איך ממשיכים לחיות אחרי תהום האובדן? בפאנל במסגרת ועידת "הנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות" התארחו היום (ב') שלוש נשים מעוררות השראה, שלא רק מצאו כוחות להמשיך, אלא גם עוזרות לאחרים, עוסקות בעשייה לאורם של יקיריהם ומשתפות בגילוי לב על ההתמודדות.
"אני לא מתביישת להסתכל לחמאס בעיניים ולהגיד להם: נכון, אתם רצחתם לי את הילדה, אתם לקחתם לי את הדבר הכי יקר לי בחיים, אבל אתם לא יכולים לקחת לי את זכות הבחירה שלי לאושר, וכן, אני בוחרת מתוך מודעות כל יום להיות מאושרת", אמרה אורין זך גנץ, שבתה, עדן זכריה ז"ל, נרצחה בשבי חמאס וגופתה הוחזרה בידי צה"ל.
"הקול של השכול": מתוך ועידת הנשים של המדינה
(צילום: ירון ברנר, ליאור שרון, טל אזולאי)
"עדן נולדה ב-15 בדצמבר ונקברה ב-15 לדצמבר, בדיוק ביום הולדתה העשרים ושמונה. היא קבורה ליד הים שהיא כל כך אוהבת", סיפרה האם השכולה. "לא יכולתי לקבור אותה בעיר, היא פשוט ילדה של מרחבים, ובכלל החלטתי להנציח את עדן דרך החיים ולא דרך המוות. כשאני שומעת את רחש הגלים ליד הקבר של עדן אני יודעת שגם עדן שומעת את רחש הגלים, זה עושה לי הרגשה רגועה יותר, וכנראה גם לעדן".
ההנצחה שלה, מתן הקול למה שעדן ייצגה, זה משהו שעוזר לך להתמודד?
"כן. באמת, כל הנרצחים יפים וחכמים ומוכשרים וטובים. הם ייצגו משהו שהעולם הזה צריך וניסו לקחת מאיתנו. אני חושבת שאם יש משהו מיוחד בעדן זה המסר שהיא השאירה כאן ליקום, ועם המסר הזה אני החלטתי לצאת לעולם. עם המסר שעדן השאירה".
9 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: אדוה אברמוביץ', יובל זאושניצר, אורין זך גנץ וענת לב-אדלר
(צילום: יאיר שגיא)
מאז האובדן התחלת להעביר הרצאות שממש לא תכננת, מצאת את עצמך עומדת ומספרת את מה שעברת, והקמת מרחב אישי לצמיחה אישית.
"אני רוצה לספר איפה זה התחיל. כשאיבדתי את עדן נוצרה בי איזושהי ריקנות רגשית גדולה מאוד. מה זה ריקנות? תהום נפערה. כשמאבדים ילד מחפשים, תוהים: איך לעזאזל אני הולכת למלא עכשיו את התהום הזאת שנפערה? איך? דרך אגב, לא רק באובדן של ילד. בכל אובדן של אדם אהוב. אפילו יותר מזה, בכל משבר שהוא מאוד-מאוד קשה, יש איזושהי ריקנות רגשית שאנחנו לא יודעים איך למלא אותה. עמדתי מעל הקבר של עדן ואמרתי לעצמי: אורין, יש לך שתי אפשרויות – או שאת ממלאת את התהום הזאת בעצב, בכאב, בשכול, בכעס, בטינה, במרמור ובמסכנות, או שאת ממלאת אותה במשהו אחר".
לדבריה, "יש הורים שכולים שאין להם את הכלים ולא יודעים איך למלא את התהום הזו שנפערה, אז לקחתי את הכלים שיש ברשותי והתחלתי למלא את התהום הזאת. אמרתי לעצמי: אם את לא תבחרי בחיים, אפשר למות גם לא פיזית. אני יכולה להיכנס למיטה, לשים עליי את השמיכה ולמות ביחד עם עדן". בגילוי לב היא ציינה: "אם היית שואלת אותי 'מה את רוצה', זה מה שאני רוצה. אני רוצה למות ביחד עם עדן. אני איבדתי את הילדה שלי. אבל אם תשאלי אותי 'מה את עושה', אני עושה בדיוק הפוך. אני קמה בכל בוקר ואני בוחרת בחיים. למה? כי אני מסתכלת על הבן שלי ואני אומרת לעצמי: אם את תמותי, את בעצם אפשרת לחמאס לקחת לך גם את הילד, לא רק את הילדה".
