אמש (שני), כששקעה השמש מעל הים התיכון, נדלקו לכל אורכה של הטיילת בתל אביב 893 נרות זיכרון. לראשונה הוצבו באזור שוקק החיים, בין חוף פרישמן לשגרירות ארה"ב, דיוקנאות של כל חללי "חרבות ברזל" - 893 פנים צעירות המביטות אל הים. לצידם הונחו נרות זיכרון אמיתיים ופרחים.
5 צפייה בגלריה
"אנשים אולי מודעים למספרים, אבל לא מכירים את הפנים". מיצב חללי המלחמה בטיילת
(צילום: באדיבות משרד התפוצות)
עד סיום המיצב הערב (שלישי), מספר החללים עלה ל-895 עם פרסום הידיעות ביומיים האחרונים על נפילתם של סמ"ר עמית כהן, לוחם גולני שנהרג בפיצוץ בחאן יונס, ורס"ם (במיל') ולדימיר לוזה, לוחם בגדוד 7020, שנהרג בקרב בדרום הרצועה.
מיצב חללי "חרבות ברזל" בטיילת תל אביב
(צילום: גל גנות I משרד התפוצות)
המיזם ההסברתי, שהוקם ביוזמת משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות בשיתוף מרכז הדיגיטל הלאומי בשדרות ומשרד החוץ, נושא מסר כפול: כלפי פנים להוקיר את החללים, וכלפי חוץ להציג את פני האמת של המלחמה.
"המטרה שלנו היא להוקיר את החללים דווקא במקום מרכזי בתל אביב שבו החיים נמשכים", מסביר עידו דניאל, ראש זירת הדיגיטל במשרד התפוצות והמאבק באנטישמיות. דבריו מתערבבים עם רחש הגלים וקולות הרצים על הטיילת - ניגוד מכאיב ומרגש בין החיים למוות, בין ההמשך לזיכרון.
עידו מכיר את הניגוד הזה מקרוב. אחד מהדיוקנאות הצעירים הוא של בן דודו, סמל אורי ג'רבי ז"ל, שנפל בחאן יונס ב-18 בינואר 2024. "עכשיו הוא אחד מבין 893 דיוקנאות", הוא אומר בקול חנוק, "נפל בפעולה לשחרור חטופים".
5 צפייה בגלריה
בן משפחתו של סמל אורי ג'רבי ז"ל אוחז בתמונתו שהוצבה בטיילת. "עכשיו הוא אחד מבין 893 דיוקנאות"
(צילום: עידו דניאל )
לצד עידו עומד דניאל בראון, משפיען רשת עם חמישה מיליון עוקבים ברחבי העולם. לפני שמונה שנים הוא עלה לישראל מדרום אפריקה, שירת כספורטאי מצטיין, ומאז הפך עצמו לשליח הסברה פרו-ישראלי ברשתות החברתיות.
"במבצע 'שומר חומות' ב-2021 התחלתי להעלות סרטונים על ישראל באינסטגרם", הוא נזכר. "הסרטונים האלו זכו במיליוני צפיות". אבל המשימה הפכה אישית ב-7 באוקטובר, כשחברו דוד ניומן נרצח בנובה. "חבר אחר שהיה איתו במסיבה ניסה להציל אותו, ולא הצליח. לזכרו הקמנו את עמותת 'Let's Do Something', שמטרתה לעורר מעורבות פרו-ישראלית, לשפר את יכולות ההגנה של ישראל ולסייע לאלו שנפגעו ב-7 באוקטובר".
איך אתה מתמודד עם התגובות השליליות ברשתות החברתיות?
"כשעלינו עם זה חששתי שנקבל תגובות נאצה, אבל האמת היא שהתגובות הן בעיקר חיוביות ולא היו אינטראקציות עם אנשים שהיו נגד פעולות הנצחה. למרות הדה-לגיטימציה הבינלאומית לפעילות צה"ל, אני מאמין שאנשים עדיין מכבדים את זכר החיילים שנפלו".
לאורך כל המלחמה, בראון פועל בתחום ההסברה לטובת המדינה ללא הפסקה. "אין מספיק מודעות לחללים שנפלו כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן. אנשים אולי מודעים למספרים, אבל לא מכירים את פני הנופלים".
והפנים הללו חודרות פנימה, לתוך הנשמה. עוברי אורח עוצרים באמצע הריצה על הטיילת, נעמדים מול דיוקנאות החללים הצעירים ומתחילים לבכות. משפחות שכולות מגיעות ומתיישבות מול התמונות, מספרות את סיפורי יקיריהם שנפלו לכל מי שרק רוצה לשמוע. "התגובות מאוד מרגשות", משתף עידו. "המיצב מראה לכולם מה הקרבנו, ועבור מי אנחנו ממשיכים לחיות".
