בשיתוף ארגון נבט
נבט - נעמת חולון
(צילום: ירון שרון, כתבת: מור גורן )
"לתת לילד טוסט, לתת לילדה כריך, זה לתת להם חיבוק", אומרת אורית לבון, מנהלת תיכון בנימין רוטמן נעמת בחולון. המשפט הזה מסכם בצורה מושלמת את הפילוסופיה של מקום שהפך לבית עבור נוער שנפלט ממסגרות אחרות.
"תיכון בנימין רוטמן הוא מרכז חינוך טכנולוגי (מח"ט) שמכיל נערות ונערים שנפלטו מהמסגרות הגדולות, מהכיתות הגדולות, והגיעו אלינו בשביל לחוות סוג של למידה אחרת", מסבירה לבון. במקום לומדים מעל 200 תלמידים מרקעים מגוונים, רובם מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים.
כאן נכנס לתמונה ארגון נבט, שמספק מדי יום ארוחות בוקר לתלמידים. "שיתוף הפעולה עם נבט זו ברכה מדהימה בשבילנו. לחמניות וגבינה וחומוס ופסטרמה וירקות ופירות – בכל יום אנחנו יכולים להכין ארוחת בוקר אמיתית וטובה, שמתאימה את עצמה גם למה שהילדים אוהבים", מתארת לבון.
3 צפייה בגלריה
"שיתוף הפעולה עם נבט זו ברכה מדהימה בשבילנו", אורית לבון, אליאן חן וליה ניסן מאיר
(מתוך הכתבה)
"הנערות והנערים שלנו לא באים עם קופסת אוכל לבית הספר"
בתיכון נעמת חולון האוכל הוא הרבה יותר מעניין פרקטי בלבד. "יש פה מעל 200 תלמידים עם רקע מגוון, מדובר הרבה פעמים על בתים שחיים בהישרדות", היא מתארת. אבל גם כאשר הבעיה לא כלכלית, החוסר עדיין מורגש: "הסיפור של האוכל הוא לא תמיד כי אין בבית, אלא כי אין פניות להכין אותו. נערות ונערים בבית הספר שלי לא באים עם קופסת אוכל לבית הספר", מסבירה לבון. "זה לא קל לבקש, בטח לא אוכל, ולפעמים הם מתביישים. ואז כשהם רואים שאנחנו מכינות ומכינים, ושזה משהו שהוא חלק מהדי-אן-איי של בית ספר, הם מרגישים שהם יכולים להגיע בבוקר ולבקש כריך".
עבור הצוות, הכנת האוכל הפכה לפעולה רגשית. "מי שעוסק בזה בבית הספר זה צוות המורות והמורים, למרות שזאת לא הגדרת התפקיד שלנו. כשאנחנו עושים את זה וכשאנחנו מגישים את האוכל, זה מרגיש כמו לחבק ילד או ילדה", מתארת לבון בהתרגשות.
לתרומה ל"נבט - סנדוויץ' לכל תלמיד" לחצו כאן
3 צפייה בגלריה
"כשאנחנו מגישים את האוכל, זה מרגיש כמו לחבק ילד או ילדה", אורית לבון ואליאן חן
(מתוך הכתבה)
"הרגשתי שקצת ויתרו עליי"
אליאן חן, בת 21, היא אחת מבוגרות התיכון שחוו את השינוי הזה על בשרן. "סיימתי לפני שלוש שנים את הלימודים, עם בגרות מלאה ותעודת מקצוע", היא מספרת. "לפני שהגעתי לכאן הרגשתי שקצת ויתרו עליי, ופה הרגשתי שממש תפסו אותי ברגע הנכון ולקחו אותי למעלה כמה שאפשר".
הקשר דרך האוכל היה חלק מרכזי בחוויה שלה. "אורית הייתה תופסת אותנו במסדרון, נכנסת לכיתות ושואלת 'אתם רוצים לאכול משהו?' או 'בואי אני אכין לך', זה היה הכי כיף בעולם", היא נזכרת.
ליה ניסן מאיר, בוגרת נוספת, בת 21, מספרת על רגע שנחרט בזיכרונה: "אני זוכרת סיטואציה אחת עם אורית. למדנו בקומה הרביעית, לא הייתה מעלית, והיא פשוט עלתה אלינו והיא שאלה אותנו 'אתם רוצים לאכול משהו?'. אז היא עלתה וירדה והכינה לנו טוסטים. וזה נעים, לדעת שלבן אדם אכפת ממך, ושיש לנו גם מה לאכול".
חיבור מעבר לשיעור
עבור התלמידים, האוכל היה גשר לצוות החינוכי. "האוכל חיבר אותי גם למורים שהיה לי קשה בשיעורים איתם. כאילו היה משהו שהוא מעבר רק לשיעור, או רק למקצוע", מספרת אליאן.
ליה מתארת איך האוכל עזר לה להתמודד עם הלחץ: "אנחנו בגילאים האלה לא באמת מקפידים על אוכל, לא נותנים לזה חשיבות רבה. לא תמיד יש זמן להכין בבית, אוכלים מה שיש. אבל כשאוכלים בריא ואוכלים נכון, לפחות מה שאנחנו היינו אוכלים פה, אז זה מחזיק אותך גם לפני בגרויות ולפני מבחנים".
"אנחנו המשפחה שלך"
"כשמחכה תפוח בכניסה לבית הספר, או כשיש בהפסקת עשר טוסט או כריך, זו אמירה: 'אנחנו המשפחה שלך ואנחנו נספק את זה'", מתארת לבון.
והשיטה עובדת. "הקשר עם ארגון כמו נבט, שאנחנו מקבלים ממנו אספקה של אוכל, חיוני מאין כמותו. ילד רעב הוא לא ילד לומד", היא מסכמת. "אם אני מספקת את הצורך הבסיסי הזה, אני מקבלת כיתה יותר רגועה, אני מקבלת בני נוער עם תחושת שייכות יותר גדולה, מקבלת חיבור יותר גדול לצוות ותחושת מחויבות שלהם. אם אני מכינה לך טוסט, אז את גם תעשי את התרגיל במתמטיקה - כי את יודעת שאני שם בשבילך".
בסופו של יום, הסיפור של תיכון בנימין רוטמן נעמת בחולון הוא סיפור על איך דברים פשוטים - טוסט, תפוח, סנדוויץ' - יכולים לשנות חיים. במקום שבו נוער בסיכון מוצא הזדמנות שנייה, האוכל הפך לשפה של אהבה ודאגה. ולפעמים, זה בדיוק מה שצריך כדי להעניק לנער או נערה תחושת ביטחון.
בשיתוף ארגון נבט
