כמעט חצי שנה חלפה מאז שד"ר אדווה ביטון נכנסה לעבודתה כמנהלת אבטחת איכות במרכז שניידר לרפואת ילדים. רק למעלה, אל מחלקות האשפוז, היא עדיין לא מסוגלת לעלות.
"עד עכשיו אני מתחמקת מהעלייה לקומות", היא מודה. "מהיום הראשון שלי בעבודה, אמרתי לעצמי 'רגע, עוד קצת, עוד קצת', ובסוף הקדוש ברוך הוא תכנן לי פגישה מטלטלת דווקא במעלית".
גלריה
ד"ר אדווה ביטון. "להחזיר לבית החולים על כל הטוב שהם עשו עבורנו" ד"ר אדווה ביטון. "להחזיר לבית החולים על כל הטוב שהם עשו עבורנו"
ד"ר אדווה ביטון. "להחזיר לבית החולים על כל הטוב שהם עשו עבורנו"
(צילום: טל שחר)
דלתות המעלית נפתחו ומולה עמד פרופ' אלחנן נחום, מנהל היחידה לטיפול נמרץ. "הוא הסתכל עליי ואני עליו, ואז שאל 'מה, את עובדת פה?'. ואני אומרת לו: 'כן'. 'לא נכון', הוא אמר מיד, 'לא יכול להיות. למה את עושה את זה לעצמך?'".
כדי להבין את תגובתו של פרופ' נחום, צריך לחזור 13 שנים אחורה. ב-14 במרץ 2013 נסעה ביטון עם שלוש מבנותיה בכביש 5, דקות ספורות מביתן שביישוב יקיר, כשפלסטינים יידו אבנים לעבר הרכב. היא איבדה שליטה והתנגשה במשאית. ביטון ושתיים מהבנות נפצעו קל עד בינוני; אדל, בת שנתיים וחצי, שישבה לצידה במושב הבטיחות, ספגה פגיעת ראש אנושה.
כמעט שנתיים נמשך המאבק על חייה של הפעוטה: חודשים ארוכים בטיפול נמרץ בשניידר, שיקום בבית לוינשטיין, ובסוף טיפול סיעודי בבית. בפברואר 2015, כחצי שנה אחרי שחזרה הביתה, נפטרה אדל מסיבוך של דלקת ריאות. בת ארבע ושמונה חודשים הייתה במותה.
"כשאדל הייתה מאושפזת בשניידר, הייתי שקועה בקלחת של הטיפול הרפואי בה ולא תמיד ראיתי את כל הצוותים המקצועיים שרצו לעזור לה. עכשיו, כשאני בצד השני של המתרס ולא אמא מודאגת לילדה בסכנת חיים, אני רוצה להחזיר לבית החולים את כל הטוב שהם העניקו לי"
איך הגיבו בבית כשסיפרת שאת הולכת לעבוד דווקא בשניידר? "בעלי שאל אותי כמה וכמה פעמים אם אני בטוחה במה שאני עושה. הוא אמר לי, 'תעשי רק מה שאת חושבת, שלא תאשימי אותי אחר כך'".
ביטון, דוקטור לכימיה תרופתית, עמדה באותה תקופה לפני פוסט-דוקטורט. הפיגוע עצר הכול. "עבדתי באוניברסיטה ויצאתי לחל"ת, ואחרי האסון התחלתי מחדש את כל מה שנקטע".
אדווה עם אדל ז"ל. "היו רגעים שהרגשנו את הנוכחות שלה דרך המבט"אדווה עם אדל ז"ל. "היו רגעים שהרגשנו את הנוכחות שלה דרך המבט"
אדווה עם אדל ז"ל. "היו רגעים שהרגשנו את הנוכחות שלה דרך המבט"
(צילום: באדיבות המשפחה)
מהאקדמיה היא עברה עם השנים לתחומי הפתולוגיה והאיכות במערכת הבריאות - עד שההתחלה החדשה הביאה אותה, מכל המקומות, דווקא לשניידר. ודבר אחד חשוב לה להבהיר: "אני לא באה לעשות לעצמי כאן טיפול או עיבוד של פוסט-טראומה, ממש לא.
"כשאדל הייתה מאושפזת בשניידר, הייתי שקועה בקלחת של הטיפול הרפואי בה ולא תמיד ראיתי את כל מי שרצו לעזור לה: אנשי החינוך במחלקה שניסו כל הזמן להוציא את אדל מהמיטה ולשלב אותה במסגרת החינוכית, האחיות, הצוות הרפואי המדהים.
