הספסל הריק בכיתה צועק את הדממה. המבט החטוף אל פינת החצר, שם נהגה לשבת בהפסקות. הצחוק המתגלגל שעדיין מהדהד במסדרון. רחל הראל עוצרת באמצע השיעור, נשימתה נעתקת לרגע. היא מסתכלת על התלמידים שממתינים למילה הבאה, ומחייכת חיוך קטן.
אף אחד מהם לא יודע שזה קרה שוב - אותו געגוע חד שמפלח את הלב, ההיזכרות בשיר שלמה ז"ל, תלמידתה האהובה ששירתה כסמלת מבצעים במחוז דרום של פיקוד העורף, ונפלה ב-7 באוקטובר 23'.
"הכאב עצום, התלמידים הם כמו הילדים שלנו, והמפגש היומיומי בבית הספר, כשעוברים ליד ספסל או כיתה, מזכיר אותם ומעצים את הכאב", אומרת הראל, מחנכת ורכזת תנ"ך ב"אורט ליבוביץ" בנתניה. "אבל התחושה היא שלא לגיטימי להתאבל על תלמיד, אנחנו הרי לא ההורים שלו".
מאחורי המילים הפשוטות האלה מסתתר עולם שלם של שכול שאין לו שם. אבל שקוף של מורים על תלמידיהם שנפלו, כאב שחיים איתו בין צלצולי הפעמון, מערכי השיעור וישיבות הצוות, אבל אף פעם לא באמת מדברים עליו.
הקשר בין הראל לבין שיר ז"ל החל כשהחליפה מורה שיצאה לחופשת לידה, ונמשך עד סיום התיכון. "שיר הייתה נערה חייכנית ומסבירת פנים, מתנדבת, תורמת ואהובה על חבריה ועל הצוות החינוכי", מספרת הראל בגעגוע. "היא גם הייתה חרוצה מאוד, חריפה ומדויקת, תלמידה מעולה וספורטאית מצטיינת, ואף פעם לא חששה להתאמץ כדי להגיע למטרות שלה".
אמרת קודם שהתלמידים הם כמו הילדים שלכם. למה התכוונת?
"ללמד תלמידה וללוות אותה עד תום הלימודים בתיכון, זה קצת כמו לגדל ילדה. התלמידים מגיעים אלינו בגיל 15, ומסיימים בגיל 18. בית הספר הוא המסגרת המשמעותית האחרונה מבחינתם לפני שהם מתגייסים. אנחנו הם אלה ששולחים אותם לצבא, אנחנו מכשירים אותם להיות חיילים, מעודדים אותם להתגייס לשירות משמעותי, גאים בהם מאוד ובהמשך הם מגיעים לבקר בבית הספר עם מדים".
הכאב שאין לו שם
לאורך השנים, החברה הישראלית הגדירה את מעגל השכול ושמה במרכזו את ההורים ובני או בנות הזוג של הנופלים. אבל מאז מתקפת הטרור הרצחנית ב-7 באוקטובר, גל השכול ששטף את המדינה הציף גם את כאבם של המורים והמורות, שמתקשים למצוא הכרה באובדן שלהם.
מלבד סמלת שיר שלמה ז"ל, שנפלה בהגנת החמ"ל בבסיס אורון, "אורט ליבוביץ" איבד גם את רס"ב דבי אברהם ז"ל, שוטרת במשטרת אופקים שנפלה במסיבת הנובה בהגנה על אזרחים, וסמלת ליאל ויינשטיין ז"ל, חיילת בחופשה שנרצחה אף היא באותה מסיבה.
לקראת יום הזיכרון יזמה רשת "אורט", בהובלת נדבי נוקד - מנהל תחום החינוך הערכי ברשת - מיזם הנצחה ארצי מיוחד הכולל אסופת יצירות, שירים ומכתבים של מורים שכולים, המבקשים להנציח את תלמידיהם ותלמידותיהם שנפלו במלחמות ישראל. מטרת האסופה לתת ביטוי למה שרבים מהמורים מכנים "שכול שקוף" - הכאב שאינו זוכה להכרה בשיח הציבורי על האובדן והשכול.
