אירוע חזרת תושבי סופה המפונים לקיבוצם
(צילום: הרצל יוסף)
בדרום העוטף שוכן קיבוץ סופה. יישוב קטן עם כ-250 תושבים. בשבועות האחרונים חזרה אליו רוב הקהילה, ולצד החוזרים הצטרפו גם חמש משפחות חדשות שהעתיקו את חייהן דווקא ליישוב המרוחק קילומטר וחצי מגבול הרצועה, ושמחבלי חמאס פשטו עליו ב-7 באוקטובר ורצחו שלושה מתושביו.
למדשאות הירוקות, שכבר כמעט שנתיים לא אירחו אירוע קהילתי, חזרו לפתע החיים. בתוך דקות מתנדבים הרימו מנגלים, הציתו אש, וממש כמו "זיכרון שריר" - כפי שתיארו זאת במקום - התאספו התושבים, שתו בירה, צחקו וניגנו בגיטרה. הפיצוצים עדיין נשמעו היטב ברקע והשתלבו עם המוזיקה, תזכורת ברורה לכך שהמציאות הביטחונית רחוקה מלהיות פשוטה. זה היה אירוע החזרה הביתה לסופה.
11 צפייה בגלריה
הדי הפיצוצים מעזה משתלבים עם המוזיקה וצחוק הילדים. חברי קיבוץ סופה מפריחים את הקיבוץ מחדש
(צילום: Ron Rahamim Photographer - רון רחמים צלם)
"יש פה עוד משפחות מטורפות כמונו"
שני פוקסמן (39), בן זוגה חרונימו ושלוש בנותיהם עברו לכאן מראשון-לציון לפני שבועיים. מעבר חד. לדבריהם, המניע היה שילוב בין תשובה ציונית לטבח הנורא - לבין רצון אישי לשנות אורח חיים.
11 צפייה בגלריה
משפחת פוקסמן שעברה לסופה מראשון לציון. "הבנו שהקהילות כאן כנראה מפורקות וצריכות חיזוק, והתאהבנו במקום"
(צילום: הרצל יוסף)
"אחרי 7 באוקטובר אמרנו לעצמנו שהקהילות כאן כנראה מפורקות וצריכות חיזוק", מספרת שני. "אבל אז חשבנו על הבנות והטראומה שילדי האזור עברו, ופחדנו שזה לא יהיה להן בריא. חיפשנו אופציות בצפון ובערבה, ובסוף איכשהו הגענו דווקא לעוטף.
"הדרמנו והגענו לסופה. הקיבוץ היה שומם, הקהילה עוד הייתה מפונה ובכל זאת התאהבנו במקום. משהו באווירה כאן דיבר אלינו והחלטנו שזה קורה. הכנו את הבנות, הסברנו להן שיש רעשים מהצבא. קצת חששנו, אבל הן מתאקלמות מעל המצופה. בעיר אין היום מסגרות, ופה יש. הן מחייכות, רצות על הדשא, נהנות".
היא מוסיפה: "זה לא פשוט לגור כל כך קרוב לאויב. אולי זה תמים, אולי טיפשי אבל יש פה עוד כמה משפחות מטורפות כמונו. האמצעית עולה לכיתה א' ותשתלב בבית הספר המקומי. הכול מאוד מרגש".
11 צפייה בגלריה
"משהו באווירה כאן דיבר אלינו". ילדי קיבוץ סופה באירוע החזרה הביתה
(צילום: Ron Rahamim Photographer - רון רחמים צלם)
11 צפייה בגלריה
"זה ניצחון. אחד מהניצחונות". באירוע החזרה הביתה
(צילום: Ron Rahamim Photographer - רון רחמים צלם)
מיקה בכר-גרנית (33), היא ילידת הקיבוץ ומחוברת אליו מאוד. אחרי שהכירה את בן זוגה מתן מחוצה לו, הם שבו יחד לסופה והתחילו לבנות בית שבו הם מגדלים את בתם הקטנה ומצפים לתינוקת נוספת.
"תקופת הפינוי הייתה מאוד לא יציבה", היא נזכרת. "עברנו בין מקומות והרגשנו שאנחנו לא במקום שלנו. גרנו במרכז, על כביש ראשי, בתוך בניין. זה מאוד רחוק ממה שאנחנו מכירים. הקהילה שמרה עלינו, אבל התגעגענו מאוד".
אנחנו יושבים יחד על הדשא כיאה לקיבוץ, ומסביבנו הילדים מתרוצצים. "יש תחושה כאילו לא עזבנו לרגע", היא אומרת. "כיף לנו פה, טוב לנו פה. היו לי ספקות בהתחלה, המציאות הביטחונית לא ברורה אבל דווקא כשאתה רחוק זה מבהיל יותר. נכון, יש פה רעשי מלחמה, אבל אנחנו מרגישים שחזרנו למקום שלנו".
מיקה משמשת רכזת הקליטה של סופה, ומתארת בהתרגשות את חמש המשפחות החדשות שהצטרפו. "תוך כדי שאנחנו פורקים ארגזים, גם הן עשו את זה איתנו. הגיעו לכאן אנשים שרוצים לקחת חלק בעשייה הקהילתית, להיות חלק מסופה.
"הבנו שאין לנו ברירה אלא לחזור, כדי להחזיר חיים למקום ולצמוח מחדש. יש כאן אנשים שאיבדו את היקר להם מכל. הצמיחה היא לא מותרות, היא הכרחית לשיקום. היום הזה מרגש בטירוף. הילדים צוחקים, שתלנו צמחים. זה ניצחון. אחד הניצחונות".