"עכשיו, כשאני בצד השני של המתרס ולא אמא מודאגת לילדה בסכנת חיים, אני רוצה להחזיר לבית החולים את כל הטוב שהם העניקו לי".

למוות או לחיים

אדל הייתה הבת הרביעית במשפחת ביטון. "ילדה מאוד דעתנית, שידעה לעמוד על שלה", מתארת אותה אמה. "היא ידעה להביע רגשות ותחושות בצורה מדהימה, כמעט בלי מילים. סוג של פרפורמרית קטנה. ברשת עוד מסתובב סרטון ישן שבו היא שרה את ה'שפן הקטן' בקולי קולות, ולא מפסיקה עד שהשיר לא מסתיים".
אדווה לצד מיטתה של אדל הקטנה במרכז שניידר. "ברגע ששחררתי בתוכי - אפשרתי לה ללכת"אדווה לצד מיטתה של אדל הקטנה במרכז שניידר. "ברגע ששחררתי בתוכי - אפשרתי לה ללכת"
אדווה לצד מיטתה של אדל הקטנה במרכז שניידר. "ברגע ששחררתי בתוכי - אפשרתי לה ללכת"
(צילום: עידו ארז)
העקשנות הזאת, משוכנעת האם, היא זו שאפשרה לאדל להחזיק מעמד גם שנתיים אחרי הפציעה האנושה שספגה. "היא הייתה לוחמנית, ומשם גם הגיעה היכולת שלה לשרוד את התופת שעברה, עם כל המורכבויות הרפואיות. זה לא מובן מאליו שהיא שרדה כל כך הרבה זמן".
האמנתם שהיא תצא מזה? "הצוות הרפואי לא ראה בה ברת שיקום. גם בטיפול נמרץ בשניידר לא תלו יותר מדי תקוות בסיכוי שלה לחזור לחיים. היו לנו פה שיחות קשות ומורכבות עם הרופאים - אותם אלו שהיום אני מסתובבת ביניהם".
היה בך כעס כלפיהם? "לא יודעת אם כעס, אבל עצם זה שאני, עם התארים המתקדמים שלי, מבינה גם את הניואנסים הרפואיים - זה לא עשה את זה קל יותר. הייתי אמא מאוד מאתגרת ונודניקית.
"אם תשאלי פה רופאים, אני מאמינה שיהיו כאלו שיגידו שהייתי 'עצם בגרון' - על כל דבר היה לי מה להגיד", היא אומרת בחצי צחוק.
ולמרות שהרופאים דיברו על הכרה חלקית - עליות וירידות לא רציפות - בני הזוג ביטון ראו משהו אחר. "אנחנו, שהיינו לידה 24/7, כבר ידענו להבחין מתי התגובות שלה רצוניות ואמיתיות, ומתי לא. היה ברור לנו שהיא כלואה בתוך עצמה, אבל היו רגעים שממש הרגשנו את הנוכחות שלה דרך המבט. ברגעים האלו ידענו שזו היא ושהיא כאן, איתנו".
"במחלקת טיפול נמרץ, כשאדל הייתה במצב אנוש, זו הייתה הנקודה שבה הסתכלתי למעלה, ואמרתי לבורא: 'עכשיו אתה מחליט - למוות או לחיים. אני לא רוצה לחזור אחורה, שהיא שוב תתענה. תחליט'"
אחרי חודשים ארוכים של שיקום בבית לוינשטיין, חזרה אדל הביתה, לשיקום ביתי. "לא הייתה לנו שום עזרה רפואית בבית. זה היה רק בעלי ואני. היא הייתה מוזנת דרך פֶּג (צינורית הזנה שמגיעה ישירות לקיבה - א"ה), ואנחנו אלה שטיפלנו בה".
ובתוך האתגר והקשיים שהונחו לפניהם, ביטון גם התבשרה שהיא בהיריון.
איך הגבת לבשורה? "היה ברור לי שאנחנו ממשיכים בחיים, וזה גם מה שאמרתי לבעלי: 'למרות כל האתגרים והמורכבויות, זאת המשימה שלנו עכשיו - להמשיך בחיים".
