הדבר הראשון שמבחינים בו אצל יואל שרון היא בלוריתו השופעת. גם בגיל 76, כל שערה במקום. הדבר השני הוא החיוך הרחב. ורק אז שמים לב לכיסא הגלגלים. "כשהגעתי לשיקום, שבועיים אחרי הפציעה, זה היה כמו בית קברות", הוא נזכר. "כולם עם פרצופים מבואסים. צעקות: 'איי! אההה!'. ורק אני עם חיוך גדול".
"אני הייתי בשיקום ראש. נדיר לראות שם מישהו מחייך", מעיר א' שיושב גם הוא בכיסא גלגלים.
יואל ממשיך: "שאלו אותי, 'למה אתה מחייך?' אמרתי, 'כי קיבלתי את מתנת חיי'. כל המחלקה שלי נמחקה. 16 חבר'ה מתוך 19 נהרגו. מהשלושה ששרדו, יצאתי הכי טוב. השניים האחרים נפגעו נפשית. יש כאלה שמתמקדים בחצי הכוס הריק, אני מתמקד בחצי המלא".
ובכל זאת, איבדת 16 חיילים.
"נכון. וזה מלווה אותי עד היום. אני קם כל בוקר בידיעה שלא החזרתי 16 חיילים הביתה".
יואל שרון נפצע בשעה האחרונה של מלחמת יום הכיפורים. א', בן 38, נפצע בשעה הראשונה של מלחמת "חרבות ברזל". 50 שנה מפרידות בין שתי המלחמות - זו של יואל, קצין מילואים בסיירת חרוב, שנפצע בעיר סואץ, וזו של א', מפקד צוות לוחמים ביחידה מיוחדת של משרד הביטחון, שנפצע בבוקר 7 באוקטובר סמוך לקיבוץ גבים.
אך למרות הבדלי הגיל, וחרף העובדה שבאו מעולמות שונים כל כך - את יואל תפסה המלחמה בשבוע הראשון ללימודי הקולנוע בלונדון, א' הוא בשר מבשרה של מערכת הביטחון - שניהם קורצו מאותו חומר - חומר של לוחמים.
ולא רק לנוכח פני האויב אלא גם במלחמה שאחרי המלחמה, מול גרמי מדרגות פיזיים ותקרות זכוכית מטאפוריות וגבות מורמות של אלה שלא מבינים כיצד אדם שאינו מסוגל ללכת - יכול להרחיק לכת בחלומותיו.
וזה סוד החיבור ביניהם. יואל, במאי ומפיק קולנוע עטור פרסים וממייסדי עמותת "אתגרים", שמציינת בימים אלה 30 שנים להקמתה, משמש מנטור לא רשמי עבור א'. "אני רואה אותו מתמודד עם הפציעה שלו, את האנרגיות, את התשוקה שלו לחיים, לחזור למה שהיה לפני הפציעה, והוא זורק אותי 52 שנה אחורה", אומר יואל. "הייתי טמבל כמוהו. אני מלווה כמה פצועים. אנשים מקסימים. באמת. אבל א' הכי מזכיר לי את עצמי".
יואל: "כשפינו אותי בנגמ"ש אחרי הפציעה, שמעתי מסביב את האויב ואמרתי לעצמי: 'אין לי נשק, אין לי כלום. יכול לבוא עכשיו מישהו, לזרוק רימון לתוך הנגמ"ש, והסיפור נגמר'. כאב לי בעיקר על המשפחה: מה יהיה עם ההורים ועם אחותי? איך הם יקבלו את הידיעה על מותי? זה נראה לי לא הוגן"
יואל נזכר ביום שבו שוחרר מהשיקום. "נכנסת לחדר ועדת השחרורים - רופא, פסיכולוג, מרפאה בעיסוק, פיזיותרפיסט. והם אומרים לי, 'תשמע, אנחנו יודעים שאתה אוהב קולנוע. קולנוע כבר לא תוכל לעשות, אז חשבנו מה אנחנו יכולים להציע לך'. היו להם שני רעיונות. אחד, הם יכולים לארגן לי לנהל משרד למכירת כרטיסי קולנוע. אחלה רעיון, נכון? אני נשאר בקולנוע, בתעשייה, מה שנקרא. הרעיון השני: 'דיברנו עם קודאק' - הייתה פעם חברה כזו - 'והם מוכנים להעסיק אותך כמפתח תמונות צבעוניות'.
