בעקבות הפגיעה הקשה, שספגה שכונת נווה שאנן בחיפה במתקפת הטילים האחרונה מאיראן, פגיעה שהותירה אחריה הרס רב, פחד וטראומה – התכנסו כמה מתושבי השכונה למפגש שונה מהרגיל: סדנת צחוק, שנועדה להעניק רגעים של שחרור, הקלה ואוורור רגשי.
סדנת הצחוק בחיפה
(צילום: שרון צור)
ב-15 ביוני בשעות הערב פגע טיל איראני ברחוב הגליל בחיפה. כמה בני אדם נפצעו קל ובינוני. 186 דירות נפגעו וכתוצאה מכך עשרות משפחות פונו מבתיהן לשני בתי מלון בעיר. צוותים של עיריית חיפה טיפלו בזירה וסייעו בחסימת השטח וגידורו.
"באותו יום ראשון בערב, כשהיה פיצוץ חזק מנפילת הטיל ברחוב הגליל, היה לחץ גדול", מתאר משה דידי, יו"ר ועד שכונת נווה שאנן. "כשהגעתי לזירה, ראיתי מסוק בשמיים. לא היה חשמל באזור הנפילה. הגיעו כוחות ביטחון רבים. אש בערה במקום והייתה המולה רבה", הוא אמר.
לדברי דידי, למחרת הוא הגיע שוב למקום. "אתה רואה את הנזק בעיניים באור יום, שומע את הסיפורים של האנשים שבתיהם נפגעו. לחלק מהאנשים גם נפגעו המכוניות", הוא אמר. "אתה רואה את האישה החרדית עם שולחן השבת שלה מפורק. תושבים שהמכוניות שלהם נשרפו וכיסאות התינוקות מפויחים. חשבתי איך אני יכול לעזור לאנשים שנמצאים בלחץ. אני לא העירייה, אני לא מס רכוש, אני יו"ר ועד השכונה עם חברי ועד. החלטנו לתת משהו לנשמה שלהם. התחברתי עם מיכל, אישה עם נשמה. אמרתי 'זה יהיה המרפא לאנשים, הצחוק'. הצחוק משחרר ועושה טוב לנשמה".
מי שלקחה על עצמה את המשימה, היא מיכל גולדשטיין, תושבת השכונה בעצמה, שלמדה את התחום באופן מקצועי ועוסקת בליצנות רפואית שנים רבות. "אעשה פתיח, אספר קצת עלי, על יוגת הצחוק ואחר כך אנחנו נקום, ונזוז", אמרה גולדשטיין לתושבים שהגיעו למפגש. "נרים את האנרגיות. כי זה המצב. אנחנו צריכים להיות בשמחה תמיד".
גולדשטיין הוסיפה: "הצחוק הוא מרפא. אנחנו הולכים להרים את האנרגיות לשמיים, להרים את מצב הרוח, לתת הרבה שמחה בתקופה הזאת. כולנו צריכים להיות בשמחה, בהיי, באנרגיות ובמצב רוח מרומם. דרך הומור אפשר לרפא את הנפש, הגוף לא יודע להבדיל בין צחוק מדומה לצחוק אמיתי, ואנחנו הולכים לעבוד עליו, ולצחוק ולהביא אותו לאנרגיות שישחרר לנו את כל ההורמונים עם הרבה אהבה והרבה שמחה ולעטוף את כולם ברגעים האלה".
בין המשתתפים בסדנה היו גם רחל ובני אנגל, בשנות השמונים לחייהם, שביתם ברחוב הגליל נפגע בפיצוץ הטיל. "הבית שלנו לא נהרס טוטאלית ואנחנו עדיין משקמים אותו גם בימים אלה", אומרים בני הזוג.