ואז, זמן קצר אחרי שנולד אֲחִיָּה, אדל שוב לא חשה בטוב. ביטון, שעד הלידה ליוותה אותה לכל אשפוז, נשארה הפעם בבית עם התינוק הקטן שהיה רק בן כמה שבועות, ורפי ליווה את אדל למיון לבדו.
זה בטח לא היה פשוט עבורך, לשחרר ולהישאר בבית. "עשיתי עבודה עצמית, ואמרתי לעצמי: 'הכול בסדר, היא עם אבא שלה. תשחררי, יש לך תינוק קטן'. אבל לא הייתי רגועה. במהלך הלילה תקפה אותי תחושה פנימית חזקה, הרגשתי חסרת מנוחה ממש. ברגע הזה ניגשתי לחברה וביקשתי שתשמור על אֲחִיָּה, נכנסתי לרכב ונסעתי לשניידר. כשהגעתי - חשכו עיניי. מיד הקפצתי את כל המחלקה לטיפול נמרץ".
ושם, כשאדל במצב אנוש במחלקת טיפול נמרץ, אמרה ביטון את המשפט שעד היום היא מתקשה לומר אפילו לעצמה. "זו הייתה הנקודה שבה הסתכלתי למעלה ואמרתי לבורא: 'עכשיו אתה מחליט - למוות או לחיים. אני לא רוצה לחזור אחורה, שהיא שוב תתענה. תחליט'.
איך רפי הגיב למשפט הזה? "הוא נורא כעס עליי. אמר לי, 'איך את מוציאה בכלל מילים כאלה מהפה, למה את אומרת את זה?'. עניתי לו, 'ככה אני חושבת ומרגישה'. וברגע שאמרתי את המילים האלה, כל המדדים במוניטור התחילו לרדת. ושם אדל סיימה את מסעה כאן. שם הגיעה נקודת השחרור".
שחרור שלה או שלכם? "זאת שאלה מצוינת. בעולם הקבלה, אומרים שהיקירים נשארים כאן בגלל הרצון של הקרובים להחזיק בנשמות האל. אז בתשובה לשאלתך, ברגע שביצעתי את השחרור הזה בתוכי - אפשרתי לה ללכת".
בבית חיכו לך שאר הבנות ותינוק קטן. מאיפה שאבת את הכוחות לטפל בהם? "דווקא העובדה שזמן קצר קודם לכן ילדתי תינוק קטן, מילאה אותי באור ותקווה. והאמת היא שגם לא היו לי הרבה ברירות. המציאות של תינוק בבית מקימה אותך על הרגליים בעל כורחך. לא הייתה לי אפשרות להרים ידיים ולהתמוטט".
במבט לאחור, היית עושה משהו אחרת? "לא יודעת אם הייתי עושה אחרת. אני אדם עם חשיבה מאוד חיובית, ובמחשבה שלי ראיתי את אדל קמה על הרגליים למרות הכול - ואז חטפתי את סטירת הלחי. בתקופה ההיא היה לי משבר אמוני לא פשוט, שכלל בתוכו שאלות קשות מאוד כלפי הקדוש ברוך הוא".
איך יוצאים ממשבר אמוני כזה? "לאט-לאט וככל שחולף הזמן את מבינה שאף אחד לא חייב לך כלום, גם לא הקדוש ברוך הוא. אנחנו רגילים לדפוסים של 'אם אתה עושה ומתאמץ - אתה מקבל', ופה האמונה מלמדת אותך שהתגמולים לא בהכרח עובדים ככה".
אדל ז"ל ואֲחִיָּה. "היה ברור לי שאנחנו ממשיכים בחיים" אדל ז"ל ואֲחִיָּה. "היה ברור לי שאנחנו ממשיכים בחיים"
אדל ז"ל ואֲחִיָּה. "היה ברור לי שאנחנו ממשיכים בחיים"
תמונות של אדל, אגב, לא תמצאו על הקירות בבית משפחת ביטון. "אנחנו לא תולים תמונות בבית. אני לא מאמינה בלהפוך את הבית לבית קברות. עם כל הכאב שבדבר, אני שמה מול עיניי כל הזמן את הילדים החיים שלי - כי הם אלה שנמצאים כאן.
