בשיתוף המחנה הישראלי
המאבק על חופש היצירה תמיד היה נוכח בתרבות הישראלית. יוצרים נאבקו בעבר ונאבקים היום לפעמים אפילו יותר כדי ליצור באופן חופשי, באופן שאינו מונע מתכתיבים או מחסומים, ללא קולות מנקרים ופולשניים של צנזורה עצמית, פחד לסבול חרם, הדרה חברתית או צנזורה ממשלתית.
המאבק הזה הוא לא רק נחלת היוצרים, אלא הוא חשוב עבור כל אזרח בדמוקרטיה תוססת – מדובר בזכות של כל אדם לבטא את היצירה שלו, במגבלות חופש הביטוי והחוק. קשה מאד לצפות איך יראה חופש הביטוי בעידן של ה-AI ושל רבים שהם יוצרים עצמאיים ברשתות, אבל כולם מסכימים שגם בישראל 2048, בשנת ה-100, השאיפה הבסיסית היא לשמור על חופש היצירה גם על המסך הקטן וכמובן בקולנוע.
("גבעת חלפון". מהראשונים שלעגו גם לצה"ל)
המאבק על חופש הביטוי והיצירה מלווה את המדינה כבר מימי הקדם של היצירה הישראלית, בקולנוע ובטלוויזיה, מסביר ד"ר איתי חרל"פ, ראש מסלול טלוויזיה במכללה האקדמית ספיר. "מרגע שקמה הטלוויזיה בישראל, לאורך כל הדרך, היו שאלות ומאבקים על חופש. למשל, האם לשדר טלוויזיה בשבת? היה מאבק בשאלה למי הטלוויזיה הציבורית שייכת - לציבור או לממשלה? זו שאלה שהיתה נוכחת לאורך כל הדרך. היה מתח מאד מובהק בין להיות בקונצנזוס, לא לעצבן, לבין אנשים עם דעה שרצו להביע אותה".
דוגמא רלוונטית מהעת האחרונה היא הסרט "1948: לזכור ולשכוח" של הבמאית נטע שושני. הוא הופק על ידי כאן 11, הושק לפני שנתיים בפסטיבל "דוקאביב", אך בתאגיד השידור לא משדרים אותו. "הם מסרבים לשדר אותו כי הסרט עוסק בין היתר בפשעי המלחמה של 48", מסביר חרל"פ. "הסרט עוסק בהסתרה של פשעי מלחמה, וערוץ 11 מסתיר את הסרט שעוסק בהסתרה", הוא מדגיש. "בגלל שאנחנו בטוחים שאנחנו טלית שכולה תכלת, הציבור הישראלי לא רואה את התהליכים האלה".
"קל להיות אמריקני ולעשות סאטירה על וייטנאם, אבל בישראל זו תמיד סוג של בגידה"
זו לא הפעם הראשונה שהטלוויזיה מחליטה לא לשדר תוכן שעלול להיות קונפליקטואלי. חרל"פ מחזיר אותנו לשנת 1978. "נקודת השבר הראשונה היתה 'חירבת חזעה', סיפור שנכתב ממש אחרי המלחמה של ס. יזהר", מספר חרל"פ. "הסיפור מתאר פלוגה ישראלית שמגרשת כפר פלסטיני בשנת 1948. כשהסיפור התפרסם הוא לא עורר הרבה בלאגן. הוויכוח היה בעיקר אם זו הייתה החלטה מקומית או פקודות מלמעלה. האדפטציה הטלוויזיונית הייתה לפני המהפך של 1977, ורצו לשדר את זה אחרי המהפך. שרים בכנסת התנגדו, העובדים התנגדו, והממשלה החליטה לא לשדר. הטלוויזיה הישראלית שידרה שעה של שלג. בסוף הוחלט לשדר בתנאי שלאחר מכן יהיה דיון באולפן. זה מעולם לא שודר שוב, עד שהתחילו לפתוח את הארכיונים והעלו ליוטיוב. היה פחד מאד גדול מאותו הרגע".
