7.10.2023.
"נועם קומי, מלחמה בחוץ".
ברגע הזה, כששמעתי את בן זוגי קורא לי מתוך שינה, עוד לא הבנתי שהחיים שלי עומדים להשתנות לנצח.
קפצתי מהמיטה היישר לסלון. בטלוויזיה שודר מופע אימה שאילץ אותי לשפשף את העיניים ולוודא שאני לא הוזה: טנדרים עם מחבלים חמושים בקלצ'ניקוב וסרטים ירוקים בלב העיר שדרות.
5 צפייה בגלריה
נועם אלפסי עם אחיה, אורן ז"ל. נלחמת. רצית לחיות. רצית להישאר בחיים
(צילום: אוסף פרטי)
יחד עם תחושת ההלם מיד חשבתי על אורן, אחי הקטן, שרק אתמול נסע לבקר את חברתו בקיבוץ בעוטף.
"אורן, אתם בסדר?", סימסתי לו.
"אנחנו בממ"ד. אני לא יודע מה נשאר מהבית, נראה שהכול נשרף", הוא השיב בהודעת ווטסאפ מבוהלת.
המשכתי לכתוב לו. התחננתי שינעלו את הממ"ד, שיכבו את הטלפונים כדי שלא ישמעו אותם - ומצד שני רציתי להמשיך לקרוא את ההודעות שלו, לשמוע את הקול שלו, לדעת שהוא חי.
לא התאפקתי וצלצלתי אליו. הוא ענה. זו הייתה שיחה בת כמה שניות, שהבהירה לי עד כמה המצב קשה ומסוכן.
"מה קורה שם?", שאלתי בבהלה.
"יש כאן מחבלים, אני לא יכול לדבר, ישמעו אותי", הוא ענה וניתק במהירות.
פה, בפעם הראשונה, הבנתי - אורן ובת זוגו נמצאים בסכנת חיים אמיתית.
באותה שנייה התקשרתי למשפחה, לחברים, לכל מי שהכרתי. "תצילו אותו! תשלחו עזרה!", התחננתי.
ואז התקבלה ממנו הודעה שאפשרה לי לחזור לנשום לכמה שניות: "בחיים".
בחיים - מילה שממשיכה להדהד במוחי גם שנה וחצי אחרי. ב-ח-י-י-ם. הלוואי שהיית.
החזקת את הדלת כל כך חזק ולא הרפית - אפילו לא אחרי שירו בך. אפילו לא כשאיבדת דם. אפילו לא כשהנשמה שלך עזבה - הגוף שלך לא הרפה.
נלחמת. רצית לחיות. רצית להישאר בחיים. אבל הם רצחו אותך.
ומהצד השני יש אותי, האחות שגדולה ממך בסך הכול בשנתיים, שכל החיים גדלנו יחד כמו תאומים - נלחמת, צורחת - ואז, בדיוק ברגעיך האחרונים, כשהנשמה שלך עזבה את גופך - מתעלפת.
אחרי כמה שניות, שהרגישו כמו נצח, ההכרה חזרה ואיתה גם ההבנה שאין יותר מה לעשות. שאתה כבר לא כאן.
הבנתי את זה עוד לפני שהגיעה בשורת האיוב. הבנתי את זה כי היה בינינו חיבור נדיר, אחר, קצת כמו שיש בין תאומים זהים שגדלו ברחם אחד. מאז שהיינו ילדים קטנים, יכולנו להרגיש אחד את השנייה בלי הרבה מילים והסברים. לפעמים הספיק רק מבט אחד. כך היה בחיים - וכך היה גם בסופם.
כשהעולם התרסק
מצוידים בגז פלפל, סכין וכל מה שנדמה לנו שעשוי יהיה לסייע לנו במקרה שבו ניתקל במחבלים - בן זוגי ואני נכנסנו לרכב ועשינו את דרכנו לכיוון רחובות, לבית של ההורים, לבית של אורן.
בפעם הראשונה בחיינו הדרך הזו, שבה נסענו אינספור פעמים, הרגישה כמו סכנת חיים ממשית.
בינתיים נכנסתי לטלגרם, בניסיון למצוא קצה חוט למה שהתרחש באותו יום. קצה חוט לאורן.
5 צפייה בגלריה
נועם ואורן בילדותם. מאז שהיינו ילדים, יכולנו להרגיש אחד את השנייה בלי הרבה מילים והסברים
(צילום: אוסף פרטי)
על המסך הופיעו מראות שאי אפשר לתאר במילים. זוועות שלא אשכח לעולם. אבל אורן לא היה שם. ואני, בחרדת קודש, לא מוותרת וממשיכה לצפות ברגעים שכאילו נלקחו מסרטי האימה המחרידים ביותר, סרטים שבהם אף פעם לא הסכמתי לצפות.
ולמרות זאת אני לא מרשה לעצמי לעצום עיניים. אין לי פריבילגיה לומר "קשה לי לראות" - כי אתה זה שעובר את הסיוט הזה עכשיו, ואתה נאלץ להישאר עם עיניים פקוחות, להילחם על חייך, לא אני שצופה בנייד מרחוק.