"אמרתי, 'איזה מתוקים אתם. ועכשיו תעופו לי מהעיניים. לא רוצה לראות את הפרצוף שלכם'. אז אחד מהם אומר לי: 'אנחנו יודעים שתהליך השיקום והקבלה של הנכות לוקח זמן'. אמרתי, 'אין לי שום בעיה עם המגבלה שלי. יש לי בעיה עם המוגבלות שלכם'. וככה זה נגמר.
"שם כבר הבנתי את ההבדל בין להיות בן אדם עם מגבלה לבין להיות מוגבל. מגבלה זה משהו אובייקטיבי, אתה 'פראפלג', או קטוע רגל, או לא רואה בעין אחת. להיות מוגבל זו בחירה אישית. ואני לא הייתי מוכן לוותר על החלומות שלי. ובאשר למימוש: נמצא את הדרך. אם לא נצליח להיכנס בדלת, ניכנס בחלון, אם לא בחלון - ניכנס מהארובה".
א': "ואם לא מהארובה, נשבור את הקיר".
יואל מתמוגג. "אתה רואה? על זה בדיוק אני מדבר".
א': "ישבתי בשבוע שעבר עם בחור בשם אלמוג גלבסקי, שעשה שמונה טריאתלונים אולימפיים שמונה ימים רצוף, כדי לגייס כסף לפצועי 'חרבות ברזל'. הוא שאל אותי מה המסר שלי לפצועים אחרים. אמרתי ישר, בלי לחשוב: 'אל תוותרו על החלומות שלכם'. וזה בדיוק מה שיואל אומר".
יואל שרון, שהרופאים ייעדו אותו למכור כרטיסי קולנוע או לפתח תמונות - כתב, ביים והפיק מאז שורה ארוכה של סרטי טלוויזיה וקולנוע. הוא ביים, בין היתר, את הסרט "בצילו של הלם קרב" (1988) בכיכובם של אשר צרפתי, ענת עצמון ודן תורג'מן, שחשף לראשונה לציבור הרחב את תופעת הפוסט טראומה שעוד הייתה מושתקת.
הוא אפילו חתום כמפיק על סרטם של אורי זוהר ואיציק קול "הצילו את המציל" (1977), שזכה להצלחה קופתית גדולה. בימים אלה עובד יואל על סרט עלילתי המבוסס על חוויות ילדותו בבאר-שבע. כך שהוא את חלומו הגשים בגדול.
א' עדיין בדרך להגשמת החלום שלו. "אני מתכוון לחזור ליחידה שלי", הוא מצהיר.
בתפקיד משרדי, אני מניח. לא כלוחם.
א' כמעט נעלב. "למה לא כלוחם? בטח כלוחם. אם יש בימ"מ קצין-לוחם עם עין אחת, ב-7 באוקטובר הוא היה מפל"ג (מפקד פלגה), ואם יואב ירום, שהיה מג"ד שלי בגולני, יכל לעשות את זה עם רגל אחת, גם אני יכול".
מה צריך לקרות כדי שתוכל לחזור ליחידה?
"שאני אוכל לרוץ, ושהראייה שלי תסתדר".
אחרי כמעט שנתיים שבהן היה מרותק לכיסא גלגלים, א' מסוגל ללכת מרחקים קצרים בכוחות עצמו בעזרת סד מיוחד שהביאו עבורו מגרמניה. מבחינתו זה רק עניין של זמן - והרבה מאוד כוח רצון - עד שיחזור לרוץ. ביניים, בעזרתו של יואל, הוא חוזר לעסוק בפעילות אתגרית כמו צלילה וצניחה חופשית.
"כבר בפגישה הראשונה שלנו, בשיקום בשיבא, הבנתי שיש פה בנאדם חדור מטרה", מספר יואל. "הוא לא צריך מנטור שידחוף אותו. הוא צריך מישהו שיבלום אותו. אבל אני מבין אותי לחלוטין.
