששים
למרות ההתנצחויות והעקיצות הפומביות, אולי בגללן, איזנקוט נפגש בשבוע האחרון, בנפרד, עם ליברמן ועם בנט. במנדטים הוא שווה יותר משניהם יחד, ובכל זאת איזנקוט עלה לרגל אליהם ולא הם אליו. ניואנסים של כבוד, לפחות בינתיים, פחות חשובים לו.
הוא מבקש להחליט מראש על כללי משחק גושיים: להסכים שמי שיהיה ראש המפלגה הגדולה ב־28 באוקטובר יהיה מועמד הגוש אצל הנשיא. אחרת, פיצול הממליצים ייתן את המנדט הראשון לנתניהו. זה נכון, אבל הנה עוד אפשרות לכללי משחק גושיים: אחרי הבחירות יתכנסו ראשי המפלגות בחדר אחד, כל אחד ומספר המנדטים שהביא בקלפי. מי שיזכה בפריימריז הפנימיים על בסיס תוצאות האמת, יקבל את כלל הממליצים אצל הנשיא. לפי הסקרים כרגע, בהנחה שגולן לא ימליץ על בנט במקום על איזנקוט, ליו״ר ישר יש יתרון גם במודל כזה, אבל הוא בכל זאת משאיר בחיים את האפשרות שבנט וליברמן יחברו וינסו לקחת מאיזנקוט את הבכורה, אולי באמצעות מו״מ פוליטי ותפקידים.
בסביבת איזנקוט טוענים שחוסר הבהירות הזה מונע מהגוש לפרוץ את תקרת ה־61. בנט וליברמן משוכנעים שהטקסטים של איזנקוט על ממשלת מיעוט הם אלה שפוגעים ביכולת להעביר קולות. על שלושה דברים עומד הקמפיין של בנט וליברמן מול איזנקוט: הערבים, החרדים, והניסיון. שניהם מקפידים להתנער מהצהרות איזנקוט על ממשלת רוב ציוני, כלומר, מיעוט בהימנעות של הערבים. שניהם גם מציגים קו אגרסיבי יותר ביחס לחרדים, לעומת מתווה איזנקוט שייתן פטור מגיוס ל־30 אחוז ממחזור הגיוס החרדי, ושניהם מנופפים בניסיון שלהם לעומת הרמטכ״ל לשעבר שלא ניהל משרד ממשלתי מעולם. גם רשימת ישר מסומנת כנקודת חולשה יחסית, בעיקר על בסיס חוסר המוכרות של חלק מחבריה.
לבנט יש עוד דגל קמפיין: הוא מבטיח להגדיר את קטאר כמדינת אויב. לכאורה מכוון ליועצי נתניהו ולפרשת קטארגייט, אבל עוקץ גם את איזנקוט ששכר בכיר לשעבר בפרספשן (החברה של שרוליק איינהורן, שהעניקה שירותים לקטאר) להפיק לו את הסרטונים האגרסיביים נגד הליכוד. איזנקוט מסרב ליישר קו. הוא טוען שהבטחת הבחירות של בנט היא פופוליסטית לא מעשית - האמריקאים שכרוכים בקטארים לא יאפשרו הכרזה כזאת. בנט אמר השבוע שמי שלא מבין ״לא יכול להנהיג את ישראל״. באותו נאום גם חזר שוב ושוב על המילים ״ממשלה בראשותי״. המסר נקלט היטב בסביבת איזנקוט.
מאחורי הקלעים דווקא יש שיתוף פעולה גושי אפקטיבי: פורום ראשי המטות של ארבע מפלגות גוש השינוי - ביחד, ישר, ישראל ביתנו והדמוקרטים - נפגש באופן קבוע: הם מתעסקים בהכנות ליום הבחירות, בעתירות לוועדת הבחירות המרכזית, באסטרטגיה גושית. אבל דף המסרים לא מתואם.