"אני לא צריכה לתלות תמונה כדי להתחבר לאדל; היא נמצאת איתי 24/7 ותמיד תהיה חלק ממני גם בלי שאתלה תמונה. אני חיה אותה, מרגישה אותה, מדברת אליה, יודעת שהיא מובילה אותי בכל מקום שאליו אני הולכת ובכל החלטה שאני מקבלת".

"מספיקה הנוכחות שלכם"

אחרי שאדל נפטרה, לאדווה ורפי נולדו שלושה ילדים נוספים - מלאכי, רוני ודוד. שמונה ילדים יש לבני הזוג. הבכורה כבר נשואה, ובימים הקרובים צפויה ללדת את בנה הבכור, נכד ראשון במשפחה. נעמה, בתם השנייה, היא כעת חיילת בשירות סדיר.
ורוני, שחגגה יום הולדת שבע השנה, נולדה בט"ו באייר - בדיוק בתאריך העברי שבו נולדה אדל. "עין במר בוכה ולב שמח", כתבה ביטון בפייסבוק אחרי הלידה.
אחיה ואחיותיה של אדל ז"ל. "להיות אח שכול זה לא אות קלון" אחיה ואחיותיה של אדל ז"ל. "להיות אח שכול זה לא אות קלון"
אחיה ואחיותיה של אדל ז"ל. "להיות אח שכול זה לא אות קלון"
(צילום: באדיבות המשפחה)
"כשרוני הגיחה לאוויר העולם הרגשתי חיבור אדיר, השגחה פרטית, היה שם משהו מאוד שמיימי".
רוני יודעת שהיא נולדה בתאריך העברי של אדל? "היא יודעת, אבל אנחנו לא עושים מזה עניין ולא רוצים שהיא תעשה מזה עניין. היא, כילדה בת שבע, צריכה לחגוג ביום ההולדת שלה, ולא להרגיש שהיא ממשיכה את אחותה או מפצה על אובדנה, וכך גם שאר הילדים שלנו".
"אני לא צריכה לתלות תמונה כדי להתחבר לאדל. היא חלק ממני ונמצאת איתי 24/7. אני חיה אותה, מרגישה אותה, מדברת אליה, יודעת שהיא מובילה ומלווה אותי"
האחים שלא זכו להכיר את אדל מכירים אותה מהסיפורים, וביום הזיכרון הם מתעקשים להיות אלה שמדברים בטקסים ביישוב. "ביום הזיכרון האחרון הם קראו קטע קריאה שמדבר על מה זה להיות אח שכול לאחות שלא הכרת. אחד הילדים אמר: 'אח שכול זה קודם כל לא אות קלון. להפך - אני מרגיש שזו זכות, כי זה מפגיש אותי עם הרבה מאוד דברים טובים".
ומה בנוגע לרפי, הוא מדבר על אדל? "הוא לא מדבר עליה, ולמען האמת הוא ואני לא מדברים עליה בינינו בכלל. אי אפשר לדבר איתו עליה", היא אומרת בפשטות.
אצלה, לעומת זאת, מתרחש תהליך הפוך. היא משתדלת לדבר על בתה כמה שיותר ועם כמה שיותר אנשים. בעיניה, כל ריאיון, כל הרצאה וכל שיחה, הם מה שמשאיר את אדל בתודעה הציבורית. "אין מקום שאני מגיעה אליו בלי שמישהו אומר לי 'את מוכרת לי מאיפשהו' - ואיכשהו תמיד מגיעים בסוף לאדל. אנשים זוכרים את המקרה שלנו וזוכרים את אדל, וזה מרגש אותי בכל פעם מחדש".
אדל ז"ל לפני הפיגוע. "מלווה אותי לכל מקום שאני הולכת"אדל ז"ל לפני הפיגוע. "מלווה אותי לכל מקום שאני הולכת"
אדל ז"ל לפני הפיגוע. "מלווה אותי לכל מקום שאני הולכת"
אחד הנושאים הקבועים בהרצאות שלה, אותן היא מעבירה מאז הטרגדיה הנוראה שפקדה את משפחתה, הוא ה"עשה ואל תעשה" של ניחום אבלים. "המטרה היא שמי שאיבד ידבר ויפרוק, לא שהמנחמים ידברו. אנחנו צריכים לשבת ולהקשיב", היא מסבירה. "אתם רוצים לנחם? זו מצווה אדירה. אבל בבקשה, בלי עצות ומשפטים שעלולים להכאיב, גם אם הכוונה מאחוריהם היא טובה"
איזה משפטים, למשל? "בשבעה היו כאלו שאמרו לי, 'את עדיין צעירה, תביאי עוד ילדים'. גם אז הבנתי שמי שאמרו את זה התכוונו לטוב, אבל לומר משפט כזה בזמן שאני יושבת שבעה על הבת שלי מייצר אפקט הפוך. אותי המשפט הזה הכעיס מאוד. תנו לי להתאבל בשקט ואל תחליטו עבורי מה נכון לי ולמשפחתי לעשות כדי להשתקם".