"אתה הרמת גבה כשאמר שהוא רוצה לחזור להיות לוחם", הוא ממשיך, "כשהייתי בשיקום ואמרתי שאני אצא על הרגליים ואחזור ללמוד בלונדון ואהיה צלם קולנוע - הסתכלו עליי כמו על פסיכי. אז נכון שללונדון לא חזרתי, במקום זה הלכתי ללמוד בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, והבנתי שצלם קולנוע אני כבר לא אהיה, אז התפשרתי על להיות במאי ותסריטאי ומפיק. אבל אם לא תחלום רחוק, לא תתקדם אפילו מאה מטר".
"ביקשתי שידאג לאשתי ולילדה"
א', תושב עומר, נשוי ואב לילדה, נולד וגדל בבאר-שבע. הוא התגייס ב-2006 לסיירת גולני והיה לוחם, חובש ובהמשך גם מפקד. אחרי שחרורו עבד חצי שנה במפעלי ים המלח, עשה טיול של שנה בדרום אמריקה והחל ללמוד הנדסת מכונות.
"אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא רוצה להיות מהנדס והחלטתי ללכת למשרד הביטחון", מספר א'. "התגייסתי לשם ב-2012, עשיתי קורס של שנה, הייתי לוחם ואחרי זה מפקד צוות".
רוב סיפורי ה-7 באוקטובר מתחילים בשעה 6:29. את א' העירו כבר באמצע הלילה. "הודיעו שנדלקו סימים בעזה ושצריך להכין את הצוות", הוא משחזר. "אגב, זו לא הפעם הראשונה שזה קרה באותה שנה".
בשעה 6:42 הכריז מפקד המחוז הדרומי של המשטרה, ניצב אמיר כהן, על הפעלת פקודת "פרש פלשת".
"מתקשרת אליי לוחמת מהצוות, מעדכנת שהכריזו 'פרש פלשת' ושהיא נמצאת בצומת שער הנגב", מספר א'. "יצאתי מהבית והתחלתי לנסוע לכיוון שער הנגב. טסתי כמו שלא טסתי בחיים שלי. בצומת גילת קלטה אותי מצלמת מהירות. כשהתעוררתי בשיבא אחרי שהייתי מורדם יותר משלושה חודשים, בא אליי מפקד האגף עם הדו"ח ושאל מה לעשות איתו. אמרתי לו: 'בדיוק עשיתי קקי, בוא תנגב עם זה'.
"בקיצור, איך שאני עובר את צומת גילת, חבר שלי שגר בקיבוץ ניר עם מתקשר אליי. בכל שבת הוא היה רץ עד חוף זיקים. הוא אומר לי, 'תקשיב, אני עכשיו בצומת יד מרדכי, עבר אותי טנדר מכיוון מעבר ארז צפונה עם עשרה חמושים עליו'. דיווחתי לחמ"ל של היחידה והמשכתי בנסיעה".
הוא עבר את נתיבות ואת מושב יכיני, וכשחלף ליד קיבוץ גבים, בואכה שדרות, ראה רכב טרנספורטר בצבעי אדום-לבן שועט מולו. "ואז אני שומע זכוכית נשברת ומרגיש כמו אגרוף בצוואר. אני מסתכל במראה ורואה את הרכב עוצר מאחוריי ומחבלים יורדים ממנו. אני משחרר את החגורה, פותח את הדלת ופשוט נשפך החוצה. היה לי אקדח עם 17 כדורים במחסנית, ואני שוכב על הכביש ומרוקן עליהם מחסנית.
"ורק אז אני קולט שיש סביבי שלולית דם. זוחל בחזרה לאוטו, מושך את החגורה חזק כדי שתינעל, ומטפס בעזרתה לרכב. מסתכל במראה ורואה שכל הצוואר שלי פתוח. תמיד הייתה לי סכין בכיס, אז אני חותך את החולצה ונשכב על ההנדברקס כדי שתהיה לי נקודת לחיצה. מדווח בקשר שאני פצוע ליד צומת גבים. בגלל שהכדור פגע במיתרי הקול, לקח להם זמן להבין את המיקום. ואז אני מתקשר לחבר מניר עם, ואומר לו: 'תקשיב, נפצעתי קשה, כנראה לא אשרוד את זה, תדאג לאשתי ולבת שלי'".