ואפרופו אסטרטגיה גושית, האיחוד במפלגות הערביות הוא דווקא גול עצמי למי שמנסה להחליף את השלטון. לכאורה הפקת לקחים מהפעם הקודמת שבה בל״ד שרפה כמעט 140 אלף קולות, אבל הפעם האינטרס של גוש השינוי הפוך: בתוך הציבור היהודי הם ביתרון ולכן לא צריכים גוש חוסם, אלא 61 ציונים. ככל שהנתח של המפלגות הערביות גדול יותר, כך היכולת של איזנקוט להשיג 61 אצבעות ציוניות קטנה. איזנקוט צריך הפעם את מנסור חלש.
ביטן. האצבע אותה אצבע | צילום: אבי מועלם
(אבי מועלם)
חצי תאוותו
הנתון הדרמטי מהפריימריז בליכוד הוא לא בהרכב הרשימה אלא באחוז ההצבעה: כמעט חצי מהליכודניקים, מתפקדים שמשלמים בכל שנה דמי חבר, לא הטריחו את עצמם להצביע. חופשות הקיץ הן לא תירוץ מספיק. גם הפריימריז הקודמים היו באוגוסט. שיעור ההצבעה עמד בהם על 58 אחוז. הפעם רק 53 אחוזים באו. לכאורה דווקא עכשיו הדרמה גדולה יותר: כשחצי מהרשימה הולכת הביתה, המאבק יצרי הרבה יותר. הח״כים והשרים ניסו לגייס את כל מה שיש להם – בהצלחה חלקית בלבד. ואם הגרעין הקשה, המעורב, של המתפקדים, לא מתייצב בהמוניו לעצב את הרשימה, השאלה היא מה יהיה אחוז ההתייצבות של בוחרי המפלגה בקלפי ב־27 באוקטובר.
השאלה הזו נמצאת בלב מה שמטריד את נתניהו, והתשובות שהוא מקבל, בעיקר מראשי עיריות ליכודיות, קודרות. ליכודניקים לא עוזבים בקלות את הבית, אבל יכולים פשוט לא לבוא לקלפי. המונח במחנה השני הוא דיכוי הצבעה. לא להזיז קולות מגוש לגוש, אלא לדכא את החשק להתייצב בקלפי אחרי הקדנציה האחרונה: מהרפורמה המשפטית הגסה, דרך מחדל 7 באוקטובר ועד ההשתמטות החרדית.
עוד התפתחות מעניינת היא ביחסי הליכוד ויתר מפלגות הבלוק. נתניהו, שבשגרה בוחש במפלגות הגוש כרצונו, גילה שהפעם זה הפוך. בדרך כלל הוא מאחד, מפריד, משריין ומארגן. מדבר עם הרבנים ולוחץ על העסקנים בכל המרחב של השותפים הטבעיים. בפריימריז האלה הלוויינים ניווטו את חללית האם. המפקד החרדי השפיע על רשימת הליכוד וגם על הקו של הח״כים והשרים בסוגיית הגיוס. בן גביר עצמו, יו״ר מפלגה מתחרה, פירסם סרטוני תמיכה במועמדים, וגם סמוטריץ' השפיע באמצעות לובי ראשי המועצות ביו״ש. ומה נשאר מהליכוד עצמו? רק הוועדים והעסקנים.
נתניהו כמעט שלא ניסה לקדם ברשימה שמות שחשובים לו, אלא התמקד בלבלום את יריביו: המתמודד היחיד ברשימה הארצית שקיבל ממנו סרטון תמיכה היה אלמוג כהן, שנתניהו רואה בו מי שיעביר קולות מבן גביר בחזרה לליכוד. מלבדו הוזמנו לצילומים משותפים רק נציגי המחוזות, ממקום 27 ומטה. במשבצת האישה החדשה, מקום 34, הוא הגדיל לעשות ופירסם שתי המלצות סותרות. זה לא כי חשוב לקדם את המועמדים החצי אלמונים למקומות הלא־ריאליים, אלא כדי לבלום את אלו שמזוהים עם דוד ביטן.