"הפגיעה מההדף קשה והכול בפנים נשבר", מספר בני. "המזל שלנו היה שלא היינו בבית כשהאירוע הזה קרה. פתאום קיבלתי תמונה לטלפון הנייד שבו רואים את הבית הרוס. ביקשנו מהבן שלנו, שגר בשכונה אחרת בחיפה, לבדוק מה קורה בבית שלנו. הוא הגיע ואמר לנו פרצו לבית שלכם כי לא עניתם לדפיקות של כוחות ההצלה, ואין דלת. בינתיים חזרנו הביתה, סידרו לנו את חדר השינה, וחזרנו הביתה עם השיפוצים. אנחנו בבית, אבל נכון לעכשיו אין לנו בית. הכול הפוך. המשפצים עובדים אצלנו. כל אנשים המקצוע האפשריים עובדים בדירה שלנו. אנחנו חיים במטבח. אתם מרגישים שהמדינה המשיכה הלאה אחרי המלחמה ומי שנשאר מאחור הם אלה שהדירות שלהם נפגעו".
על ההחלטה להגיע לסדנת הצחוק, אומרת רחל אנגל, "שמענו את ההצעה על הערב שנוגע להומור ולצחוק. אמרנו לעצמנו, זה יכול להיות רעיון טוב כי צחוק זה בריא לבריאות וזה קצת מפיג את המתח ואת התסכול. יכול לתת קצת רווחה לנשמה. אז זה חשוב. בגלל זה באנו".
"כל המדינה שילמה מחיר ונמצא באווירת נכאים", מוסיפה רחל. "זה מצב קשה מה שעברנו ואנחנו עוברים. אנחנו בתקופה ארוכה במצב של מלחמה עם הרוגים וחטופים. זה כואב לנו נורא ומאוד משפיע על מצב הרוח והחיים. ולכן, לא יזיק לכולנו קצת לצחוק ולהשתחרר".
בני הזוג אנגל, הם הורים לשני ילדים ולחמישה נכדים. "אנחנו אוהבים לבלות ואנחנו מבלים המון", מסביר בני. "הולכים לתיאטרון חיפה, לערבי זמר בקיבוץ יגור, איפה שיש משהו מעניין אנחנו מבלים. חיים רק פעם אחת, לא פעמיים. ולכן, כאשר שמענו על סדנת צחוק כזו, מיד הגענו. זה חלק מהבידור. אם בן אדם לא מבדר את עצמו הוא קמל. החכמה היא להיות ילד כל הזמן. ברגע שאתה ילד, אתה נשאר צעיר".
גולדשטיין, מפעילה את המשתתפים. משחקת איתם את מה שכולנו מכירים כ"משחק הכיסאות", אך הפעם עם הקראת שמות של פירות: תפוח, בננה, אגס. התושבים מנסים לתפוס את הכיסאות הפנויים, והאחרון שנותר ללא כיסא, הוא שזה שעומד מול כולם, מציג את עצמו וקורא בשם הפרי הבא.
כאשר נבחר השם "סלט פירות", גולדשטיין מבקשת מכולם לקום על רגליהם לצעוק בחוזקה ישששששש. "צעקה זה כמו העקה" היא מסבירה בלהט. "כשיש לנו משהו על הלב, צעקה תצא מההעקה. לצחוק זה כמו לצעוק. שתי האותיות שמתחלפות זה ה- ח' וה- ע' ששתיהן גרוניות. משהו תקוע לנו בגרון, וזה מעיק על הכתפיים, הגב והאיברים הפנימיים".
במשחק אחר, מעמידה גולדשטיין את המשתתפים במעגל וכל אחד מעסה את גבו של האדם שלפניו, תוך השמעת קולות מצחיקים. הצחוק אכן נשמע בחדר. גולדשטיין משמיעה את השיר "תמיד אוהב אותי" של הזמר ששון שאולוב. כאשר נשמעות המילים "השם יתברך, תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב", רוקדים התושבים וצוחקים. "כשאנחנו צוחקים, אנחנו מסתכלים בעיניים, כי העיניים זו הנשמה של הבן אדם", אומרת גולדשטיין.