ומה עם המחבלים?
"הם עלו בחזרה לאוטו ונסעו. או שפגעתי בהם, או שהבינו שאין מה להתעסק איתי, ופשוט נסעו משם".
הדיווח על פציעתו של א' הגיע לאוזני חברו יוסי טהר, לוחם ומנהל בכיר ביחידה המבצעית של השב"כ. "יוסי ז"ל, שנפל אחר כך בכניסה למפלסים, יוצא מהמרכז עם עוד פרמדיק מהשירות, והם מתחילים לנסוע לכיווני. נפצעתי ב-7:20. ב-8:00 הם כבר הגיעו אליי.
"אני זוכר שיוסי ניגש אליי, תופס לי ככה את היד" - א' אוחז בידי כדי להדגים - "ואומר לי: 'אני איתך, הכול יהיה טוב, אני אוהב אותך'. הם מוציאים אותי מהאוטו והפרמדיק מתחיל לטפל בי. בדרך נס, יוסי מצליח להנחית מסוק של 669 לצד הכביש. זה הדבר האחרון שאני זוכר".
יואל: "מה עובר לך בראש באותן 40 דקות שאתה שוכב שם פצוע?"
א': "אני שומע ירי מסביב ולא רואה את המחבלים, אבל בטוח שבעוד רגע הם עושים פרסה וחוזרים לעשות לי וידוא הריגה".
יואל: "אני מכיר את תחושת חוסר האונים הזאת. כשפינו אותי בנגמ"ש אחרי הפציעה, אלה היו הרגעים הכי חרדתיים שלי במלחמה. למה? כי אני שומע מסביב את האויב ואומר לעצמי: 'אין לי נשק, אין לי כלום. יכול לבוא עכשיו מישהו, לזרוק רימון לתוך הנגמ"ש, והסיפור נגמר'. כאב לי בעיקר על המשפחה: מה יהיה עם ההורים ועם אחותי? איך הם יקבלו את הידיעה על מותי? זה נראה לי לא הוגן".
אף שנפגע מכדור בצוואר, א' מוגדר כפצוע ראש. "בגלל שלקח הרבה זמן לפנות אותי ואיבדתי המון דם, היה לי גם אירוע מוחי וגם בצקת במוח", הוא מסביר. "כל צד ימין של הגולגולת הוא לא שלי. הורידו אותו כדי לשחרר לחץ ועשו שחזור מפלסטיק".
חודש וחצי היה מורדם ומונשם בטיפול נמרץ בסורוקה. משם הועבר לשיקום נפגעי ראש בשיבא. "שכשאני מתעורר אחרי שלושה חודשים וחצי, אני לא יודע כלום על ה-7 באוקטובר. לא יכולתי לדבר כי הייתה לי קנולה בצוואר (פתיחת נתיב אוויר ישירות לקנה הנשימה - י"ק), אז הביאו לי לוח מחיק.
"כשסיפרו לי מה קרה באותו יום, כתבתי: 'אל תחרטטו אותי'. רק אז נודע לי שאיבדתי באותו יום חמישה חברים: יוסי טהר, מאור רפאל שרון ועמית וקס מהשב"כ; יוראי אליהו כהן מהימ"מ, שהיה לפני זה ביחידה שלי; ורס"ן איתי יהושוע, שאותו הכרתי מהצבא".
כששמעת שיוסי נפל אחרי שהציל את חייך, מה חשבת?
א': "תקופה ארוכה האשמתי את עצמי שהוא קפץ מהבית בגללי עד שהבנתי שלא משנה מה, הוא היה יוצא להילחם בכל מקרה. בדיוק כמוני".
יואל: "נפצעת בדקות הראשונות של המלחמה. מה אתה מרגיש כלפי זה?"
א': "כל החיים שלי התכוננתי לרגע שבו אלחם, ולא באמת נלחמתי. כשהצוות שלי במילואים בחטיבת אלכסנדרוני נכנס ללבנון, אני בכיתי. אשתי שאלה אותי: 'למה אתה בוכה?' אמרתי, הם נכנסים ללבנון ואני לא איתם. בטיפול הפיזיותרפי הראשון אמרתי לה: 'תביאי לי את הווסט, אני רוצה להתאמן איתו'. אבל המטפלים אמרו: 'קודם תלך רגיל, בלי וסט'".