9 צפייה בגלריה
אורין זך גנץ. "אני בוחרת לא רק לשרוד, אלא לחיות הכי טוב שאני יכולה"
(צילום: קובי קואנקס)
עוד היא הוסיפה: "אני לא יודעת מה יקרה מחר או מחרתיים. היום אני בוחרת לא רק לשרוד, לגרור את עצמי איכשהו מהמיטה, אלא בוחרת לחיות הכי טוב שאני יכולה. אני משתמשת בכלים שלי כדי להיראות הכי טוב שאני יכולה ולהרגיש הכי טוב שאני יכולה. אני הולכת למספרה, אני מתלבשת הכי יפה שאני יכולה ואני נועלת נעלי עקב. מותר לי. גם לאמא שכולה מותר להיראות טוב ולהרגיש טוב, וזאת בחירה שלנו. אל תיתנו אף אחד לקחת לכם את זכות הבחירה להרגיש טוב".
"אבקת הקסמים" של נועם
גם אדוה אברמוביץ', אימה של התצפיתנית נועם אברמוביץ' ז"ל שנפלה ב-7 באוקטובר, עוסקת רבות בהנצחת בתה. "היא הייתה מוארת, היא הייתה מגנט ואי-אפשר היה שלא להתמגנט אליה בחייה, וזה היה ככה מהיום שהיא נולדה", היא סיפרה. "השביל הזה שאני הולכת בו הוא חזק ממני. הוא לא מבחירה מודעת, מאיזושהי החלטה שקיבלתי. הוא ממקום קמאי מאוד, מהתחושה שזו הדרך שאני צריכה ללכת בה במדבר הזה כדי למצוא לעצמי פינות של יכולת להתמודד. מישהו אמר לי משהו מאוד-מאוד חכם. הוא אמר לי: 'אדוה, תמצאי מישהו לעזור לו, זה יעזור לך'".
אברמוביץ', מגישת הפודקאסט "מתים עליהם" בכאן הסכתים (לצד תומר שורץ, אביו של עומרי שורץ שנפל ברצועת עזה ב-20 בדצמבר 2023, וליאת שדה-סעדון, אימו של איתי סעדון שנפל ברצועת עזה ב-2 בנובמבר 2023), סיפרה: "דרך הכתיבה, דרך הפודקאסט, דרך ההרצאות ודרך הפעילויות שאני עושה למדתי באיחור גדול שזה גם עוזר לאנשים, כי יש לנו הדהוד גדול, וכשאני עוזרת למישהו זה גם עוזר לי. זה מעגל עוצמתי מאוד שעוזר לי לקום בבוקר, ממש. יש בשביל מה".
לדבריה, "התגובות לפודקאסט מפתיעות אותי כל יום מחדש. אומרים לנו: תשמעו, אתם עוזרים לנו להרגיש נורמליים, אתם עוזרים לנו להיות חברים טובים יותר ולהיות סביבה תומכת יותר, אתם עוזרים לנו להבין מה אתם עוברים, את הרגשות הקשים, את ההתמודדות, את הפער בין מה שנראה כלפי חוץ ובין מה שקורה בפנים".
היא הוסיפה: "הרוח של נועם דוחפת אותי לעשייה, אני לא עוצרת. כמה שהלילות קשים – אני קמה בבוקר. נועם השאירה כל מיני משפטים בפתקים בטלפון, דברים שהיא כתבה לעצמה במחברות, בעבודות בית ספר, כמו פיזרה אבקת קסמים אחריה בלי להתכוון. המשפטים שלה דוחפים אותי קדימה. אחד מהם שהוא משמעותי מאוד: 'האדם, אחריותו לחפש משמעויות לחייו'. אני מתארת לעצמי שזה על רקע הספר הידוע".
האדם מחפש משמעות.
"נכון, אבל היא כתבה את זה בכל מיני מקומות, כולל בעבודות בית ספר. זה כל כך נחרט בי, המסר הזה: לכי תחפשי משמעות ולכי תעזרי לאחרים. זה מה שמניע אותי בבוקר ללכת לזרמים של עשייה".
יש מיזם שנקרא "בדרכי נועם", שזה שם מדהים. ספרי לנו עליו.
"קוראים למיזם 'בדרכי נועם – מנהיגות ציבורית משרתת', כי לנועם היה חלום קטן, זניח, להיות ראשת ממשלה, והיא אמרה את זה לכל מי שהיה רק מוכן לשמוע מגיל חמש עד הצבא. היא הייתה מעט מאוד זמן בצבא, וזה היה החלום שלה. היא אמרה: 'אמא, את לא רואה את החברה הישראלית. היא חייבת תיקון. צריך לאחד שורות וצריך להפוך את המדינה הזאת', והיא הייתה ילדה נורא צעירה. היא אמרה את זה בגיל 16, והיא נרצחה בגיל 19 וחודשיים. עיקר הפעילות שלנו במיזם היא לחשוף צעירים לעשייה ציבורית, לבחון איך היא משפיעה עלינו האזרחים ואיך אנחנו יכולים לתרום למדינה ולא רק לבדוק איך המדינה יכולה לתרום לנו. אנחנו פועלים במכינות, בבתי ספר, ובקרוב יהיו עוד מיזמים, גם באוניברסיטת רייכמן. דרך קלפים ולונגים אני מאגדת משפטים של נועם ומפיצה את האור שלה בעולם".
