הדרך הרווחת להחמיא להפועל ת"א על הישגיה בשני סיבובי המוקדמות הקודמים מול לודוגורץ וקטוביץ' הייתה למתוח קו ישר וארוך בין הניצחונות באירופה למקום הנמוך בו היה המועדון רק לפני פחות משנתיים. במאי 2024 ירדה הפועל לליגה הלאומית בפעם השנייה בשבע שנים. חצי שנה לאחר מכן, בנובמבר 2024, אחרי שליש עונה, הייתה הפועל רחוקה שבע נקודות מהמקום שמוביל בחזרה לליגת העל.
למרות הפיתוי הגדול שבקיום ההשוואה שנועדה להאדיר עוד יותר את ההישגים הנוכחיים – "רק לפני רגע עשינו תיקו בעפולה והנה אנחנו מדיחים חברה קבועה בשלבי הליגה של המפעלים האירופיים" – זו פרקטיקה שעושה עוול להפועל. התיקו מול אטאלנטה, אגב הופעה בוגרת, מישירה מבט ואמיצה, הוא הרגע בו הפועל הבהירה סופית שהיא לא צריכה להעלות באוב זיכרונות על רגעי שפל מהעבר הקרוב. זו הפועל ת"א, בעונה המוצלחת שעברה ובמיוחד בהופעות שלה באירופה הקיץ, שהרגה את הקבוצה ההיא. כל עוד מסתכלים לאחור על מה שהיה רק לפני רגע, קובעים את ההווה כתקרה של הפועל הנוכחית. ההפך הוא הנכון. מה שאנחנו רואים עכשיו זו הרצפה. התיקו מול אטאלנטה הוא הצצה עד להיכן הפועל יכולה להגיע אם רק תשלח את היד.
שלושה ימים אחרי התוצאה הנהדרת בברגמו וארבעה ימים לפני הגומלין בהונגריה שיכול להפוך אותה לאחת הסנסציות של הקיץ האירופי האחרון, הפועל ת"א משקיפה מהצד על מחזור הפתיחה. משכר ככל שיהיה המסע האירופי שאולי זו רק התחלתו, וכמו כל קבוצה ישראלית, ליגת העל היא המבחן העיקרי של הפועל והיא תציע לה אתגרים מסוג שונה – לא קשים לפיצוח כמו אטאלנטה, פשוט אחרים.
מול אטלאנטה הביאה הפועל לשלמות את מה שהיא עשתה אולי הכי טוב בליגה כבר בעונה שעברה. ההגנה החזקה, הקישור המרכזי בעל האוריינטציה ההגנתית יותר מזו של מכבי ת"א ובטח בית"ר ירושלים, המשמעת. זה היה הכי טוב שהיא מסוגלת לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב. היא קבוצה שכזאת – מאומנת כל כך, קבוצתית כל כך – שפחות מתקשה במה שקשה. בליגה היא תצטרך לעשות גם דברים אחרים – לשלוט, לגלות דומיננטיות מול קבוצות, בדיוק הסגנון שהופך קבוצות טובות מאוד לאלופות. היא תצטרך לעשות הכי טוב את מה שהיא עושה פחות טוב. אם היא תצליח, אז בעוד שנתיים אנשים יסתכלו לאחור ויאמרו לעצמם "היית מאמין שרק לפני שנתיים הם כמעט והסתבכו מול קטוביץ' בסיבוב המוקדמות השלישי של הקונפרנס?".