א': "הסתכלתי במראה וראיתי שכל הצוואר שלי פתוח. חתכתי את החולצה, נשכבתי על ההנדברקס כדי שתהיה לי נקודת לחיצה, ודיווחתי בקשר שאני פצוע ליד צומת גבים. ואז אני מתקשר לחבר מניר עם, ואומר לו: 'נפצעתי קשה, כנראה לא אשרוד את זה, תדאג לאשתי ולבת שלי'"
וכל זה קרה בעיצומו של משבר משפחתי אחר, גם הוא לא פשוט: באפריל 2023 חלתה אשתו של א' בסרטן השד מסוג אלים במיוחד, וכשפרצה המלחמה הייתה בסבב טיפולים. "הפציעה תפסה אותי באמצע המלחמה האישית, יומיים אחרי טיפול כימותרפיה קשוח", סיפרה בפודקאסט "עלומות קרב" של עמותת נט"ל. "אמרתי, הוא חייב לצאת מזה. וגם אני. אנחנו לא משאירים ילדה יתומה. אי-אפשר שהיא תאבד את שנינו. ביקשתי מכולם: 'רק תתפללו עליו'".
כשבעלה היה בשיקום, היא עצמה עברה ניתוח קשה. "תמיד פחדתי מהניתוח, אבל אף פעם לא חשבתי שאצטרך לעבור אותו כשהוא לא לידי", סיפרה.
"הוא שלח לי פרחים, אבל זו לא באמת התמיכה שאת זקוקה לה. זה היה בשבילי רגע מאוד קשה". היום היא כבר אחרי. "ביוני סיימתי את הטיפולים וברוך השם אני נקייה", סיפרה.
"רוצה לצאת מפה על הרגליים"
המפגש עם יואל ועם א' התקיים בבית קפה ברחובות שהיה בעבר, כמה סמלי, בית קולנוע. השיחה מרתקת. כדוקומנטריסט, יואל ער לניואנסים הקטנים. כמי שנפצע קשה בעצמו, הוא יודע מה עובר על א'. "אתה זוכר משהו מהתקופה שבה היית מורדם?", הוא שואל.
א': "לא הרבה. אני זוכר ששמו לי ברקע את השיר 'יסמין' של להקת 'הפיל הכחול', 'נון סטופ'. סולן הלהקה, לירן עטיה, משותק מתאונת סקי".
יואל: "אני זוכר את הפעם הראשונה שנסעתי הביתה מבית החולים לחופשה, שלושה חודשים אחרי הפציעה. איך שאנחנו נכנסים לבאר-שבע מתחיל להתנגן ברדיו השיר של נעמי שמר 'עיר לבנה'. ואני יושב במונית ושר יחד עם אריק איינשטיין".
7 צפייה בגלריה
יואל שרון כקצין מילואים בסיירת חרוב. "עפתי מההדף למרחק של 40-30 מטר"
(צילום: אוסף פרטי)
הוא נולד בווינה להורים ניצולי שואה מהונגריה והיה בן חצי שנה כשעלו לארץ. "התגייסתי בפברואר 1968 לסיירת חרוב, וסיימתי את השירות כקצין", מספר יואל, "אבל עוד לפני הצבא היה לי ברור מה אני רוצה לעשות בחיים - להיות צלם קולנוע".
שנתיים אחרי שחרורו נסע ללונדון ללמוד קולנוע. "התחלתי את הלימודים ב-1 באוקטובר 1973. הייתי בשיא פסגת האושר. ביום כיפור, 6 באוקטובר, הלכתי לבית הכנסת. ותוך כדי התפילה עבר רחש בקהל. החזן הפסיק את התפילה והודיע שפרצה בישראל מלחמה. עליתי על המטוס הראשון, ונחתתי באשמורת בוקר של 10 באוקטובר. יום ההולדת ה-24 שלי. קיבלתי מתנת יום הולדת - קלצ'ניקוב. קסדה, חגור ו-18 חיילים סדירים".