מרחב קהילתי לכל המשפחה
באירוע המרגש, נחנך בקיבוץ גם מרכז טבע קהילתי - מרחב שנושא בתוכו סיפור של זיכרון וחידוש בעת ובעונה אחת. הקמתו התאפשרה דרך ארגון "מלבלב" - המקים ומפתח מרכזי טבע קהילתיים וגינות שיקומיות בעוטף - ובסיוע מתנדבים ותורמים רבים: "קק"ל סקוטלנד", "שלישי שמח לחיילים", "Grilling for Israel" ועמותת "לב אחד".
עירן רוגל, ניר פרידמן ויניב ברפמן, מנהלי "מלבלב", מסבירים שזו לא גינה קהילתית רגילה - אלא מרחב שנועד לחזק את הקשרים בין חברי הקהילה ששבה הביתה.
11 צפייה בגלריה
בור האש שסביבו התושבים יוכלו לעבד את תחושותיהם
(צילום: Ron Rahamim Photographer - רון רחמים צלם)
11 צפייה בגלריה
חממה לגידול שתילים, עגבניות ופלפלים
(צילום: Ron Rahamim Photographer - רון רחמים צלם)
"בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים, אנחנו מתחילים קודם כל במיפוי הצרכים: מה הרצונות, מה היכולות, ואיך המקום הזה יכול לתרום לתקומה של היישוב", מסביר רוגל. "בסופה למשל, מאוד רוצים לקיים סדנאות ולהקים מרחב שישמש למפגשים בין התושבים, אז בנינו את סוכת הגפנים הזו שתחתיה אפשר לשבת, לאכול ארוחות משותפות וליהנות מה'ביחד'.
"יש תושבים שאוהבים לבשל ורוצים לארגן ערבי מנגל ופיצות, אז הקמנו מטבח חוץ עם טאבון. יש כאן גם ערוגות לגידול ירקות - לכל משפחה יש חלקה שבה היא יכולה לגדל ירקות משלה", הוא מוסיף.
11 צפייה בגלריה
חברי "מלבלב - הארגון שמצמיח שיקום בעוטף". מימין: ניר פרידמן, עירן רוגל, יניב ברפמן וסול רון
(צילום: Ron Rahamim Photographer - רון רחמים צלם)
המרכז כולל גם חממה יצרנית לשתילים ולגידול לעגבניות ופלפלים, ואזור שמיועד לילדים וכולל מתקני שעשועים ומטבח שישמש אותם למשחקי דמיון.
בלב המתחם ניצב בור אש אינטימי, שתוכנן יחד עם ארגון שמעביר עיבוד חוויות טראומה. "זה מקום שמיועד לטקסים, מעגלי שיתוף, מעגלי נשים ומעגלי גברים. יש כאן באמת מדורת שבט שאפשר לשבת סביבה, לחלוק תחושות וחוויות, ולהתגבר - בתקווה - על דברים קשים שעולים", מפרט פרידמן.
11 צפייה בגלריה
מתחם ערוגות הגידול. לכל משפחה חלקה פרטית משלה
(צילום: Ron Rahamim Photographer - רון רחמים צלם)
11 צפייה בגלריה
מטבח חוץ עם טאבון לאפיית פיצות ולבישול משותף
(צילום: Ron Rahamim Photographer - רון רחמים צלם)
"מרכזי הטבע שלנו הם לא 'עוד גינה ציבורית'. זה מרחב קהילתי אמיתי - מקום לבילוי משפחתי, אירועי תרבות, סדנאות גינון, ובעיקר למפגשים שמחזקים קשרים בין-דוריים", מדגישים רוגל ופרידמן. "בתקופה כזאת, קשרים כאלה הם הכול. ולפעמים צריך לשבת סביב האש כדי לעבד את מה שעברנו".
חזרה לערכים ולחוסן
הגינה הקהילתית החדשה, שניצבת בלב מרכז הטבע ונחנכה אף היא באירוע, נקראה על שמו של ברנרד כהן ז"ל, חבר הקיבוץ שנרצח ב-7 באוקטובר, ולזכרם של עדו חוברה ואופיר ארז מכיתת הכוננות, שנהרגו בעת שנלחמו בגבורה מול המחבלים שפלשו לקיבוץ באותה שבת ארורה.
תחקיר צה"ל שנערך לאחרונה על מה שהתחולל בסופה, חושף את הסיפור המלא של אותו יום נורא: כ-50 מחבלים הסתערו לכיוון הקיבוץ, טנק אחד בלם רבים מהם ואחרים נהדפו בידי לוחמים באנדרטת "דנגור" הסמוכה. ארבעה מחבלים הצליחו בכל זאת לחדור לקיבוץ ולרצוח את כהן, עד שחוסלו בידי הרבש"ץ.
התחקיר, שערך אלוף-משנה שמר רביב וסוכם בידי אלוף ירון פינקלמן, מעלה כי צה"ל כשל במשימת הגנתו על הקיבוץ, אך מצביע על כך שכיתת הכוננות - על אף שהייתה במיעוט מספרי ולא מאומנת כראוי - נלחמה בגבורה ומנעה אסון גדול יותר.
11 צפייה בגלריה
"הצמיחה היא לא מותרות, היא הכרחית לשיקום"
(צילום: Ron Rahamim Photographer - רון רחמים צלם)
"אחרי תקופה ארוכה אנחנו סוף-סוף חוזרים הביתה, צעד אחר צעד", תיארה בהתרגשות עמית וייץ, מנהלת הקהילה, בנאומה באירוע. "החזרה לסופה היא לא רק חזרה פיזית - זו חזרה לחיים המשותפים, לערכים ולחוסן שתמיד ליוו אותנו".
בקול חנוק מדמעות, היא הוסיפה: "לנצח נזכור את החברים שלנו שנרצחו, ואת גבורתם עד לרגע האחרון. ומייחלים לחזרת כל החטופים עוד היום".