התמודדות בעזרת ההומור
אישה נוספת שעוסקת לא מעט בכתיבה על האובדן היא יובל זאושניצר, שאיבדה ב-7 באוקטובר את בן זוגה, רב-סרן רועי צ'אפל ז"ל. צ'אפל נפל בקרבות הבלימה מול המחבלים. "הדרך שבחרתי באמת מחברת אליי אנשים ועוזרת להם גם להתמודד עם הכאב שלהם. אני עוזרת לנשים שחוו את האובדן כמוני, וזה מקרב וגם עוזר לי להתמודד", היא מעידה.
9 צפייה בגלריה
יובל זאושניצר. "הבנתי שיש לי בחירה איך להתמודד עם זה, והכול לגיטימי"
(צילום: קובי קואנקס)
לקחת את הכלי העוצמתי של ההומור, ובעזרתו הצלחת להביא את החוויה הלא-פשוטה שלך.
"כן, אצלי זה התחיל ממש מוקדם, עוד בשבעה. באיזשהו שלב התחרפנתי והתחלתי פשוט להרים צ'ייסרים עם אנשים שם, והתחלתי לצחוק ולעשות בדיחות. לאט-לאט התחלתי לרשום את זה לעצמי, והבנתי שכשנכנסתי למשפחת השכול, לא מבחירה שלי, יש לי בחירה איך להתמודד עם זה, והכול לגיטימי. זה משהו שלא מדברים עליו, הומור שחור. הוא קורה, הוא קיים, בשיחות עם אנשים אחד על אחד, אבל זה משהו שלא חושפים אותו לעיני כול, והרגשתי שזה צריך לצאת החוצה.
"חודש בערך התבשלתי עם עצמי ואספתי כל מיני דברים שקרו, שזה גם מצחיק כי בסוף משפחת השכול היא משפחה מאוד-מאוד גדולה במדינה והרבה מאוד אנשים לא יודעים איך להתמודד איתה, וככה אני גם מציגה לאנשים בצורה הומוריסטית איך לפעול וכמה דברים שהם עושים הם לא דרך נאותה להתנהג לאנשים שאיבדו את הדבר היקר להם מכול. ככה התחלתי לפרסם את זה. האוכלוסייה העיקרית שהגיעה אליי ופנתה אליי היא של בנות זוג שחוו את אותן סיטואציות, מן הסתם".
ומה התגובות מסביב?
"אז זה שנוי במחלוקת. יש אנשים שאומרים: תקשיבי, זה עוזר לי להתמודד עם הדברים ואני פתאום מסתכלת על הסיטואציה בצורה שונה לגמרי, סיטואציה כל כך כואבת שאת מביאה צד אחר להסתכל עליו. זה בעיקר מגיע מאנשים שחוו גם כן אובדן, אבל יש גם אנשים שלא חוו אובדן במלחמה ואומרים: תקשיבי, אני מרגיש שאני לא חלק מאיזשהו משהו במלחמה הזאת, אבל אני מרגיש כל כך אבוד וזה נותן לי שנייה דרייב להמשיך ולחיות. מצד שני יש אנשים שאומרים לי: תקשיבי, זה לא מתאים, זה מזלזל בו. אני חושבת שלא. יש גם אנשים שאומרים שאני רוכבת על זה ומחפשת גל פרסום. תמיד יהיה להם מה להגיד ואני בגישה של 'תעשי מה שטוב לך באותו רגע ופשוט תשימי פס'".
איך המשפחה שלו מגיבה?
"הם גם אוהבים את זה, ואני חושבת שזו פשוט הדרך גם של רועי. ככה הוא הסתכל על החיים, גם הזוגיות שלנו הייתה ככה. אני חושבת שזה משהו שמאוד ממשיך אותו".
לתת לכאב מקום
אורין זך גנץ, אימה של עדן זכריה, לא מרגישה שהיא אמיצה. "יש לי פחדים, אני לא בן אדם מיוחד בקטע הזה, אבל אני עושה הפוך מהרצון שלי, הפוך מהאינסטינקטים שלי", היא הסבירה. "אם האינסטינקט שלי אומר לי 'תבקרי מישהו', אני מחמיאה לו. אם הוא אומר לי 'תשנאי מישהו', אני אומרת לו: אני אמצא בו משהו אחד טוב. אני כל הזמן עושה הפוך על הפוך. גם ברשתות החברתיות. תסתכלי היום מה קורה ברשתות החברתיות, רצח. רצח. העם לא יודע מה לעשות עם הכאב, עם העצב ועם הפחד, אז מה הוא עושה? הוא פוגע אחד בשני. ברשתות החברתיות אני לוקחת נשימה. לפעמים אני מתה להגיב בכעס ואני עושה הפוך. אני מגיבה, אני אומרת מה אני מרגישה, אני לא פוגעת, אני לא מקללת, אני לא יורדת, אני לא שופטת, אני לא מבקרת. למה? כי אני רוצה להביא שיח אחר, ואם אני רוצה להביא שיח אחר, אני צריכה קודם כול להיות דוגמה לזה".