ב-24 באוקטובר, היום שבו הוכרזה הפסקת האש, עסק הכוח בפיקודו של יואל בטיהור החיץ החקלאי שבצד המצרי של התעלה, במסגרת כיתור ה"ארמיה השלישית". "ואז אנחנו מקבלים פקודה לעלות על הנגמ"שים, ואומרים לנו 'תעופו מהר לעיר סואץ'. המשימה שלנו הייתה לחלץ משם את הצנחנים.
"הכוח נערך בטור והתחלנו לנסוע צמוד לתעלה. לא ידענו שבצד השני של התעלה, במוצב של צה"ל שנכבש בתחילת המלחמה, יש טנק מצרי. הוא ירה פגז אחד שפגע בחלק האחורי של הנגמ"ש שלי, שהיה עמוס בתחמושת. 15 חיילים נהרגו בפיצוץ וחייל נוסף, שעלה לסוללה עם טיל לאו כדי לדפוק את הטנק המצרי, נהרג מפגיעת צלף".
יואל: "מגיע מיקי, קצין מהפלוגה שלי, והשאלה הראשונה שאני שואל אותו היא: 'תגיד, עדיין יש לי זין?' והוא אומר: 'יואל, יש לך הכול. אתה שלם'. אני אומר לו, 'קח את המחלקה שלי, שמור עליהם. תשאירו אותי פה, אני אסתדר'. עוד לא ידעתי שהמחלקה נמחקה"
רק שלושה שרדו: יואל עצמו, שישב מקדימה, הנהג וחייל נוסף. "עפתי מההדף למרחק של 40-30 מטר ונחתתי על הגב. אני מתעורר חצי שעה אחרי, ולא מרגיש את החלק התחתון של הגוף. מנסה לגעת, להסתכל, אבל לא מצליח לזוז.
"מגיע מיקי, קצין מהפלוגה שלי, והשאלה הראשונה שאני שואל אותו היא: 'תגיד, עדיין יש לי זין?' והוא אומר: 'יואל, יש לך הכול. אתה שלם'. אני אומר לו, 'קח את המחלקה שלי, שמור עליהם. תשאירו אותי פה, אני אסתדר'. עוד לא ידעתי שהמחלקה נמחקה. ואז מעמיסים אותי על נגמ"ש ומתחילים לנסוע".
כשהגיע לשיקום, הרגיש לא שייך. "חיבקו אותנו, ליטפו אותנו, גוננו עלינו, לא איפשרו לנו להתמודד עם החיים האמיתיים. אמרתי להם: 'באתי להשתקם. לא להתפנק. אני רוצה לעבוד, אני רוצה פיזיותרפיה מהבוקר עד הערב" - יואל דופק על השולחן - "אני רוצה לצאת מפה על הרגליים'.
"בא מנהל השיקום, פרופ' רפאל רוזין ז"ל, והסביר לי שלא אחזור ללכת. אמרתי לו: 'אין בעיה, אז אני אלמד לעוף'. ואז הוא חיבק אותי ואמר: 'אם יש למישהו סיכוי להשתקם, זה לאנשים כמוך'. ובאמת, יצאתי מהשיקום על הרגליים. הלכתי עם קביים ומכשיר על הרגל. יותר נכון - דילגתי. עליתי ארבע קומות ברגל כדי להציע נישואים לאשתי השנייה. אבל ב-2002 עשיתי מסע אופניים מניו-יורק לוושינגטון, ורכבתי על אופניים לא טובות שפגעו לי בגידים - מאז אני בכיסא גלגלים".
"הנכות ברגליים עלתה להם לראש"
עמותת "אתגרים" הוקמה ב-1995, אבל הרעיון נבט שנים קודם לכן.
"'אתגרים' נולדה בעיר סואץ, ביום שבו נפצעתי", מספר יואל. "באותו רגע בחרתי בחיים. אבל אפשר גם לומר ש'אתגרים' נולדה בברגן בלזן. הוריי, שניהם ניצולי שואה, הם שורדים בינלאומיים, ואת הגנים האלה קיבלתי מהם".