"מהתבוננות סביבי, הבנתי שהתפקיד שלי הוא להיות ה'מקוננת' בהלוויה ובשבעה. לעזור למורות ולמורים לתת מקום לתחושות, לכאב ולתסכול", מסביר נוקד. "מורה ששכלה תלמיד, אמרה לי פעם: 'דלת שנפתחת - לעולם לא אוכל לסגור, הדלת תמיד תישאר פתוחה' - ומאז אני נושא עמי את המשפט הזה".
"השכול הוא געגוע וכאב. יש לנו תחושת אחריות ולפעמים תחושת אשמה. אנחנו מכינים אותם ושולחים אותם לצבא", אומרת הראל. "מורה כתבה לאסופה 'נכון, איני אמך' - הרבה פעמים כמחנכים אנחנו כל כך מעורבים בחיי התלמידים, ומישהו צריך להזכיר לנו שהם לא הילדים הביולוגיים שלנו. יש להם הורים. אמנם היית חלק משמעותי בחייו של החייל, אבל לא הבאת אותו לעולם.
"מחנך כיתה בגיל כל כך משמעותי מלווה את התלמידים שלו באופן מאוד צמוד ועקבי. יש לו חלק משמעותי בגידול שלהם. לכן, כשתלמיד נופל יש תחושה כמו שהבן הפרטי נפל, אבל יש מעין זרות כי רואים את הכאב של ההורים ומבינים שזה לא אותו דבר - ואז עולות שאלות כמו: אולי אני מגזימה ונכנסת למקום שאינו שלי? אולי אני פורצת גבול?"
"לפעמים צריך לזייף כוח ושמחה"
אורית כרמל רפאלי, מורת שילוב באורט עירוני ד' במודיעין, מתקשה לעצור את דמעותיה כשהיא מספרת על תלמידה סמל יהב מעיין ז"ל ששירת כלוחם בגדוד 931, חטיבת הנח"ל, ונהרג ב-11 בינואר 25' באסון בית חאנון בעזה, בו נהרגו ארבעה לוחמים.
בדברים שכתבה לזכרו, היא מתארת אותו בגעגוע ובכאב גדול: "מוקדש לזכרו של תלמידי האהוב, יהב מעיין, נער טהור מכל טוהר, זך מכל מעיין, נקי ללא רבב, נפש רגישה וטובה".
במשך שלוש שנים, לימדה כרמל רפאלי את יהב בכיתה קטנה ואינטימית של ארבעה תלמידים בלבד, סביב שולחן עגול. "אהבתי את יהב אהבת נפש. הוא ילד טהור ממש", היא מספרת בכאב. "הוא היה ילד כל כך טוב עם הרבה מאוד הומור. הייתי מביטה לו בעיניים -ורואה דרכן את הנשמה הטובה שלו.
"ידעתי עליו הרבה דברים, הוא שיתף אותי לא מעט במה שעובר עליו", היא ממשיכה, "יש לו חיוך מתוק ועיניים מלוכסנות וטובות. הייתה בו אהבת אדם ומידה של אצילות נפש. הוא היה כל כך עדין, עד שלא האמנתי כששמעתי שהוא התגייס להיות לוחם קרבי בנח"ל. הלב צבט לי מרוב דאגה.
"מורה הוא כמו הורה", היא מוסיפה, קולה רועד מעט. "יש לי קשר מאוד עמוק עם התלמידים שלי, אני מרגישה כאילו ילדתי את כולם. אני דואגת להם והם חשובים לי כילדי הפרטיים. אני משקיעה מקסימום מאמץ לרווחתם, ואני דואגת שידעו שאני נמצאת בשבילם בכל רגע".
איך את מוצאת את הכוח להמשיך ללמד אחרי אובדן כזה?
"העצב והאבל שלי כל כך גדולים על נפילתו של יהב, והנחמה היחידה שיש לי היא שאני ממשיכה ללמד בני נוער. לפעמים אני דומעת בהפסקות כשאני נזכרת בו, וכשאני נכנסת לכיתה אני אומרת לעצמי שהשיעור הזה יוקדש לזכרו של יהב - וזה נותן לי משמעות להמשיך".
