במהלך חיי התמודדתי, יחד עם משפחתי, עם אובדנים שהפכו לנחלת הכלל. לצד הכאב, למדנו שהחיים עצמם הם הזמנה מתמדת לבחור - איך להגיב, איך להמשיך, ואיך להפוך שבר להזדמנות לצקת משמעות חדשה אל ההווה.
כל אחד מאיתנו מצא דרך אחרת להתמודד: נועה מצאה נחמה באמנות, טל במוזיקה, ואני בחרתי בעשייה חינוכית.
זו עבודה פנימית מתמשכת, שמתחילה בשאלות פשוטות אך קשות: מה אני צריך כדי להצליח לחזור לעצמי? איך אני ממשיך לחיות עם האובדן מבלי לתת לו להגדיר אותי?
הבחירה להפוך את הכאב לעשייה, עמדה גם בבסיס ההחלטה של אימי רונה רמון, להקים את "קרן רמון". היא האמינה שהחיים נמדדים לא רק במה שאיבדנו, אלא במשמעות שאנחנו בוחרים לתת להווה.
אמא הייתה חוזרת ואומרת: "אין לי שליטה על חיי, אבל יש לי את חסד הבחירה להחליט מה לעשות עם ההווה שלי, ולצקת לתוכו משמעות". זהו משפט שמלווה אותי עד היום, ואחרי מותה גם זה שמדריך את המשך הפעילות שלנו בקרן: לעורר סקרנות, לפתח ביטחון עצמי, ולהעניק לדור הצעיר את האומץ לחלום רחוק.
ברגע שהגענו הביתה, החבר הוקפץ מיד למילואים, יחד עם כל שאר הצוות שלנו. אותי כבר שנים לא מגייסים. אמא השתמשה בזכות הווטו של אלמנה ואם שכולה כדי להוציא אותי מהשירות הקרבי. זה יצר בי קרע פנימי קשה: מצד אחד הבנתי את ההיגיון, מצד שני הרגשתי שאני לא שם עם החברים שלי, במקום שבו אני אמור להיות. ודווקא מהמקום הזה שבו נאלצתי לעזוב את השירות הקרבי, למדתי שוב שאפשר לתרום בדרכים רבות
בדרך פגשתי גם משברים נוספים - אובדן של חבר ב"צוק איתן", חבר ילדות שנפטר ממחלה. כל פעם כזו הייתה תזכורת לכך שהחיים שבריריים, ושכל אחד מאיתנו נדרש למצוא בתוכו את המשענת שמחזיקה אותו.
עם הזמן למדתי שאין דרך אחת נכונה להתמודד. מה שעבד בשבילי - עשייה חינוכית ומשמעותית - לאו דווקא מתאים לאחרים. בסופו של דבר ההתמודדות היא אישית, וחשוב שכל אחד ואחת יתנו לעצמם את הזמן והמרחב להבין מה נכון עבורם.
המשפחה היחידה שלא רציתי שתגדל
7 באוקטובר היה עבור כולנו יום של שבר לאומי.
באותו יום הייתי בסיני עם חבר מהצבא. התעוררנו מוקדם כדי לצפות בזריחה. אבל רגעי השלווה על החוף מול השמש העולה, נעלמו ברגע שבו קיבלנו את הידיעות על המתרחש בארץ: אחד מהישראלים שהכרנו בחופשה, ניגש אלינו בריצה, פתח את הנייד והידיעות והסרטונים המחרידים התחילו לרוץ - ואיתם הופיעו גם תחושות של הלם וכאב.
באותו רגע הבנו שחייבים לחזור הביתה, ותוך זמן קצר כבר היינו ברכב. בזמן הנסיעה העדכונים הנוראיים לא פסקו, ולהיפך - היה נדמה שהמצב רק הולך ומחמיר.
4 צפייה בגלריה
משפחת רמון. "משפחת השכול היא המשפחה היחידה שלא רציתי שתגדל אף פעם"
(צילום: באדיבות קרן "רמון")
זו הייתה הנסיעה הארוכה ביותר שחוויתי בחיי, או לפחות כך היא הרגישה אז. כשהגענו הביתה, החבר מיד הוקפץ למילואים, יחד עם כל שאר הצוות שלנו. אותי כבר שנים לא מגייסים. אמא השתמשה בזכות הווטו של אלמנה ואם שכולה כדי להוציא אותי מהשירות הקרבי. זה יצר בי קרע פנימי קשה: מצד אחד הבנתי את ההיגיון, מצד שני הרגשתי שאני לא שם עם החברים שלי, במקום שבו אני אמור להיות.