7 צפייה בגלריה
"ספורט אתגרי אתה עושה בחוץ, לא בתוך מועדון עם נכים אחרים". יואל שרון (מימין) עם א' (משמאל) לפני הצניחה
(צילום: עמותת "אתגרים")
עם תום לימודי הקולנוע התקבל יואל שרון לעבודה כעורך בטלוויזיה הישראלית, אך כבר בשנה האחרונה ללימודים החל את יצירתו הקולנועית והטלוויזיונית. אחד מסרטיו הראשונים היה "מסע", שבו תיעד מסע רכיבה של עיוורים על אופני טנדם. הוא נבחר לסרט הישראלי התיעודי הטוב ביותר לשנת 1978, וזכה גם בפסטיבל בינלאומי לסרטי ספורט.
"באותה תקופה אני עובר מידי פעם ב'בית הלוחם' ופוגש את הנכים שיושבים שם כל היום, ואוכלים שם, ושותים שם, ומשחקים קלפים וביליארד, ורואים רק נכים אחרים סביבם. הבנתי שהם איבדו כיוון. הנכות ברגליים עלתה להם לראש. ויתרו על החלומות, ויתרו על החיים שלהם.
"ובדיוק אז חבר שלי, נחום פריטל, 'חומי', חוזר משנתיים לימודים בארצות-הברית. הוא יודע שאני משוגע לספורט ואומר: 'הבאתי לארץ מונו-סקי. אנחנו, הפרפלגים, יכולים לעשות עם זה סקי'. הוא עצמו נפצע בסיירת גולני לפני המלחמה. אמרנו: נלך ליושב ראש ארגון נכי צה"ל, נשכנע אותו לפתוח חוג סקי שלג. הולכים לשם, זורקים אותנו מכל המדרגות. החלטנו לפתוח קבוצה בעצמנו. אחד המייסדים היה אבי לוי, מדריך סקי קטוע רגל מתאונת אופנוע.
"ב-1994 הקמנו את עמותת 'סקי השלג', שקדמה ל'אתגרים'. אבל משהו עבד לי לא טוב: אנחנו משקיעים יותר מדי אנרגיה בשביל להוציא שתי קבוצות סקי בשנה לאוסטריה. ואז חומי ואני אמרנו: 'נרחיב את זה לתחומים נוספים של ספורט אתגרי'. וברור לנו שזה לא רק ספורט, אלא אמצעי להעמיק את תחושת המסוגלות. ושהציבור יראה אותנו. ספורט אתגרי אתה עושה בחוץ, לא בתוך מועדון עם נכים אחרים. ושם יש לך הזדמנות לחשוף את היכולות שלך. שעם ישראל יכיר אותנו, ויבין שאנחנו טובים יותר מהרבה אנשים בריאים.
"וככה קמה עמותת 'אתגרים'. תוך שנה כבר היו לנו 20 ענפי ספורט. מהר מאוד הבנו את העוצמה ואת הפוטנציאל ואנחנו אומרים, 'סליחה, למה להתחיל עם נכים בגיל 20, 30, 40? בוא נתחיל את זה בבתי הספר, אצל ילדים עם מוגבלויות'. בסוף גם הגענו לגני הילדים של החינוך המיוחד".
כמי שהביא לתודעה את תופעת הפוסט טראומה בסרטו "הלם קרב", יואל היה גם מיוזמי פרויקט "הספינה שטה", שפועל כבר 20 שנה, ובמסגרתו נפגעי פוסט טראומה עוברים קורס סקיפרים ומשיטים יאכטה בהפלגות מול חופי ישראל ואפילו ליוון.
יואל כבר אינו חלק מהצוות של עמותת "אתגרים" ("נפרדו ממני אחרי 13 שנה. כמה אפשר לסבול יזם? יזמים הם אנשים בלתי אפשריים. הם טובים לתקופת ההקמה. אחר כך כל דבר מפריע להם"). מנכ"ל העמותה כיום הוא תא"ל (במיל') ניר הכהן, טייס קרב לשעבר ואיש חינוך, ובראשה עומד ראש עיריית רעננה לשעבר זאב בילסקי.