ואז הגיע 7 באוקטובר, והכאב שהיא מכירה כל כך טוב מבפנים, דפק בבת אחת על אלפי דלתות. הסיפורים היו קשים מאוד עבורה, החזירו אותה לטרגדיה הפרטית שלה, בעיקר אלו שבהם נרצחו ילדים קטנים.
"אריאל ביבס למשל היה כמעט בן גילה של אדל כשהיא נפטרה, והכאב על הרצח שלו ושל ילדים נוספים שנרצחו על ידי המחבלים הארורים, הוא כאב תהומי שרק מי שחווה אובדן של אדם קרוב, ודאי של ילד, בשר מבשרך, יודע איך הוא מרגיש ועד כמה הוא אלים וחודר לכל חלק בגוף ובנשמה".
מאז הטבח האכזרי בעוטף, היא יוצאת לנחם משפחות שכולות בכל הארץ. מביטה בעיניים הכואבות, מחבקת, מקשיבה ושותקת. בית אחרי בית, אמא אחרי אמא.
"7 באוקטובר שם לכולנו מראה: כולנו 'שטחים' מבחינת האויבים שלנו, כולנו יכולים להיפגע", היא אומרת בטון שאינו משתמע לשתי פנים. "המכנה המשותף הוא עצם היותנו יהודים, ונגמרו החשבונות של איפה אתה גר - בתל אביב, ביקיר או בקריית שמונה".
אדווה ורפי ביטון. "כאב תהומי שרק מי שאיבד ילד, יכול יהיה להבין" אדווה ורפי ביטון. "כאב תהומי שרק מי שאיבד ילד, יכול יהיה להבין"
אדווה ורפי ביטון. "כאב תהומי שרק מי שאיבד ילד, יכול יהיה להבין"
(צילום: מוטי קמחי)
חשבון אחד, לעומת זאת, נשאר אצלה פתוח: עם חמשת מיידי האבנים הפלסטינים מכביש 5. הם נעצרו כנערים, הורשעו בעסקת טיעון בהריגה, ונדונו ל-15 שנות מאסר. "כששפטו את המחבלים, שפטו אותם על הריגה ולא על רצח - וזו הייתה טעות מלכתחילה", אומרת ביטון. "הפרקליטות הצבאית דחקה בנו לסגור את התיק, והסכמנו. טעות של טירונים".
גם היום היא לא מרפה מהתיק: כשאחד המחבלים ביקש לקצר את עונשו בשל התנהגות טובה, התייצבה ביטון לדיון בבית המשפט - והבקשה נדחתה. "עד היום לא הבנתי איך יכול להיות שלמחבלים יש פריבילגיה כזאת, לבקש קיצור של העונש. זה לא נתפס בעיניי".
ובינתיים, היא מוסיפה בייאוש, השעון מתקתק. "לצערי, אני מאמינה שבקרוב הם ישתחררו".

"אישה על משאית מצטלמת יותר טוב"

ב-2015 הקימו אדווה ורפי את עמותת אד"ל (ראשי תיבות של "אני דואג לאחר" - א"ה), המסייעת למשפחות השכול האזרחי. ההחלטה להתמקד באלו שלא איבדו את יקיריהן בפעולות איבה, נבעה דווקא מההטבות שהם עצמם קיבלו.
"אנחנו מקבלים מהמדינה מעטפת תומכת כי אנחנו מוגדרים נפגעי פעולות איבה", היא מסבירה. "מי שמאבד על רקע אחר - תאונה, טביעה, מחלה, התאבדות - לא מקבל את אותה מעטפת, ונאלץ להשתקם בכוחות עצמו".