האם הסטודנטים של דור העתיד, שגם אתה מחנך, יכולים להביע את דעתם בחופשיות באמנות שלהם?
"מי שמנהל מכללות יודע טוב מאד שאם לא ייכנעו לנרטיב השולט אז לא יהיו להם תקציבים. לא משנה מה העמדה שלהם, הם תקועים. אם יאפשרו סרט, לא תהיה מכללה. אם לא יאפשרו, לא יהיה חופש אקדמי. אנחנו כרגע בבעיה. בנוסף, סאטירה על מלחמה בדרך כלל מתרחשת אחרי מלחמה, ברגע שיש שלום, כשמסתכלים אחורה בנחת. אנחנו כל הזמן במצב חירום, החל מהשביעי באוקטובר. וכך כל ביקורת היא פגיעה במורל הלאומי. קל להיות אמריקאי ולעשות סאטירה על וייטנאם, אבל בישראל זו תמיד סוג של בגידה, כי אנחנו עדיין במצב לוחמה".
מה הסכנה לדמוקרטיה במצב כזה?
"הסכנה היא שנהפוך להיות הונגריה או ברית המועצות. כשיש צנזורה פנימית, אתה יודע שאם אתה עושה סדרה על חייל שהורס בתים בעזה לא תוכל לעבוד. לעומת זאת בקולנוע, אפשר ליצור קולנוע לחו"ל, כי הישראלים לא רוצים לשמוע על זה. רוב הסיכויים שישראלים יחרימו. כמו עם 'אין ארץ אחרת' או 'הברך'".
מתי התחילו באמת לעסוק בנושאים פוליטיים בלי חשש?
"כשהימין עלה לשלטון פתאום נזכרו שיש כיבוש, והקולנוע התחיל לעסוק בזה. זה לא העסיק אף אחד לפני כן. הטלוויזיה לא נגעה בזה בכלל. לא בסאטירה, בדרמה, בסיטקום. הייתה התעלמות מוחלטת. כשערוץ 2 עלה, למרות שהוא מסחרי ולא ממשלתי, לא היה שינוי והוא לא נגע בזה בכלל. השינוי האמיתי התחיל עם הכבלים. הם בנויים על מנויים ולא על רייטינג. פונים לקהל יעד שרוצה לשלם על טלוויזיה טובה, שם עולות סדרות מאתגרות".
הסדרות האלו, מסביר חרל"פ, הן מהסדרות הנחשבות והאהובות ביותר בטלוויזיה הישראלית. "'בטיפול' למשל, הציגה חייל עם רגשות אשם עצומים שמתאבד, בגילומו של ליאור אשכנזי. הוא הראה את המחיר הנפשי של טייס שמבצע פשע מלחמה, למרות שנשלח למשימה לכאורה לגיטימית. אין סיכוי שהיום דבר כזה היה עולה".
4 צפייה בגלריה
"פאודה". הובילה גם להזדהות מסוימת עם דמויות בצד השני?
(צילום: אליה ספינופולוס, באדיבות yes)
סדרות נוספות המשיכו לאתגר את המיינסטרים, וברשימה יש גם כאלו שיפתיעו אתכם. "בסדרה 'פרשת השבוע' יש דמות פלסטינית ועיסוק בנכבה. אחת הדמויות עושה טיול בשביל ישראל בעקבות הנכבה. היתה התנחלות בשטחים. בנוסף, העונה הראשונה של 'פאודה' גרמה לנו קצת להזדהות עם מחבלת מתאבדת, שבעלה מת בחתונה. היו טקסטים טלוויזיונים שהעזו".
ברגע שנכנסו ענקיות הסטרימינג כמו דיסני פלוס, נטפליקס ואמזון פריים, הכל השתנה שוב. כך נולדה "הנערים" המדוברת והמצליחה. "הנערים - OUR BOYS - בשיתוף פעולה של HBO וקשת, מגיעה מנקודת מבט מאתגרת, בה למשל ערבים עוברים לינץ'", מסביר חרל"פ. "בשנת 2019, בנימין נתניהו קרא לסדרה 'יצירה אנטישמית'. זה הטקסט הדרמטי האחרון שעוסק בסכסוך לא רק מנקודת מבט ישראלית. גם שם יש תלונות מכל מיני צדדים, על זה שהשב"כ למשל מוצג באופן חיובי".