"אני גם פועלת ממש כמוה", מעידה אברמוביץ'. "ראיתי בשבעה באוקטובר את מה שלא הבנתי מספיק לעומק קודם, שאנחנו מחרבים לעצמנו את החיים, ואני נושמת איפה שאני רוצה להגיב. אני לוקחת אוויר ומכריחה את עצמי להסתכל אחרת על העולם. כשמישהו חושב אחרת ממני, אני הולכת להקשיב לו, הולכת ללמוד את כל הטקסט ולבדוק אם הציטוט הוצא מהקשרו.
"נועם הייתה ילדה אמיצה מאוד, היא העיזה להגיד את מה שאחרים לא מעיזים להגיד. כל בוקר כשאני קמה אני שמה בכיסים ובלב את האומץ של נועם ואומרת דברים שמעולם לא העזתי להגיד. באופן טבעי כשאת כותבת על כאב אנשים יותר מחבקים אותך, אבל את לא תראי היום יותר תגובות קיצוניות או כועסות שלי. אני הולכת לקרוא דווקא את האנשים הכי רחוקים ממני בדעותיהם, כדי לנסות להיכנס לראש שלהם ולהבין מה הם חושבים, כדי שלא יקרה מה שקרה לנו. זה התפקיד של כל אחד מאיתנו. כל אחד מאיתנו יכול להרגיע את אש הלהבות. זה סתם מיותר. יש לנו אויבים חיצוניים, לא חסר לנו".
איך מצליחים להבליע את הכאב, לגדר אותו, לתחם אותו? כי יש כל כך הרבה נוכחות להיעדר.
יובל זאושניצר: "אני לא חושבת שהמונח הנכון זה 'לגדר'. זה באמת לחיות עם זה. לחיות לצד זה. הכאב לא מגודר איפשהו. הוא חי בתוכי, הוא מלווה אותי במהלך היום, אבל אני יודעת איך להתמודד איתו לאט-לאט, גם אם זה בכל שלב ובכל פעולה הכי פשוטה שאני עושה ביומיום".
אדוה אברמוביץ': "אני לא מבליעה אותו. אני נותנת לו מלא מקום. במהלך שעות היום יש לי המון הפוגות שבהן אני פשוט מרגישה כאב. אני מזהה אותו ואני מאפשרת לו להיות ולצאת. אם זה אומר שעכשיו אני שעה עצובה או בוכה, אז אני מחכה, אני מאפשרת לזה לצאת ממני. אם אני לא עושה את זה, אז זה הרבה יותר כואב. אם צריך לקחת הפוגות ביום אז אני לוקחת הפוגות ביום, ואם לא צריך אז לא צריך. אלה פעולות שנרקמות כמו היין והיאנג. אנחנו לומדים לחיות גם באור וגם בחושך. זה יומיום".
אורין, אמרת בשיחה המקדימה שלנו שכבר אי אפשר לחזור למה שהיה פעם.
אורין זך גנץ: "אורין לפני שבעה באוקטובר זו כבר לא אותה אורין שאחרי שבעה באוקטובר. אני יצאתי לשליחות. פעם כשהיו אומרים את המילה 'שליחות' הייתי אומרת: מה הוא רוצה? אתה הולך לעבודה, אתה נהנה מהעבודה, זאת שליחות? לא הבנתי מה זאת שליחות. היום אני מבינה מה זאת שליחות. שליחות מבחינתי זה באמת להאמין כל כך בעשייה שלי, אני ממש מאמינה שיהיה פה טוב. אני יודעת שאנשים כרגע נמצאים במצב קשה כל כך. הלב שלי יודע שיהיה טוב, למרות שכל מה שהעיניים שלי רואות זה חושך. זאת האמונה. אני יודעת שיהיה פה טוב. יום אחד יהיה פה טוב".
"דרך אגב, לגבי הכאב, אני מרגישה שאני ועדן יצאנו ביחד לשליחות", היא שיתפה. "אני ועדן עובדות ביחד. אני לקחתי על עצמי את הקטע הרוחני והיא לקחה את החלק הפיזי, שהיא נפגעה פיזית, ואנחנו עובדות ביחד עד שניפגש. אני יודעת אגב שאני ועדן ניפגש. זה ברור לי כמו שהשמש זורחת בחוץ".