7 צפייה בגלריה
"אמרנו, 'סליחה, למה להתחיל עם נכים בגיל 20, 30, 40? בוא נתחיל את זה בבתי הספר, אצל ילדים עם מוגבלויות'". יואל שרון עושה סנפלינג
(איילה לשר)
אלפי ילדים ובוגרים לוקחים כיום חלק בפעילויות של "אתגרים" במגוון ענפים ובהם אופניים, ריצה והליכה, שיט, צלילה, גלישת צוקים וטיפוס, סקי מים, קיאקים, גלישת גלים, שחייה בים הפתוח, טיולים, פארקי חבלים ועוד. את הפעילות מלווים בהתנדבות יותר מ-1,500 מדריכים ומדריכות.
במהלך המלחמה הקימה העמותה את פרויקט "האתגריסטים", לשיקום נפגעי 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל".
ב- 20 בנובמבר יתקיים באודיטוריום "סמולרש" שבאוניברסיטת תל-אביב, ערב התרמה לרגל 30 שנה להקמת "אתגרים", כולל הופעה של אביב גפן. כל ההכנסות מהאירוע יוקדשו לפעילות העמותה.
צלילה חופשית
החיבור בין יואל שרון לבין א' לא נוצר במסגרת העמותה, אך מביא לביטוי את ערכיה.
יואל: "נפגשתי איתו בשיקום בשיבא, התחלנו לדבר ואז הוא אומר לי: 'מה אתה מבלבל את המוח עם שיחות מוטיבציה. אני רוצה לצלול. אתה יכול לארגן את זה?'. זה נשמע לי הזוי לגמרי, בן אדם עם פלסטיק על הראש במקום חלק מהגולגולת רוצה לצלול?"
"לפני כמה חודשים הייתה לנו פגישת מחזור של התיכון בבאר-שבע", מספר יואל. "אני עומד ליד המזנון, ניגשת אליי עלמת חן בת 70 ומשהו שהייתה איתי בשכבה, ומציגה את עצמה. מה את עושה, מה אתה עושה, ואני רואה שזה לא סתם. היא רוצה לדבר על משהו. אני אומר לה, 'נו יאללה. אביבה, מה הסיפור?' ואז היא אומרת לי: 'הבן האחד והיחיד שלי נפצע וקשה. אולי תרצה לדבר איתו", זו היתה אמא של א'.
"אמרתי לה, 'בטח, תביאי לי טלפון'. נפגשתי איתו בשיקום בשיבא, התחלנו לדבר ואז הוא אומר לי: 'מה אתה מבלבל את המוח עם שיחות מוטיבציה. אני רוצה לצלול. אתה יכול לארגן את זה?'"
א': "לפני הפציעה הייתי צולל ורציתי לחזור לזה".
יואל: "זה נשמע לי הזוי לגמרי, בן אדם עם פלסטיק על הראש במקום חלק מהגולגולת רוצה לצלול? אבל דיברתי עם מנהל המועדון שלנו ב'אתגרים', והוא נתן לי את שם הרופא שיכול לאשר את זה".
א' ירד לאילת לעשות קורס הסבה של אתגרים לצלילה מותאמת. "הנוירולוג הגביל אותי לעומק של 20 מטר", הוא מספר. "אחרי זה גם עברתי גם קורס צלילה חופשית. עשיתי קשר בחבל בעומק של 18 מטר".
יואל: "ואז הוא אומר לי, 'אני רוצה לעשות צניחה חופשית'. ושוב אני מרים גבה. אבל הבחור ביקש, אני לשירותו. פניתי לכל מועדוני הצניחה, והיחיד שהסכים היה מנהל מועדון הצניחה בשדה תימן. הוא אישר לשנינו לצנוח ביחד".
7 צפייה בגלריה
"אם לא תחלום רחוק, לא תתקדם אפילו מאה מטר". יואל במהלך צלילה עם כסא הגלגלים
(גבריאל מוזס)
ומה האתגר הבא?
א' פונה ליואל: "סנפלינג. בדיוק התכוונתי להגיד לך".
יואל: "תבוא כל יום. יש לי בבית ערכת טיפוס וגלישה".
אני שואל את א' מה למד מיואל. "לא לוותר על החלומות שלי", הוא עונה. "אם הוא המשיך בחיים והגשים את החלומות שלו אחרי פציעה הרבה יותר קשה משלי, גם אני יכול".
