כשהאזעקות העירו את יוסף כהן משנתו בליל שבת האחרון, הוא ידע שהרגע הזה יחזיר אותו לאותו לילה נורא לפני ארבע שנים. אז, במבצע "שומר החומות", איבד את אשתו אילנה, וכעת ההיסטוריה חזרה לדפוק על דלתו. הפעם, למרבה המזל, הוא נשאר בחיים - אך ביתו ספג נזק כבד, והזיכרונות הטראומטיים פרצו בחזרה.
"זה היה רעש שלא שמעתי כמותו", הוא מספר. "הכול רעד, כל הקירות. פתאום שוב חזרו כל הזיכרונות ההם, מהרקטה שלקחה לי את אילנה. חשבתי שזה סוף העולם".
11 צפייה בגלריה
יוסף כהן עם הנינה החדשה. "ברגעי שמחה האובדן של אילנה מורגש אפילו יותר"
(צילום: באדיבות המשפחה)
כהן, בן ה-80, לא נפצע - אך הדירה שבה התגורר ספגה פגיעה קשה. "הרס, לכלוך, אבק - לא נשאר כלום שלם. זה כאילו חזרתי לנקודת ההתחלה, רק שעכשיו אני לבד".
הרקטה שלקחה הכול
במאי 2021, במהלך מבצע צבאי רחב-היקף של צה"ל ברצועת עזה, רקטה ששוגרה מעזה פגעה סמוך לבית משפחת כהן בראשון לציון. יוסף ואילנה נכנסו יחד עם בני משפחתם לממ"ד, אך הזעזוע הרב גרם לנזק שלא ניתן היה לזהותו מיד.
"רקטה אחת נפלה ברחוב שלנו וגרמה להרס רב ולזעזוע עצום. בהתחלה היינו בטוחים שהטיל נפל ישירות על הבית", הוא נזכר ברגעי האימה. "נשמעו פיצוצי משנה, צרחות וסירנות מהרחוב - הייתה המולה גדולה".
אילנה עוד הצליחה לתפקד בשעה הראשונה, למרות שהייתה הלומה ומזועזעת למראה ההרס. היא אפילו הספיקה לומר שקרה נס - הבת, החתן ושלושת ילדיהם - הקטן היה אז רק בן תשעה חודשים - התגוררו איתם באותה תקופה, ובשנייה שסגרו את דלת המקלט נשמע הפיצוץ העז.
אולם בדיעבד, התברר שליבה של אילנה נפגע ברגע הנפילה מעוצמת הבהלה וההדף. "זמן קצר לאחר מכן היא החלה לומר שמשהו לא בסדר, שהיא לא רואה טוב ולא מרגישה את הרגליים. כששאלנו איפה הכאב - הצביעה על החזה", מספר יוסף. האמבולנס שהוזמן מיד הגיע במהירות, אך המצב הידרדר בדרך לבית החולים - אילנה קרסה ואיבדה את הכרתה.
את הבשורה המרה קיבלו בני המשפחה בהלם מוחלט בבית החולים, לאחר ניסיונות החייאה שלא צלחו. "אילנה הייתה בת 67 במותה, אימא לחמישה וסבתא מסורה ואוהבת ל-16 נכדים", אומר יוסף בכאב. "האובדן שחווינו כמשפחה היה קשה מנשוא. אילנה הייתה אישה צנועה וטובת לב, שעשתה ועזרה בשקט ובנועם לכל כך הרבה אנשים סביבה. היא הייתה עמוד התווך של המשפחה".
"לא ויתרה עליי גם כשאני ויתרתי על עצמי"
בשבועות שהגיעו לאחר מכן, כהן שקע לתוך בור עמוק של ייאוש. בן ה-76, שאיבד זה עתה באופן טרגי את בת זוגו לחיים, נותר לבדו בבית שבו הדי הפיצוץ עדיין הדהדו בכל פינה. "הייתי מרוסק לחלוטין. לא מצאתי סיבה לצאת החוצה, הכול נראה חסר משמעות", הוא נזכר בימים האפלים ההם.