לאורך השנים פגשו בני הזוג לא מעט משפחות כאלה מקרוב. "ראינו עד כמה ההתמודדות של אמא שאיבדה ילד למחלה, דומה לשלנו מהמקום הרגשי. זה חרה לנו מאוד, ובמקום לנסות לשנות חקיקה ובירוקרטיה, החלטנו ליזום פעולות שיסייעו למשפחות האלו".
עגלת הקפה לזכרה של אדל שמפעילים בני המשפחה. "נותנת לנו אוויר לנשימה" עגלת הקפה לזכרה של אדל שמפעילים בני המשפחה. "נותנת לנו אוויר לנשימה"
עגלת הקפה לזכרה של אדל שמפעילים בני המשפחה. "נותנת לנו אוויר לנשימה"
(צילום: באדיבות המשפחה)
המיזם נשען על מתנדבים שמסייעים למשפחות השכולות - מביקורי השבעה ועד מתן ליווי רגשי לאורך זמן, תיאום מפגשים לעיבוד האובדן, והפעלת סדנאות ואירועים במיוחד עבורם. "אנחנו מאמינים במקום הרגשי, לא בחלוקת כסף", מבהירה אדווה.
את הפעילות מממנת עגלת קפה בשם "הבית של אדל", שחונה בחורשה ליד בית המשפחה ביקיר - רעיון שיזמה בתם החיילת. "רוב העמותות נשענות על תרומות, ולצערנו מאוד קשה לגייס תרומות במדינת ישראל. מה גם ששכול הוא לא נושא פוטוגני וסקסי", אומרת ביטון, "העגלה נותנת לנו אוויר לנשימה, ובזכותה אנחנו לא תלויים בחסדיהם של אנשים שיבחרו אם לתרום או לא".
מדובר במפעל משפחתי לכל דבר. "אנחנו קונים מכספנו את כל המצרכים, ואני אופה בין 15 ל-20 קילו עוגות ביום שבו אנחנו מפעילים את העגלה". הילדים מוכרים את העוגות והעוגיות שאדווה אופה, ורפי בתפקידו הקבוע: "הוא הידיים העובדות מאחורי הקלעים - משנע, סוחב, מרכיב, מתפעל את העגלה, אחראי על החשמל. רפי הוא הביצועיסט, והוא מבצע את תפקידו בצורה מושלמת".
ובסוף המשמרת מגיע החלק שהיא אוהבת במיוחד. "הבן הצעיר שלי אורז את המטעמים שנשארו מאותו יום - מאפים, גלידות, ופל בלגי - ויחד עם הבכורה שלי, הם יוצאים לחלק אותם למשפחות שכולות באזור".
משאית שהוסבה למרכז טיפולי נייד לזכרה של אדל. "מאמינה גדולה שטוב מביא עמו רק טוב"משאית שהוסבה למרכז טיפולי נייד לזכרה של אדל. "מאמינה גדולה שטוב מביא עמו רק טוב"
משאית שהוסבה למרכז טיפולי נייד לזכרה של אדל. "מאמינה גדולה שטוב מביא עמו רק טוב"
(צילום: באדיבות המשפחה)
וכל שקל שנכנס מהעגלה מיועד למטרה אחת, שנושאת גם היא את השם "הבית של אדל": משאית שהוסבה למרכז טיפולי נייד. את החלום הזה מגלגלת ביטון כבר יותר משש שנים. קצת לפני שפרצה הקורונה, הוסבה משאית גדולה בעבודת מתנדבים ובהשקעה של כ-200 אלף שקל, ואמנים כמו דנה ברגר וחנן בן ארי התגייסו למיזם.
ואז הגיעה המגפה ותורמים וספקים שהתחייבו והיו אחראים על הקמת מערכת סולרית, פתרונות אקוסטיים ושיפוץ המשאית - נסוגו בזה אחר זה. הפרויקט כמעט קרס, אבל את ביטון כל זה לא הרתיע: "אז, בדיוק כמו היום, הודעתי שלא אסוג מזה. למה? כי אני פייטרית ומאמינה גדולה שטוב מביא עמו רק טוב".
והיא עמדה במילתה. היום, אחרי שנים של עבודה, המשאית כבר נראית כמו שחלמה. "זה ממש בית קטן עם סלון, מטבחון ושירותים", היא מתארת. הקו העיצובי שנבחר לחלל הפנימי הוא מוזיקלי, מעין אולפן הקלטות נודד.