במחוזות זה הצליח. באישה החדשה לא. בארצי - חלקית. ביטן, גוטליב וברקת אמנם נדחקו, אבל הם עדיין במקום ריאלי. את ברקת, שחלום הנהגת הליכוד התרחק ממנו מאוד נוכח שיעור התמיכה המוגבל בו, הוא עוד עשוי לדחוק במורד הרשימה באמצעות פרוצדורה של מיזוג הרשימה עם תקווה חדשה. גוטליב וביטן שרדו. הוא השאיר חיות פצועות, אבל לא חיסל אותן סופית. מושפלים, אבל יהיו בכנסת. מהמושב האחורי האצבע שלהם היא אותה אצבע. ועכשיו הם באמת בלי סנטימנטים.
הנהלת הבורד אוף פיס עם הנשיא. טנקמן, גבאי, הרצוג, קושנר, מלאדנוב ולייטסטון
רצועה לא רצויה
בעיצומו של יום הפריימריז נתניהו פינה ארבע שעות לדיון מדיני שמסבך אותו פוליטית: ג׳ארד קושנר הגיע יחד עם ניקולאי מלאדנוב, טוני בלייר וחברי הדירקטוריון שאמור לנהל את עזה החדשה. זו הייתה פגישה מתישה וקשה שעסקה בפרטי פרטים. לשכת נתניהו שיחררה הודעה לקונית קצרה, באנגלית בלבד, בלי תמונה. אבל בכיר בירושלים מספר שנרשמה התקדמות גדולה יותר ממה שדווח.
האמריקאים טוענים שחמאס הסכים להתפרק מנשקו. בירושלים מתאפקים שלא לגחך בלעג כשהמשפט הזה נאמר, אבל קושנר דווקא נראה רציני. הוא גם הציב דד־ליין צפוף יחסית: בין 60 ל־90 יום. באורח פלא, הטווח הקצר הוא ערב הבחירות בישראל, הטווח הארוך הוא ערב בחירות האמצע בארה״ב. בעיני האמריקאים, הם מביאים לנתניהו בשורה להגיע איתה לקלפי וחיסול של איום ביטחוני אדיר, אבל בישראל זו נתפסת כמשקולת מדינית שעדיף להצניע. בציבור הישראלי אין גרם של אמון שחמאס מתכוון למה שהוא אומר, גם בצמרת.
מנתניהו קושנר המשיך לבית הנשיא. משם דווקא יצאה תמונה משותפת. זו כנראה הפעם הראשונה שבה רואים כך את ההנהלה של בורד אוף פיס: המיליארדר הישראלי־קפריסאי יקיר גבאי, יזם ההייטק הישראלי לירן טנקמן, מזכיר המועצה אריה לייטסטון - יהודי רפובליקני, חובש כיפה. זה הרכב פרו־ישראלי, אבל בקבינט יש מי שרואים בו גוף עוין. הרצוג ניסה לתווך להם את הלך הרוח הנפשי בישראל: כל תזוזה בגזרת עזה נתפסת כחזרה ל־7 באוקטובר.
מלבד הפסיכולוגיה, אולי גם פרשנות פוליטית נדרשת כאן. גורם ישראלי בכיר משוכנע שבנט ואיזנקוט היו מאמצים את התוכנית של קושנר פומבית אלמלא היו בחירות. לכאורה אחרי שנה של קיפאון, האמריקאים היו יכולים להמתין עוד שלושה חודשים, הבעיה שגם להם יש בחירות וצורך להפגין הישגים. ואולי גם תובנה שדווקא אם נתניהו ייתן הסכמה עכשיו, ממשלה חדשה אחרי הבחירות תהיה משוחררת יותר לפעול בלי זעקות שבר מימין.
התחנה הבאה של קושנר הייתה מסעדת נאיה, אסייתית נהדרת בהרי ירושלים (גילוי נאות, אכלתי שם כמה דברים טובים) על ציר ירושלים־נתב״ג. בחצר שלה הוא התראיין לכתב של פוקס, הבטיח ששיקום הרצועה לא יתחיל לפני הפירוז, ושצה״ל לא ייסוג כל עוד חמאס יחזיק בנשק. זה היה ראיון נעים לאוזן ישראלית מבחינת המסרים, אולי כי הפרטנר לסעודה שלפניו היה רון דרמר. קושנר, אגב, שילם באשראי הפרטי שלו, ולפי המלצרים גם השאיר טיפ נדיב במיוחד.
