ישראל וטורקיה מסלימות בתקופה האחרונה את הפעילות והרטוריקה זו כלפי זו על רקע המעורבות בסוריה, אבל בהיסטוריה הקרובה של היחסים ביניהן היו רגעים שקשה לדמיין היום: טייסי קרב ישראלים התאמנו בשמי טורקיה, קציני צבא ומודיעין החליפו מידע, ומנהיגים משתי המדינות ניהלו קשרים אישיים והדוקים. אך המצב הנוכחי מעלה מחדש שאלה שהפכה בשנים האחרונות לרלוונטית יותר ויותר עבור מערכת הביטחון בישראל: עד כמה חזק הצבא הטורקי? התשובה מתחילה במספרים החריגים, אבל ממש לא מסתיימת בהם.
טורקיה אינה רק חברה מרכזית בנאט"ו. היא מעצמה צבאית אזורית שהשפעתה משתרעת מהים השחור והים האגאי, דרך סוריה ועיראק ועד הקווקז וצפון אפריקה. נאט"ו עצמה הגדירה אותה לקראת הפסגה שנערכה באנקרה ביולי כמדינה המחזיקה ב"צבא השני בגודלו בברית", אחרי ארצות-הברית. מיקומה בין אירופה, אסיה והמזרח התיכון, והשליטה שלה במצרי הבוספורוס והדרדנלים, מעניקים לכוח הזה משמעות אסטרטגית גדולה אף יותר.
ההפיכה מכוח צבאי מיושן למעצמה
לפי נתוני Global Firepower ל-2026, שמבוססים בחלקם על הערכות, לטורקיה כ-481 אלף אנשי צבא בשירות פעיל, 380 אלף אנשי מילואים ועוד כ-150 אלף אנשי כוחות פרא-צבאיים. בחיבור של שלוש הקטגוריות מדובר ביותר ממיליון בני אדם. במספר החיילים הפעילים מדורגת טורקיה במקום העשירי בעולם לפי המדד.
הכוח היבשתי הוא עמוד השדרה של הצבא הטורקי. לפי הנתונים, הארסנל כולל כ-2,284 טנקים וכ-98 אלף כלי רכב מסוגים שונים. לצידם מחזיקה טורקיה כוח אש ארטילרי גדול: יותר מ-1,000 מערכות ארטילריה מתנייעות, 635 תותחים נגררים ו-237 משגרי רקטות. המספרים משקפים מלאי מוערך, ולא את מספר הכלים שזמינים בהכרח לפעילות מבצעית בכל רגע.
הציוד הטורקי הוא תערובת של מערכות מערביות ותיקות לצד דורות חדשים של פלטפורמות מתוצרת מקומית. במשך עשרות שנים נשענה אנקרה במידה רבה על נשק אמריקאי ואירופי, אך בשנים האחרונות היא משקיעה סכומי עתק בניסיון לצמצם את התלות הזאת: מטנקים וכלי רכב משוריינים ועד טילים, מערכות הגנה אווירית, אלקטרוניקה צבאית וכלים בלתי מאוישים. התוצאה היא צבא שמבקש לא רק להיות גדול, אלא גם להיות מסוגל לתחזק ולחדש חלק הולך וגדל מהמערכות שלו בעצמו.
לכוחות הטורקיים יש, לפי הערכות Global Firepower, כ-1,100 כלי טיס. הנתון כולל 201 מטוסי קרב, 84 מטוסי תובלה, 301 מטוסי אימון ו-509 מסוקים, בהם 111 מסוק כאן מדובר במלאי הכולל ולא בהכרח בכשירות המבצעית בפועל.
עמוד השדרה של מערך הקרב הטורקי ממשיך להיות צי מטוסי ה-F-16, אבל אנקרה פועלת במקביל בשני מסלולים: ניסיון לחזור אל מטוס הקרב האמריקני המתקדם F-35, שממנו הורחקה בעקבות רכישת מערכת ה-S-400 הרוסית, ובניית מטוס קרב מקומי משלה.
מנגד, אם יש תחום אחד שבו הפכה טורקיה בתוך זמן קצר לשם עולמי, הרי שמדובר בכלי הטיס הבלתי מאוישים. Baykar הטורקית, יצרנית משפחת Bayraktar, הצליחה להפוך את ה-TB2 לאחד הכטב"מים המוכרים בעולם בעקבות השימוש בו בשורה של עימותים, ובהמשך פיתחה מערכות מתקדמות יותר ובהן TB3. הכטב"מים הטורקיים הפכו לא רק לכלי מבצעי אלא גם לנכס מדיני. טורקיה משווקת את מערכותיה לעשרות מדינות, והפכה גם למתחרה משמעותית של התעשיות הביטחוניות הישראליות בשוק העולמי. לפי רויטרס, ייצוא התעשייה הביטחונית הטורקית הגיע ב-2025 לכ-10 מיליארד דולר – פי שלושה לעומת 2021 – ואנקרה מכוונת להרחבה נוספת בשווקים באירופה ובעולם.
