לא, אין לי כוונה להצטרף עם תחילתה של העונה החדשה למקהלת ה"כמה התגעגענו לכדורגל הישראלי" ו"זה אולי לא הכי טוב, אבל זה שלנו". בטח לא אחרי המונדיאל האחרון שסיפק לנו כמויות עצומות של כוכבים וכדורגל איכותי, שהראו לנו איך עושים את זה נכון. ובכל זאת, תנו לי לספק אבחנה אחת על ההבדל בין שתי החוויות האלה - הכדורגל העולמי והכדורגל הישראלי, שיש להם אולי אותם חוקים אבל נראים לקוחים מפלנטות אחרות - מבחינת מה שהן גורמות לנו הצופים להרגיש.
אם אנחנו רוצים ליהנות מצמרמורות עונג בעקבות ביצועים מופלאים על כר הדשא, נחכה למונדיאל ובינתיים נקבל את כל הטוב הזה גם במשחקי ליגת האלופות. אבל אם אנחנו רוצים להתרגש באמת, שהלב שלנו יפעם בעוצמה ושהפרפרים בבטן יתעופפו חזק - זה רק בכדורגל שלנו, או ליתר דיוק במשחקים של הקבוצות שאנחנו אוהדים.
זה לא שכולם יתרגשו ממשחק בין קריית-שמונה למכבי פ"ת, אלא אם אתם אוהדים של שתי הקבוצות האלה, ואז זה המשחק החשוב ביותר בעולם באותו רגע. עד המשחק במחזור הבא.
עם כל הכבוד לאהדה המזדמנת לנבחרות במונדיאל ולמועדוני-העל שמשתתפים בצ'מפיונס, הקבוצות האמיתיות שאנחנו אוהדים ומתרגשים מהן הן אלה שבחרו בנו - ולא אנחנו בחרנו אותן. הן אלה שנשארות תמיד בלב. איתרע מזלי להיות כבר כמעט 60 שנה אוהד של קבוצה שהיא, איך נאמר זאת בעדינות, לא מהגדולות בכדורגל הישראלי. היא סיפקה לי לאורך השנים הרבה רגעי אושר והרבה יותר רגעי סבל, אבל היא תמיד ריגשה אותי. כן, גם האושר וגם הסבל נמצאים על אותה סקאלת רגשות. ולכן, עם כל הכבוד לשערים של אמבאפה, לגאונות של מסי ולעוצמה של הולאנד - כולם נהדרים וכולם מהנים - את ההתרגשות האמיתית אני חווה מהציפייה למשחק של הקבוצה האהודה עליי ומהאכזבה שאחריו. מה לעשות, זה מה שקורה לרוב בתקופה האחרונה.
ואם כבר מדברים על אהדה והתרגשות, מחמם את הלב לראות בקיץ הזה את אלפי האוהדים שמלווים את הקבוצות שלהם למשחקים בחו"ל. חבל רק שכל מסע כזה שמתחיל בדיוטי-פרי מסתיים בקנסות של עשרות אלפי יורו בעקבות הפעלת פירוטכניקה ביציעים. לקבוצות אין כוח להתמודד עם אותם פירומנים, אז אולי הפיתרון הוא בחבריהם ליציע שימנעו את ההדלקות בזמן אמת. כי אופ"א פחות סבלנית מאשר הרחמנים בני הרחמנים בארץ, ובסופו של דבר היא תאסור על אוהדים ישראלים להגיע למשחקים בחו"ל. לא חבל?