הסיפורים האישיים המרגשים של המשפחות צולמו וייערכו בימים הקרובים לסרטון הסברה דיגיטלי מיוחד, שיופץ בזירה הבינלאומית בעזרת בראון.
"אנשים הגיעו מכל הארץ בשביל לצפות במיצב הזה, ביניהם גם הרבה משפחות שכולות, זה היה מאוד מרגש", אומר בראון. "יש לנו אפשרות להגיע למיליוני אנשים בעולם דרך הרשתות החברתיות - ולהשפיע על דעת הקהל, ואני שמח שאנחנו עושים את זה".
"למרות המחיר ששילמנו - נמשיך להתייצב"
בין המבקרים במיצב הגיעה גם משפחתו של רס"ן משה אברהם בר-און ז"ל מרעננה, שנפל ב-12 בדצמבר 2023 בשג'אעיה, בזמן ששימש כמפקד פלוגה בגדוד 51 של חטיבת גולני. בן 23 היה במותו.
משה, בן למשפחת עולים חדשים מצרפת, היה הראשון ממשפחתו שהתגייס לצה"ל כלוחם. "בדיעבד גילנו שהיה מצטיין בכל מסגרת", מספרת רבקה בר-און אחותו. "הוא היה מלא שמחת חיים, מצחיק וחייכן. תמיד שידר לנו ביטחון.
"משה נפל במהלך ניסיון חילוץ של חייליו, ויחד איתו נפלו גם החיילים שלו שאותם הוא לא הצליח להציל", מספרת רבקה על הקרב שבו נהרג אחיה. "לאורך כל המלחמה החשש הכי גדול שלו היה שהחיילים שלו יפגעו, ובסוף ככה הוא גם מצא את מותו. גם ברגעים האחרונים שלו משה עשה כל מה שיכול היה לעשות כדי להציל אותם".
שבועיים אחרי שאחיה נהרג, רבקה התגייסה לתפקיד קצינת חמ"ל באוגדה 98. "כשאני לובשת מדים - אני מרגישה כאילו שמשה איתי", היא מסבירה. "הוא אמנם נהרג, אבל הרוח שלו לא נשברת ומלווה אותי לכל מקום שאליו אני הולכת".
לפני כמה חודשים היא אף קיבלה תעודת הצטיינות. "התעודה הזו היא סוג של סגירת מעגל עבורי - אם לעשות משהו לאורו של משה, אז לעשות אותו כמו שהוא היה עושה - הכי טוב שאפשר".
הרוח הזו, מתברר, היא מדבקת. גם אחותה בת-שבע משרתת כיום בקבע. אחות נוספת, פייגה, אמא לשני ילדים, התגייסה למערך המילואים, ובעלה של רבקה ביקש לעבור לשרת בחטיבת כרמלי (יחידת מילואים של חטיבת גולני), שם משרתים היום החברים שלחמו לצד משה ז"ל.
"זו הרוח של המשפחה שלנו - לא נפסיק להתייצב, למרות המחיר הקשה ששילמנו", אומרת רבקה בנחישות שבוקעת מכאב מעורפל בתקווה. "יש לנו משימה, ולא נעצור עד שנמלא אותה".
893 נרות זכרון שלא יכבו
המיצב המרגש נושא מסר תודעתי מהותי: אל מול מסע הדה-לגיטימציה נגד צה"ל, ובפרט לנוכח האשמות על "פשעי מלחמה", "טיהור אתני" ו"ג'נוסייד", מבקשים היוזמים להציג את פניה האמיתיים של המלחמה - הקרבה, שכול ואובדן.
ממארגני המיזם נמסר כי זוהי רק תחילתה של סדרת יוזמות, שמטרתה להנכיח את נרטיב האמת הישראלי במאבק על התודעה הבינלאומית.
"יש מי שמנסים להפוך את מגיני ישראל לפושעי מלחמה - ואנחנו לא ניתן לזה לעבור בשתיקה", אומר מנכ"ל משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות ובדה-לגיטימציה, אבי כהן סקלי. "המיצב הזה הוא מיצב של אמת: הוא חושף בפני העולם את שמותיהם ופניהם של הגיבורים ששילמו בחייהם כדי להגן על העם היהודי כולו. זהו מענה חזותי, אנושי ובלתי ניתן להפרכה".
כעת, כשהמיצב כבר הורד מהטיילת, נותרה התמונה בזיכרון: בין חוף פרישמן לשגרירות ארה"ב, 893 פנים צעירות הביטו אל הים ואל העוברים והשבים. הגלים בים ממשיכים לנוע לאיטם, האנשים ממשיכים לרוץ, החיים ממשיכים - אבל משהו השתנה. הזיכרון הפך נוכח, הכאב הפך מוחשי, וההקרבה הפכה ממשית.