איפה יותר סביר שנראה שאיפה לחופש יצירה מוחלט - בטלוויזיה או בקולנוע?
"בקולנוע. בטלוויזיה אין סיכוי כרגע. אף אחד לא יאשר את זה. גופי שידור לא ייקחו סיכון. כאן 11 כל הזמן בסכנת סגירה וקיצוצים. יודעים שאם יעצבנו, הלך עליהם".
הרגע שבו הקולנוע הישראלי השתחרר
התקופה בה היה אפשר להתבטא בחופשיות בסוגיות פוליטיות, עומדת בפני מכשולים רבים בימים אלו. "בשנים בין סוף שנות התשעים לאמצע העשור השני של המאה ה-21 הקולנוע הישראלי היה יחסית חופשי, קיבל תמיכה מקרנות, התבטא בחופשיות, ולכן עסק בהחלט בסוגיות של 'אחרים', והחופש לקבל את האחר והשונה", מסביר פרופ' עוזי אלידע מהחוג להיסטוריה כללית, אוניברסיטת חיפה. "לאור הפגיעה ההולכת וגדלה בחופש העיתונות ובקרנות הקולנוע, התסריטים שעוסקים בסוגיות אלו מקבלים פחות תמיכה. הקרנות נזהרות, ופחות מקבלים תמיכה כספית מהקרנות הגדולות מצד אחד, ואלו שעוסקים בחופש ביטוי של מגזרים - למשל ערבים או הומואים, לא מקבלים תמיכה, מה שלפני 5-6 שנים היה יותר פלורליסטי. הסבלנות הולכת וקטנה והקול הימני קיצוני ההומופובי הולך וגדל".
כדי להבין איך הגענו עד הלום, חייבים לחזור אל הרגע שבו הקולנוע הישראלי למד כיצד להשתחרר. לפי פרופ' ליאת שטייר-לבני, מהמחלקה לספרות, ללשון ולאמנויות במכללת ספיר, שנת המפנה בקולנוע הישראלי בכל מה שקשור לחופש ההבעה - היא 1964. "הקולנוע הישראלי עבר כברת דרך ארוכה מאז שנותיו הראשונות כקולנוע מגויס שנועד לשרת את הנרטיב הלאומי", מסבירה פרופ' שטייר-לבני. "אם בתחילת הדרך שימש הקולנוע כלי חינוכי ולאומי, כזה שמנציח את הגבורה, ההקרבה והקולקטיביות, שנת 1964 סימנה תפנית דרמטית, כמעט מהפכנית, ביחס של הקולנוע הישראלי אל האתוס הציוני".
איך באה לידי ביטוי התפיסה של חופש בקולנוע?
"הקולנוע הישראלי של שנות השישים והשבעים, על כל השונות הסגנונית והאידיאולוגית שבו, היה מרחב שבו החופש בא לידי ביטוי לאו דווקא ברוח ליברלית-מערבית, אלא דווקא ביכולת לבקר, להכעיס, לפרק ולהרכיב מחדש את הזהות הלאומית. החופש הזה היה תהליך, לא הצהרה. הוא נולד מתוך עימות עם מוסכמות, צמח מתוך מתח, והתבטא במילים, תמונות ודמויות שהעזו להיות אחרות".
מה היה הרגע שבו הכל השתנה?
"אפשר לומר שבמובנים רבים, שנת 1964 פתחה את שער החופש בקולנוע הישראלי. אך חשוב לזכור: חופש איננו רק שחרור ממגבלות חיצוניות. הוא גם תעוזה פנימית. יוצרים כמו קישון, זוהר, דיין, יושע ואחרים העזו להסתכל במראה הלאומית ולשאול: 'מה אנחנו לא רוצים לראות?'. סרטים כמו 'סאלח שבתי' של אפרים קישון ו'חור בלבנה' של אורי זוהר חתרו תחת הז’אנר ההרואי והביעו ביקורת חריפה על המיתוסים הלאומיים שעמדו עד אז במרכז השיח התרבותי".