כעבור כמה שעות הטלפון צלצל. מעבר לקו שמעתי את קולה של החברה שהייתה איתך בממ"ד. "אני לא יודעת איך להגיד לך את זה… אורן לא פה", היא הצליחה להוציא את המילים מפיה לבסוף.
בום. העולם התרסק. נגמר. אחי הקטן והאהוב מת.
והלב שואל: איך הוא יצליח לצאת משם?
שלושה ימים המתנו לגופה. שלושה ימים שבהם לא היה רגע שבו לא דמיינתי את אורן שוכב שם, בממ"ד החנוק, לבד.
גם בלי נשמה - זה עדיין אורן אחי הקטן. זה עדיין הגוף שלו. זה לא מגיע לו לשכב כך לבד בממ"ד השרוף.
החלטתי לא לוותר, אילצתי את עצמי לקום מהמיטה, ממנה לא יצאתי מאז הבשורה הנוראה, ויצאתי מהבית כדי להילחם עליו שוב - ומאז אני לא מוותרת.
נסענו לשורה, מסרנו דגימות DNA. דרשנו שיחפשו אותו, שיביאו אותו אלינו, שנוכל לקבור.
ואז, בשקט כמעט אכזרי, הגיעה ההודעה שחדרה את כל נימי הנפש: "הגופה אצלנו. ההלוויה ב-21:00. תגיעו".
העולם שוב עוצר. אני לא יודעת אם להאמין - זה באמת הוא? אולי זו טעות? אולי עוד רגע מישהו יגיד שהייתה טעות בזיהוי? שבעצם זה לא היה אורן שמת, ושהוא בכלל ניצל ומתחבא כי לא בטוח אם אפשר כבר לצאת?
בהלוויה, הראש והלב כאילו התקיימו בעולמות נפרדים. למרות זאת, אני יודעת בדיוק מה עליי לעשות עכשיו. בצעדים רועדים אני נכנסת פנימה, רוצה לראות אותו בפעם האחרונה. להיפרד ממנו. להיות בטוחה שזה באמת הוא. לוודא שאורן שלי לא אבד במערבולת של אותה שבת ארורה.
מרימים את התלית – וזה אכן הוא. זה הגוף שלו. הידיים שלו. הנמשים, הוורידים, השערות. אני מזהה כל פרט.
והוא שוכב שם. אחי הקטן. רק בן 22. מכסים אותו באדמה. מפזרים מעליו אבנים. והלב שלי צורח מבפנים: אבל איך הוא יצליח לצאת משם? הראש יודע את התשובה, אבל הלב מסרב להבין.
אין הכשרה לשכול
בנקודה הזו בדיוק מתחילים החיים החדשים שלי. מעתה אני נועם - אחות שכולה. אחות של אורן.
ומאז - אני קמה בבקרים, נושמת, אוכלת, אבל אלו לא באמת חיים.
מה זה כן? זה לקום כל בוקר עם לב שבור, עם דופק שהשתנה, עם שקט צורם מדי. עם חלק ממך שחסר.
ולמרות זאת, החלטתי לא לוותר: להישאר פה, להקים משפחה, למצוא אור חדש בתוך החושך.
שואלים אותי כל הזמן - "איך ההורים?". אומרים לי - "את צריכה להיות חזקה בשבילם", או - "עבר לך? את כבר מרגישה יותר טוב?", ואני רק שותקת ושואלת בכאב - ומה איתנו, האחים השכולים - אנחנו לא ספורים בשכול? האם אנחנו עד כדי כך שקופים, שמלבד המדינה גם הסביבה לא רואה אותנו?
ארבעה חודשים אחרי הרצח התחתנתי. שמרנו על הטקס שתכננו מבעוד מועד, כי ידעתי שיותר מהכול, אורן היה רוצה שארגיש שמחה שוב, שלא אתן להם לנצח אותנו. הרי אם אבטל את החתונה ולא אקים משפחה במדינה שלי - כנראה ש"הובסתי" לגמרי.
אותה מדינה שמבקשת ממני לחזור לעבוד, לתפקד, להמשיך. אבל אף אחד לא הכין אותי לרגע שבו אני אמורה "להסתדר" לבד. אין הכשרה לשכול. אין ליווי אמיתי. רק טפסים, ועדות, שאלות קרות על מספרים, סטטיסטיקות, "סוג הקשר".
הייתי צריכה להצדיק את הכאב שלי. הייתי צריכה לבקש רשות להישבר. וככה זה גם נראה - מתמודדים לבד. ומי שאין לו קול - פשוט לא קיים.
שואלים אותי כל הזמן - "איך ההורים?". אומרים לי - "את צריכה להיות חזקה בשבילם", או - "עבר לך? את כבר מרגישה יותר טוב?" ואני רק שותקת ושואלת בכאב - ומה איתי? מה איתנו, האחים השכולים - אנחנו לא ספורים בשכול? האם אנחנו עד כדי כך שקופים, שמלבד המדינה גם הסביבה לא רואה אותנו?