מה יש במוזיקה שאין בדיבור? "לפעמים מנגינה, קצב או טקסט פותחים פתח למה שקשה מאוד להגיד במילים. במוזיקה לא צריך לדבר, וזה הדבר היפה בה: היא מרטיטה את נימי הנשמה - וזו בדיוק המטרה שלנו, להגיע למקום הפנימי העמוק ללא שיח, שהרבה פעמים קשה מאוד לקיים אותו במצב של שכול".
וכך זה אמור לעבוד: המשאית תיסע בין יישובים ותעצור ליד בתים של משפחות שיושבות שבעה. הילדים יוכלו לצאת אליה לרגע של הפוגה, לחוויה טיפולית עם אנשי מקצוע, לסדנת כתיבה או הלחנה. בהמשך אולי ייכנסו לתמונה גם עיריות ומועצות, שיזעיקו אותה בשעת אסון, "כמו ניידת טיפול נמרץ נפשית".
"יש רגעים של דה ז'ה וו במסדרונות, אבל אני בוחרת לא להישאר בטרגדיה האישית שלי. אני רואה בזה הזדמנות לעשות טוב"
כעת היא בעיקר מחכה לאישורים, שאמורים להערכתה להיסגר תוך חודש-חודשיים. אחר כך יגיע שלב הציוד: מערכות הסאונד שיהפכו את המשאית לאולפן אמיתי. בשביל זה היא זקוקה לאנשי מקצוע, ובשביל הנסיעות עצמן גם דלק. "קיבלנו כבר תרומה מכובדת של דלק, אבל זו משאית וכרטיסי התדלוק שקיבלנו ייגמרו תוך שנייה".
אם כבר תדלוק, חשבתם כבר מי יישב מאחורי ההגה? "רציתי לעשות רישיון למשאית ובעלי אמר לי, 'את לא נורמלית, אני אעשה את זה'. אנחנו עדיין מתווכחים. אני אומרת לו: 'אתה לא מבין, אישה על משאית מצטלמת יותר טוב מגבר על משאית. זה יביא יותר כתבות, יביא כסף. ככה העולם עובד'. בסוף אני אוציא את הרישיון, גם הוא יודע את זה".
ועל השורה התחתונה, לפחות, אין ויכוח. "הכאב לא נעלם והרבה פעמים יש רגעים קשים", היא אומרת, "הם מגיעים בדרך כלל כשאני נוהגת למקום רחוק ופתאום מתנגן שיר שמזכיר אותה, או שהראש בורח למחשבות".
איזה מחשבות? "אדל הייתה צריכה להיות בת 16 עכשיו. אני רואה את בני גילה ביישוב שגדלים ומתבגרים, את השבט בתנועת הנוער שהם חלק ממנו, ולא יכולה להפסיק לחשוב איזה פספוס זה שהיא לא כאן. היא הייתה יכולה להיות כוח משמעותי כל כך עבור השבט, ועבור כולנו".
למרות זאת, אדווה שבה ומדגישה, "את הכאב הזה אנחנו בוחרים להפוך למקור של נתינה. אם מתוך הסיפור של אדל נצליח להביא מעט נחמה למשפחות אחרות, זה יהיה הניצחון שלה".
ד"ר אדווה ביטון בעבודתה בשניידרד"ר אדווה ביטון בעבודתה בשניידר
ד"ר אדווה ביטון בעבודתה בשניידר. "אצטרך להסדיר נשימה לפני שאעלה למחלקות"
(צילום: דוברות שניידר)
בינתיים, בשניידר ממתינה לה עוד מדרגה אחת. "יש רגעים של דה ז'ה וו במסדרונות, אבל אני בוחרת לא להישאר בטרגדיה האישית שלי. אני רואה בזה הזדמנות לעשות טוב", היא אומרת, "ולמרות זאת, עדיין לא עליתי למחלקה שבה אדל הייתה מאושפזת במשך כל כך הרבה זמן".
מה את חוששת שיקרה שם, כשתעלי? "לראות את המקום עצמו, את החדר, את המיטה שהיא שכבה בה - זה יהיה קשה. אצטרך להסדיר נשימה לפני זה".
עד שהרגע הזה יגיע, עומדת בפתח שמחה מסוג אחר לגמרי: לידת הנכד הראשון. "אני תכף בת 46 ותכף סבתא, ויש לי גם ילד בן שלוש. את מבינה? אני חיה את החיים. חיה אותם באמת, לא בכאילו".