בשבוע שעבר החליטה MTV לבטל את קטגוריית הרוק בטקס פרסי המוזיקה שלה. בניגוד למה שכנראה חושבים בתחנה, הרוק עדיין לא מת. אבל לאור העובדה שבשנה שעברה מי שזכתה בקטגוריה הזו הייתה קולדפליי, ייתכן שההחלטה התמוהה הזו הייתה צריכה להתקבל מוקדם יותר.
עוד אחת שכבר לא תזכה להתמודד בקטגוריה שנשלחה עכשיו אל מותה, היא להקת וויזר, שהוציאה בסוף השבוע האחרון את האלבום העשרים שלה. לצד היותם נסיכי הגיק רוק שנשמעים לא פעם כגרסה הקצת יותר אופטימית של הפיקסיז, וויזר התמחו עד היום בעיקר בשני דברים: בהוצאת אלבומים נטולי שם שרק צבע העטיפה מבדיל ביניהם (החדש בצבע זהב), ובמחוות לקלאסיקות רוק ופופ שהוגשו באווירה לא מחייבת.
עטיפת התקליט
(ללא)
החדש שלהם מגיע לאחר סדרת ה-SZNZ שהעסיקה אותם בשנים האחרונות. עשרת השירים נוצרו כשריברס קומו ושלושת חבריו חזרו לחדר החזרות באורנג' קאונטי, קליפורניה, וכתבו והלחינו אותם יחד, במתכונת שמזכירה את ימיה הראשונים של הלהקה בשנות התשעים.
כדי להעמיד אלבום חדש שנשמע כמו פעם, וויזר נעזרה כאן בשני מפיקים (קלאס אולנד וקנת' בלום), שעבדו בגישות שונות אך משלימות, שמשלבות בין עבודה נקייה באולפן לבין תחושה אותנטית יותר של להקה שמנגנת יחד באותו החדר. 32 הדקות האלו עובדות לא רע בכלל. לא רק הודות לנגינה החיה והכיפית, אלא בגלל הכישרון של קומו ושותפיו לכתוב שירים אירוניים-עצמיים על הזדקנות כלהקה ועל התמודדות עם המורשת שלה. וגם להשאיר אותך עם טעם של עוד לאחר ההאזנה.