גם הים הוא חלק מרכזי בתפיסת הכוח הטורקית. לפי Global Firepower, הצי מחזיק ב-192 כלי שיט, ובהם 17 פריגטות, תשע קורבטות ו-14 צוללות. טורקיה מפעילה את הכוח הימי שלה בשלוש זירות עיקריות – הים השחור, הים האגאי והים התיכון – ומיקומה מאפשר לה לשלוט במעבר הימי היחיד בין הים השחור לים התיכון.
אחד השינויים העמוקים ביותר במאזן הכוח הטורקי אינו במספר החיילים או הטנקים, אלא במפעלים שמאחוריהם. במשך שנים הייתה טורקיה לקוחה גדולה של מערכות נשק זרות. כיום היא מנסה להיות יצרנית וייצואנית בזכות עצמה. לפי נתונים שפורסמו החודש בסוכנות אנאדולו, בתעשייה הביטחונית הטורקית פועלות כבר יותר מ-4,500 חברות, לעומת 56 בלבד ב-2002, ומספר הפרויקטים הביטחוניים עומד על יותר מ-1,400. לפי אותם נתונים, שיעור הרכיבים והייצור המקומי עלה מכ-20% לפני כשני עשורים ליותר מ-85% כיום.
המשמעות האסטרטגית גדולה: טורקיה מסוגלת לייצר בבית חלק הולך וגדל מהכטב"מים, הטילים, כלי הרכב המשוריינים, ספינות המלחמה והמערכות האלקטרוניות שבהם היא משתמשת – ובמקביל להרוויח כסף והשפעה פוליטית באמצעות יצוא שלהם.
אז מה הופך את הצבא הטורקי לחזק במיוחד? בראש ובראשונה – המסה. מאות אלפי חיילים, מאות אלפי אנשי מילואים, אלפי כלי רק"ם ויכולת לגייס כוח אדם בהיקף שמעט מאוד מדינות באזור מסוגלות להתקרב אליו. היתרון השני הוא הגיאוגרפיה: טורקיה יושבת בנקודת המפגש בין אירופה, אסיה והמזרח התיכון ושולטת במצרי הבוספורוס והדרדנלים. היא גובלת בין היתר בסוריה, עיראק, איראן, גאורגיה ובולגריה – ונמצאת במרחק קצר מהקווקז, הבלקן ומזרח הים התיכון.
היתרון השלישי הוא ניסיון מבצעי: הצבא הטורקי פועל במשך שנים נגד המחתרת הכורדית, ביצע שורת מבצעים מעבר לגבולות המדינה, מחזיק כוחות ופועל בצפון סוריה ובעיראק והיה מעורב, במישרין או בעקיפין, בזירות נוספות. הרביעי הוא התעשייה הביטחונית: בשונה מצבא גדול שתלוי לחלוטין באספקה מבחוץ, טורקיה מסוגלת כיום לייצר חלק גדל והולך מאמצעי הלחימה שלה. הדבר אינו מבטל את התלות שלה בטכנולוגיות זרות בתחומים מסוימים, אך מעניק לה חופש פעולה גדול בהרבה מבעבר.
והיתרון החמישי הוא נאט"ו. טורקיה חברה בברית מאז 1952, מארחת באיזמיר את פיקוד כוחות היבשה של נאט"ו ומהווה נדבך מרכזי באגף הדרומי של הברית. החברות הזאת מעניקה לה מסגרת של אימונים משותפים, סטנדרטים צבאיים משותפים, שיתוף מודיעין ושיתוף פעולה עם כמה מהצבאות המתקדמים בעולם.
ועדיין, מספרים לבדם עלולים להטעות. לצבא הטורקי יש ציוד מדורות שונים, ולא כל טנק, מטוס או כלי שיט הרשום במלאי נמצא בכשירות מבצעית מלאה. במלחמה מודרנית השאלה איננה רק כמה פלטפורמות קיימות, אלא כמה מהן זמינות, עד כמה הן מוגנות, איזה מודיעין עומד לרשותן ועד כמה הן מסוגלות לפעול יחד.
הניסיון הישראלי לשיקום האמון הסורי
לאחר התקיפות הישראליות החריגות בעומק סוריה, כשברקע המאמץ של טורקיה המתחזקת לבסס שליטה במדינה, ראש המוסד רומן גופמן נפגש עם שר החוץ הסורי אסעד א-שיבאני. גורמים המעורים בנושא אמרו שהפגישה הייתה "טובה". אתמול אמר שיבאני לרויטרס כי המגעים עם ישראל נותקו לאחר אותה תקיפה, אבל ציין כי דמשק מצפה שהמשא ומתן עם ישראל על הסכם ביטחוני יתחדש בקרוב: "סוריה אינה נותנת כיום אמון בישראל, אבל מושיטה את ידה לדיפלומטיה וקוראת לישראל לנצל את ההזדמנות ההיסטורית".
הפגישה החשאית התקיימה בנוכחות נציגים אמריקאים, וקדמו לו שתי שיחות טלפון – כשראש המוסד הישראלי הביע חשש שסוריה תאפשר לטורקיה להקים בסיס צבאי קבע בשטחה או להציב בסוריה כוחות טורקים ומערכות נשק מתקדמות שיאיימו על ישראל. המטרה הייתה להרגיע את המתיחות בין הצדדים, ולהבהיר את העמדה הישראלית בעניין מעורבות טורקית בסוריה.