ואז, באחד מימי השבעה, הופיעה דמות שתשנה את מסלול חייו לחלוטין. נאוה פורמנסקי מנהלת עמותת "משפחה אחת" למען משפחות שכולות, דפקה על הדלת. במקום להרעיף עליו מילות נחמה, היא בחרה בדרך אחרת לגמרי - פשוט להיות שם. "לא הכרתי אותה, אבל היא כאילו קראה אותי מבפנים. היא לא ניסתה לעודד בכוח או להגיד שהכול יהיה בסדר. פשוט הייתה שם, בדיוק כמו שצריך", הוא מתאר את הרגע שבו הבין שמישהו רואה את כאבו באמת.
11 צפייה בגלריה
כהן ופורמנסקי ב"בית החם" ברעננה. "היא לא ויתרה עליי גם כשאני ויתרתי על עצמי"
(צילום: באדיבות עמותת "משפחה אחת")
והיא לא הסתפקה בביקור אחד. במשך השבועות שלאחר מכן, היא המשיכה לחזור, לטלפן, לוודא שהאלמן הטרי לא נבלע בתוך הבדידות הקטלנית שלו. "היא לא ויתרה עליי גם כשאני ויתרתי על עצמי".
"כשאני פוגשת משפחה שכולה חדשה, אני משתדלת להכיר את כל הנפשות בבית ולחשוב איזה סיוע יתאים להם", מסבירה פורמנסקי. "אני לא כופה עצמי על אף אחד - מתקשרת, מקשיבה ומחבקת. נותנת את הזמן ושומרת על קשר".
אחרי כמה שבועות של שיחות ומפגשים עם יוסף וילדיו, היא הציעה לו להיות חלק מקהילת העמותה. "שיתפתי אותם במידע על 'הבית החם' שמפעילה העמותה ברעננה, אליו מגיעים בני משפחות שכולות לשיעורי אמנות, קואצ'ינג, פילאטיס, שיחה עם פסיכולוג, והכי חשוב - חיבוק ותמיכה מחברים שמבינים אחד את השני.
"בהתחלה יוסף אמר שזה לא בשבילו, ואני הקשבתי לו", היא מספרת, "אחרי כחודש התקשרתי שוב. גמרתי אומר בליבי לנסות לשכנע אותו לבוא לביקור ניסיון. ואכן כך היה. מאז, מדי שבוע, הוא מגיע לבית ברעננה ומשתתף בכל הפעילויות, ואף הצטרף למועדון שלנו".
כהן: "לא הייתי בטוח שיש לי את הכוחות הנפשיים לצאת מהבית, לפגוש אנשים זרים ולהשתתף בפעילויות שבעבר לא עשיתי - אבל בסוף החלטתי לנסות. אמרתי לעצמי: 'מה כבר יכול להיות? מקסימום לא יהיה לך טוב שם, תחזור הביתה'. ומאז אני שם כל שבוע - מצייר, מפסל, מדבר, שותק. אני לא צריך הרבה - רק לדעת שיש מי שרואה אותי ויכול להבין את מה שעובר עליי".
עבור אנשים שחוו אובדן טרגי של אדם קרוב, בדומה ליוסף, המפגש עם אחרים שעברו חוויות דומות הוא קריטי. "המפגש של הורים שכולים, אלמנות, יתומים, פצועים והורים של פצועים, עם הדומים להם - הוא מאוד חשוב ועוצמתי", מסבירה פורמנסקי, "הוא מספק תמיכה הדדית ואפשרות להתגבר יחד, וזה נספח חשוב מאוד בתהליך ההחלמה".
איך מועדון המשפחות השכולות שינה את השגרה שלך?
"חשוב לי מאוד להיות עסוק, זה עוזר לי לא לשקוע בכאב ובתחושות בדידות וצער. המפגשים במועדון ממלאים לי את רוב הזמן הפנוי, ומעניקים לי תחושה של שייכות כחלק מקבוצה מקבלת ועוטפת המפיגה המון מהבדידות שאני חווה מאז שאילנה איננה.
"אנחנו חוגגים אירועים וימי הולדת יחד, וזה מרגיש כמו משפחה לכל דבר. בשאר הזמן אני מקפיד להתפלל בבית הכנסת בכל יום, ולהיות עם המשפחה".