בעיניה משתקף המתח הבלתי אפשרי של מורה באבל - להתמודד עם האובדן הפרטי, ובו-זמנית להמשיך להיות מגדלור עבור התלמידים האחרים. "אנחנו מחנכים דור של ילדים, ואופטימיות חייבת להיות מושרשת ב-DNA החינוכי שלנו. כל הזמן צריך להקרין כוח ושמחה לתלמידים, כפי שמגיע להם. ולפעמים צריך לסגור חזק את כל העצב והחרדה מהמצב, ולזייף כוח ושמחה.
"אז למרות שאני כרגע באבל על נפילת התלמיד שלי, ואני עצובה ושפופה - אני חייבת לגייס את הכוחות שבי בשביל התלמידים שלי, הם ראויים לכך. זה אתגר לא פשוט להמשיך הלאה למרות הכול".
כשהתלמידים הופכים למורים
אשר שאז, מורה לספרות ואנגלית בישיבה תיכונית בקריית ארבע, איבד שלושה תלמידים ב-7 באוקטובר, בהם רב"ט יונתן אלעזרי וסמ"ר ישי פיטוסי, ואת סמל עמיחי רובין, אותו לימד כשעבד בישיבה התיכונית בנוף הגליל.
"כל תלמיד נוגע לי באיזו פינה בלב", אומר שאז, מבטו מהורהר. האבל על תלמידיו הוביל אותו לשתי תובנות מרכזיות שמשפיעות עמוקות על עבודתו כאיש חינוך.
15 צפייה בגלריה
אשר שאז. "נפילת תלמידיי והגבורה שלהם בשדה הקרב, לימדו אותי לקח כאיש חינוך"
(צילום: יסכה זלינגר)
הוא נושם נשימה עמוקה, לוקח רגע לחשוב, ואז מסביר: "אמנם אני לא חווה שכול יומיומי כמו הורים ומשפחות שכולות, אבל ההתמודדות עם האובדן של תלמידיי שינתה את הדרך שבה אני מסתכל על התלמידים הנוכחיים - כאל אישיות בוגרת ושלמה, הרבה מעבר למה שנגלה לי בכיתה.
"נפילת תלמידיי והגבורה שלהם השפיעו עלי באופן משמעותי, לימדו אותי לקח גדול כאיש חינוך", הוא ממשיך. "חזרתי להתכתבויות שלי איתם, מיילים ועבודות שהגישו, והחשיפה לסיפורי הגבורה שלהם - לימדה אותי שלא להיתפס לקטנות. גם אם יש כשל נקודתי או חולשה בהתנהלות של תלמיד, אני רואה עכשיו את התמונה הגדולה - אדם שלם עם נשמה, הרבה מעבר למה שמתגלה ברגע נתון בכיתה".
לדבריו, השפעה חזקה נוספת הובילה אותו לתחושה שתלמידיו הפכו לאחר נפילתם למורים שלו והוא לומד מהם. "יונתן אלעזרי היה בחופשה ב-7 באוקטובר, וברגע ששמע שיש חדירת מחבלים לאופקים - הוא יצא מהבית עם אבנים, ואחר כך הצליח לשכנע אימא של שוטר שנפגע שתיתן לו את הנשק של בנה, נלחם וחתר למגע", סיפר.
"יונתן נלחם ועשה דברים שאני בחיים לא הייתי מסוגל לעשות. זה לימד אותי מה טמון בכל תלמיד ולא תמיד אנחנו רואים, ובמצבים כאלה מתגלים דברים שלא ידעתי עליהם".
15 צפייה בגלריה
עמיחי רובין ז"ל. "מצאתי את עצמי ממשיך את דרכו באותו מקום שבו הוא נלחם בגבורה - ונהרג"
הוא משתהה לרגע ומוסיף: "עמיחי רובין שירת בבסיס מו"פ דרום. הוא נלחם במחבלים יחד עם המפקד שלו. הם הגנו על חדר האוכל במשך שעות והצילו חיים רבים. כשיצאתי למילואים, מצאתי את עצמי באותו בסיס. בכל פעם שנכנסתי לחדר האוכל, חשבתי על עמיחי. התלמיד שלי נפל אחרי שנלחם בגבורה, ואני מצאתי את עצמי ממשיך את דרכו באותו מקום".
"אין התיישנות על אובדן"
נדבי נוקד, שהוביל את מיזם ההנצחה הארצי של רשת "אורט", עובד מדי יום כמחנך כיתת מנהיגות, מורה לאנגלית ורכז דיפלומטיה באורט ליבוביץ. כשהוא מביט דרך החלון אל החצר המלאה בתלמידים, הוא מוצא את עצמו תוהה לא פעם איזה גורל מצפה להם.