המקרה של 'סאלח שבתי' ייחודי, מסבירה פרופ' שטייר-לבני, מפני שהוא "סאטירה בועטת במסווה של קומדיה עממית. 'סאלח שבתי' היה הצלחה מסחררת והפוליטיקאים יצאו מדעתם. הם גינו וחששו מכך שהסרט הזה יפגע בשמה של ישראל בעולם. הסרט היה מועמד לאוסקר ונחשב עד היום לאחד הסרטים המכוננים של הקולנוע הישראלי".
הקולנוע הישראלי, היא מסבירה, ניסה למצוא דרכים להשתחרר. "'חור בלבנה' של אורי זוהר, שלא הובן על ידי הציבור ונכשל קופתית, שבר את החוקים בסאטירה אוונגרדית על המפעל הציוני. אפרים קישון עשה שימוש בהומור מושחז כדי לחשוף את פניה המכוערות של מדיניות הקליטה. אלה היו שתי דרכים שונות לגמרי לומר דבר אחד: הגיע הזמן להשתחרר".
לדבריה, "בשנות השבעים החופש הזה רק הלך והתעצם. קולנוענים החלו לשבור טאבו אחרי טאבו, כשהם נוגעים בעצבים החשופים ביותר של החברה הישראלית. כך למשל ב'העיט' משנת 1971, 'גבעת חלפון אינה עונה' משנת 1976".
מה שהיה מיוחד בסרטים אלו היה שבירת הטאבו הקשור בצה"ל, שעד לאותו רגע היה מעל ביקורת. "אסי דיין עטף את הביקורת שלו על צה"ל בהומור, אבל למעשה פירק את הייצוג ההרואי של הצבא, המוסד הכי חסין מביקורת בישראל עד אז", מסבירה פרופ' שטייר-לבני. "החופש ללעוג לצה"ל כאן לא היה רק ציבורי אלא גם אישי. אסי דיין עשה צחוק מכל מה שאביו, משה דיין, ייצג".
(מתוך "חור בלבנה")
הייחוד בשנים אלו הוא המעבר מקולנוע מגויס לחתרני. "השנים האלו בישרו שינוי עומק: לא עוד קולנוע מגויס, אלא קולנוע משתחרר – ממרות אידיאולוגית, ממלכתית ורגשית. זוהי התקופה שבה הקולנוע הישראלי גילה את כוחו כאמנות ביקורתית, כשדה שמותר ואף רצוי לעורר בו שאלות לא נוחות. לא עוד סרטים שממחישים כמה אנחנו אמיצים, יפים וצודקים, אלא כאלה ששואלים שאלות קשות, לעיתים מציקות, לעיתים מצחיקות – אבל תמיד אמיצות", מסבירה פרופ' שטייר-לבני.
אז מה הקשר בין שנת 1964 שסימנה את המפנה בקולנוע, לבין המאבק על חופש היצירה ב-2025 ולאן נגיע בשנים הבאות? בעיקר על רקע הרפורמה השנויה במחלוקת בקולנוע, במסגרתה מבוטלת שיטת הלקטורה והעברת הדגש להצלחה מסחרית של יצירות בבתי קולנוע, די ברור שהמאבק עדיין בעיצומו ושיש יצירות שלא מצליחות להגיע לקהל הישראלי. מצד אחד הדרך ליצור והיכולת להפיץ תכנים ממשיכה להשתנות דרמטית, ומצד שני יש שאיפה לא נגמרת של הממסד לשלוט בנרטיב ולא לתת ביטוי לקולות אחרים. והיצירה? היא תמשיך לחפש דרכים מקוריות וחדשניות לצאת לחופשי.
בשיתוף המחנה הישראלי
פורסם לראשונה: 16:58, 21.05.25