בעיניי המדינה אני שקופה
אני עצמאית, יש לי עסק. בזמן השבעה - כשהלב שלי בקבר עם אורן - הייתי צריכה להמשיך לשלם ארנונה, חשמל, מים, מסים.
העסק לא המתין, אבל אני? לא הצלחתי אפילו לפתוח את המחשב במשך שלושה חודשים. ואז הגיעו גם הפלאשבקים. הלילות נטולי השינה. הטיפולים היקרים.
אובחנתי עם פוסט טראומה - ואף אחד לא חשב לשאול איך אני מתפרנסת. כי מי אני בכלל? אני "רק" אחות שאיבדה את אחיה הקטן והאהוב. נותרתי שקופה מול המדינה שלי.
5 צפייה בגלריה
נועם עם אורן ז"ל. שואלים אותי מה שלום ההורים, שואלים אם 'עבר לי'? ואני רק שואלת - למה אף אחד לא רואה גם את השכול שלי?
(צילום: אוסף פרטי)
במהלך התקופה הוצע לי על ידי ארגון נפגעי פעולות איבה להירשם לתוכנית ייחודית לליווי עסקי של אחים שכולים, בחרתי לעשות את הצעד הזה מתוך רצון להתרומם ולהצליח להשתקם.
התוכנית טובה לבעלי עסקים וסייעה בפן הכלכלי לחזור ולעבוד, אבל הצרכים שלנו, האחים השכולים, גדולים יותר. לפני שאלמד איך להרים את העסק שלי - אני צריכה ללמוד להרים את עצמי. את הנפש שלי. ובשביל להצליח לעשות את זה - אני זקוקה לסיוע מהמדינה.
אנחנו האחים נפגעים משניים. ובנוסף לפגיעה המשנית שלנו, אנחנו גם חווים אובדן עמום.
הבקשה שלי היא ברורה: שיעבור פה חוק לטובת משפחות נפגעי הטבח, כזה שיחייב את המדינה לדאוג עבורנו לסיוע כלכלי ולמערך שיקום ראוי .
במדינה שאמורה להגן על אזרחיה - את אורן היא לא הצליחה להציל, ואותי היא בחרה להפקיר. במדינה שאמורה לדעת לחבק את מי שנשארים - לא בטפסים ולא בהבטחות, אלא בליווי. בתמיכה. בהכרה. בחיים עצמם.
אני דורשת: הכירו בכאב האחים ובמצבם, חוקקו חוק סיוע ראוי ומבין מציאות, והגנו עלינו כפי שאתם מצפים שנגן על המדינה. כי כולנו ראויים להגנה, לאחווה ולאוזן קשבת. אל תותירו את השכול שלנו שקוף. כי הוא לא שקוף. הוא כאן, והוא מכאיב. מאוד מכאיב.
במדינה שאמורה להגן על אזרחיה - את אורן היא לא הצליחה להציל, ואותי היא בחרה להפקיר. במדינה שאמורה לדעת לחבק את מי שנשארים - לא בטפסים ולא בהבטחות, אלא בליווי. בתמיכה. בהכרה. בחיים עצמם
מונח על השולחן חוק סיוע למשפחות נרצחי טבח 7 באוקטובר, ומשרד האוצר אפילו לא מוכן לשבת איתנו, האחים והאחיות שאיבדו את היקר להן מכל באותו יום שחור.
אני מבקשת מכם להתעורר ולצפות את פני העתיד. הרי אם לא תטפלו במשפחות עכשיו, הנזק שיגיע יהיה עצום וייפול על כתפי המדינה כולה.
אני נועם, אחות שכולה, דורשת שתישמעו אותנו האחים והאחיות השכולים.
עו"ד ענבר חן מאירי, מנהלת מדיניות ציבורית של ארגון נפגעי פעולות איבה שמלווה את מאבקם של האחים בכנסת, מסרה: "האחים והאחיות השכולים בישראל לא מקבלים מענה מהמדינה, ונלחמים על ההכרה בכאבם ובצורכיהם. בניגוד להורים שכולים או לאלמנות ויתומים, האחים אינם מוכרים כקבוצת זכאות רשמית במערכת הביטחון או הביטוח הלאומי, ולכן נותרים "שקופים" מבחינת תמיכה נפשית, סיוע כלכלי או הנצחה.
"רבים מהם חווים טראומה עמוקה, אובדן זהות משפחתית, אובדן ההורים האבלים ואף קושי להשתקם כלכלית או להשלים את לימודיהם בעקבות האובדן.
"בין הדרישות המרכזיות של האחים השכולים כיום: הכרה חוקית בזכותם לתמיכה נפשית ולשיקום, סיוע כלכלי, וליווי תעסוקתי או עסקי - במיוחד לעצמאים שנותקו מעבודתם בעקבות האבל, ולא הצליחו לשוב לתפקוד.
"הם מבקשים שהמדינה תראה בהם נפגעי אובדן בזכות עצמם, הזקוקים להכלה, להוקרה ולהזדמנות להמשיך את חייהם בכבוד".
לאתר הארגון - היכנסו ללינק