בנוסף לתפקידיו הרשמיים, לקח על עצמו לעסוק בהנחלת זיכרון 7 באוקטובר, והקים עם כיתתו "כיתת חוץ" מיוחדת לנושא. כעורך האסופה וכמוביל המיזם, הוא נחשף לסיפורים שמזעזעים את נפשו: "אין יום שבו אני לא בוכה. לצורך של המורים להביא לידי ביטוי את החוויה הרגשית, אין גיל ואין התיישנות - ולכן מיזם השירים של המורים לתלמידיהם שנפלו, הוא הרבה מעבר למיזם זיכרון.
"הוא מאפשר להם להביע את הכאב על האובדן שאותו הם לא מסוגלים להוציא החוצה או לשתף בו אחרים. קשה מאוד לכתוב על תלמיד שמת, אבל יש בזה גם משהו משחרר שמעניק מזור לכאב".
למיזם הגיעו עדויות ממורים המלמדים ברשת מכל רחבי הארץ, וכל אחת מהן חושפת את העומק של הכאב. בין העדויות הכואבות והמרגשות שנאספו, בולט סיפורה של תמר קריגר, מורה לספרות בתיכון "הימלפרב" בירושלים. מספר התלמידים ששכלה במהלך 33 שנות הוראה הוא מצמרר - 23 במספר.
"לא רק המחנך מאבד תלמיד", מדגיש נוקד. "מעגל הפגיעה כולל את כל מחנכי המקצוע - המורה למתמטיקה, המורה לחנ"ג, מורי המגמה, אפילו היועצ". אחרי פרסום הקול הקורא לאסופה, שאלה גננת אם גם היא יכולה להשתתף. "ודאי שכן", הוא ענה, "אין התיישנות על אובדן של תלמיד"
"בשנת 2010 נהרג תלמידי העשירי, רס"ן אלירז פרץ", כותבת קריגר. "רק אז העזתי להשתמש במושג 'מורה שכולה', שאותו חשתי כבר קודם". באותם ימים, המושג עצמו - "מורה שכולה" - כמעט ולא היה קיים.
שבע שנים מאוחר יותר, הגורל הטיל עליה מכה כפולה - בנה, סגן אבשלום ערמוני, נהרג בתאונה מבצעית ברמת הגולן. הטרגדיה המשפחתית לא הסתיימה בכך - בינואר 2024 נפצע קשה מאוד בנה הרביעי, רס"ן יהונתן ערמוני, פציעה משנת חיים.
"אני קורא את העדויות השונות באסופה, ומרגיש איך הן מבטאות בדיוק את מה שאנחנו מנסים להעביר", אומר נוקד. "שכול המורים נוכח וקיים, לא המצאנו את החוויה הזו, היא נמצאת בלב של כל מי שחווה אותה. כשאנחנו מסתכלים על התלמידים, אנחנו רואים בהם את הילדים שלנו, גם את הדברים שאנחנו לא אוהבים. נוצר לנו איתם קשר לכל החיים".
בפברואר אשתקד, נוקד ואשתו לימור הגיעו לנחם משפחה ששכלה את בנה בלחימה בעזה. לשבעה הגיע גם המורה של הבן. "כמה יפה מצדו שהוא בא לכבד את זכרו", אמרה לימור, ונוקד רק יכול היה לדמיין את החור בלב שיש למורה שמאבד תלמיד.
"לא רק המחנך מאבד תלמיד", מדגיש נוקד. "מעגל הפגיעה כולל את כל מחנכי המקצוע - המורה למתמטיקה, המורה לחנ"ג, מורי המגמה, אפילו היועצ". אחרי פרסום הקול הקורא לאסופה, שאלה גננת אם גם היא יכולה להשתתף. "ודאי שכן", ענה נוקד. "אין התיישנות על אובדן של תלמיד".
בעולם שבו הכאב שלהם אינו מוכר ואינו מוגדר, מבקשים המורים השכולים רק דבר אחד פשוט – להכיר בכך שגם להם יש לב שבור, ושגם הם זכאים לאבל.