כיום, ארבע שנים אחרי, יוסף מנהל חיים מלאים באותו בית שבו התגורר עם אילנה. הוא סבא פעיל לנכדיו, עוזר בבייביסיטר ונהנה מזמן איכות עם כל אחד מהם. "לפני כמה חודשים, קצת לפני יום הולדתי ה-80, נולדה לי נינה ראשונה", הוא מספר בגאווה.
אך הגעגוע תמיד נוכח. "ברגעי השמחה החיסרון של אילנה מורגש אפילו יותר. היא כל כך חיכתה לרגע הזה שיהיו לה נינים, ולשמחתנו לפחות הספיקה להשתתף בחתונה של הנכדה. הגעגוע קיים תמיד ועולה בכל מיני רגעים לא צפויים, ואני נאחז בזיכרונות כדי להצליח להמשיך".
כשההיסטוריה חוזרת
בימים האחרונים, בעקבות המלחמה עם איראן, ביתו של יוסף ספג שוב פגיעת הדף. "שוב חלונות מנופצים, הרס ושברי זכוכיות בכל מקום. מראות שהציפו בי מחדש את הרגשות מלפני ארבע שנים, את הכאב, את הכאוס, זיכרון שקצת הודחק מאז", הוא אומר בכנות.
מישהו היה איתך ברגע שהטיל פגע בבית?
"ברגע הפגיעה הייתי לבדי בבית, במקלט. לא ידעתי למה לצפות ומה חומרת הפגיעה, ובדיעבד התברר לי בכאב שעוד אנשים איבדו את חייהם, כמו שקרה לאילנה שלי, ועוד משפחות נכנסו למעגל השכול והצער על יקיריהם".
כהן אולי בן 80, אבל הקול שלו חד ונחוש: "הפציעה של הבית אולי נראית כמו נזק לרכוש, אבל זה הרבה מעבר. זה מפגש חוזר עם הטראומה".
בני משפחתו דחקו בו לא להישאר לבדו בבית, ומאז הפגיעה הוא מתארח בבית ילדיו במהלך הלילות, כשביום הוא מעדיף לחזור הביתה. וגם הפעם, בדיוק כמו לפני ארבע שנים, הוא לא נשאר לבד עם הכאב. פורמנסקי זיהתה מיד מה קרה. "עוד לפני שהספקתי בעצמי להבין מה התרחש, היא כבר התקשרה. הציעה עזרה, מקום לישון, תמיכה. לא מוותרת", הוא אומר בחיוך.
מה הכי עוזר לך בהתמודדות עם הזיכרונות הטראומטיים כשהם צצים?
"המשפחה שסביבי, הקהילה של 'משפחה אחת', וגם שיחות וזיכרונות מאילנה - מהתקופות הטובות ומהרגעים המרגשים והמצחיקים שחווינו יחד כמשפחה. ובעיקר, כמו שאמרתי קודם, להיות עסוק בשגרה ובעשייה".
11 צפייה בגלריה
כהן ופורמנסקי ב"בית החם" ברעננה. "כמו משפחה שנייה"
(צילום: באדיבות עמותת "משפחה אחת")
מה מחזק אותך ונותן לך תקווה בימים אלו?
"אני מצפה מאוד לשמחות במשפחה - נישואים של נכדיי הבוגרים ובר ובת המצוות שלהם. ומצפה לעוד נכדים, נינים ונינות. אני משתדל לשמור על השגרה כמה שיותר, להיות שמח ועסוק וכמה שפחות להיות לבד בבית. מתכנן להמשיך להגיע למועדון באופן קבוע, ומודה על הזכות להכיר את נאוה ואת 'משפחה אחת' שמאפשרת לי ולמשפחות שכולות נוספות, להיות חלק מקבוצה תומכת ועוטפת. ההשתתפות מעניקה לי משמעות ושייכות, ותחושה של בית במלוא מובן המילה. בנוסף, אני מגלה בעצמי יכולות וכישורים שלא ידעתי שקיימים בי".
כמו מה, למשל?
"עד שהצטרפתי למועדון לא היה לי מושג שאני מוכשר כל כך בפיסול חימר", הוא אומר בחצי חיוך ומיד מוסיף: "הלוואי ובקרוב נדע ימים שקטים ובטוחים יותר. משתתף בכאבן בצערן של כל המשפחות שאיבדו את יקיריהן".