דווקא מהמקום הזה שבו נאלצתי לעזוב את השירות הקרבי, למדתי שוב שאפשר לתרום בדרכים רבות. כמו כל כך הרבה אזרחים מדהימים, גם אני מצאתי את מקומי ביוזמות האזרחיות שתמכו בחיילים ובמשפחות.
במקביל, המשכנו לפעול ב"קרן רמון" - לתת מקום לילדים שהיו צריכים אותנו יותר מתמיד, וללוות את משפחות השכול החדשות - המשפחה היחידה שלא רציתי שתגדל אף פעם.
בשנתיים האלו פגשתי הרבה אמהות שכולות. אחת מהן אמרה לי פעם: "אני כל כך כועסת, מה אמא שלך הייתה אומרת לי?". מיד ידעתי את התשובה - זו הייתה מילה אחת פשוטה, אבל ברורה ומדויקת: "תכעסי". כי רק אחרי שנותנים לרגש הזה ביטוי ומקום, אפשר להתחיל במסע השיקום
ברגעים האלה נזכרתי שוב בכוחה של אמא - היא ידעה לתת מקום לכל רגש, ולא לדרוש "להיות חזקים".
במהלך השנתיים האלו פגשתי לא מעט אימהות שכולות, אחת מהן שאלה אותי שאלה שנחרטה בזיכרוני: "אני כל כך כועסת, מה אמא שלך הייתה אומרת לי?". לא הייתי צריך לחשוב הרבה לפני שעניתי לה. זו הייתה מילה אחת פשוטה, אבל ברורה ומדויקת: "תכעסי". אמא האמינה שרק אחרי שנותנים ביטוי ומקום לכעס ולכאב, אפשר להתחיל במסע השיקום.
לא להדחיק את הכאב
עצוב לי על המדינה שלנו. גדלתי בבית של אהבת הארץ שבו אבא, אמא ואחיי הקדישו את חייהם לשירות המדינה: בביטחון, בחינוך, בעשייה החברתית ואפילו מעבר לאטמוספרה. "קרן רמון" ממשיכה את הדרך הזו.
אני מכיר היטב את היכולת שלנו להתאחד כעם מול אסון, וגם את הקושי לשמר את האחדות הזו ברגעים טובים. אבל אני גם מכיר את היכולת שלנו להתאחד סביב דברים טובים, כמו סביב הטיסה של אבא שלי לחלל, שהייתה רגע נדיר של גאווה ואחדות.
4 צפייה בגלריה
"מכיר את היכולת שלנו להתאחד סביב דברים טובים, כמו סביב הטיסה של אבא שלי לחלל". אילן רמון ז"ל בחלל
(צילום: AFP)
חשוב להמשיך להיאחז באור הזה לא רק ברגעי שבר, אלא גם ביוזמות חיוביות - כדי לבנות יחד עתיד טוב יותר.
אני מאמין שההתמודדות שלנו כחברה עם 7 באוקטובר, יכולה לשאוב השראה מאותן בחירות אישיות: לא להדחיק את הכאב ולא להתעלם ממנו, אלא להכיר בו - ומתוך כך לחפש נתיבים של עשייה, מנהיגות ותקווה.
זה לא מסע שיש לו סוף, אבל זה מסע שיכול להפוך אותנו לחברה עמידה, מחוברת ומשמעותית יותר.
4 צפייה בגלריה
"השבר הוא אמנם חלק מאיתנו, אבל גם הבחירה לצמוח מתוכו". משפחת רמון בארה"ב, במהלך שנות האימונים של אילן
(צילום: AFP)
רגע לפני שנציין שנתיים ל-7 באוקטובר ולמלחמה, ומתוך הניסיון ארוך השנים שלי עם האובדן והשכול, חשוב לי שנבין שהשבר הוא אמנם חלק מאיתנו, אבל גם הבחירה לצמוח מתוכו. אם נדע להפוך את הכאב למנוע לעשייה - אישית, קהילתית ולאומית, נוכל למצוא בתוכו לא רק אובדן, אלא גם אפשרות לעתיד טוב יותר.
יפתח רמון הוא יו"ר הוועד המנהל של "קרן רמון" ע"ש אילן, רונה ואסף רמון. הקרן שואפת לקדם ערכים של אחריות חברתית, שוויוניות, יושרה, צניעות ומנהיגות, וכן את חקר החלל בקרב ילדים ובני נוער באמצעות תוכניות חווייתיות בגני הילדים ובתי הספר.
פורסם לראשונה: 18:24, 02.10.25
