בשנה האחרונה לחייה, הקשר בין עדי מרגלית לבין סבתה ורדה קופר התחזק אפילו יותר. עדי בת ה-24 החלה ללמוד אדריכלות ועיצוב פנים בתל-אביב ועברה לגור עם סבתא ורדה, המתגוררת בסמוך. "הקרבה הפיזית איפשרה לנו יותר זמן יחד", מספרת קופר, "הפכנו להיות קרובות מתמיד".
עדי נהגה להזמין את חבריה ללימודים למפגשים בביתה של סבתה. "נעשיתי פתאום צעירה", אומרת קופר. אבל מאז 7 באוקטובר הבית נותר דומם: עדי נרצחה במסיבת הנובה, וורדה נותרה ללא שיחות הנפש והמולת חיי החברה שהביאה עימה. החוק במדינת ישראל אינו מכיר בזכויותיהם של סבים וסבתות שכולים, ובהיעדר תמיכה רשמית מצד המדינה, קופר מצאה את עצמה, כמו סבים וסבתות רבים שאיבדו את נכדיהם, מנווטת לבד בשבילי השכול.
8 צפייה בגלריה
"הקירבה הפיזית איפשרה לנו זמן יחד. הרגשתי פתאום צעירה". ורדה קופר ועדי מרגלית ז"ל
(צילום: מתוך אלבום משפחתי)
הכול השתנה בזכות שיחה עם עובדת סוציאלית מטעם העירייה. "אמרו לי שיש קבוצה עבור סבים וסבתות שכולים", אומרת קופר, "אמרתי – אוקיי, אני אנסה, נראה אם זה מתאים". הניסיון הפך להרגל של קבע, וכבר חודשים שקופר היא חלק מקבוצה של סבים וסבתות שכולים המגיעים מדי שבוע למפגש בהנחיית עובדים סוציאליים. "כולנו נמצאים בתוך אותה המציאות", היא אומרת. הקבוצה עזרה לה להבין שיש יותר מדרך אחת לחיות בצל השכול, וכל בחירה היא לגיטימית. עבורה, היה זה חיזוק להחלטה שקיבלה המשפחה: "להמשיך לחיות, ללכת להצגות, לטייל".
בקבוצה יושבים זה לצד זה סבים וסבתות של נופלי הקרבות ונרצחי המסיבה. הנסיבות אמנם שונות, אך הכאב דומה. "מאז מה שקרה הכול נשבר, הכול השתנה", אומרת דליה נאמן, שנכדתה התצפיתנית נועם אברמוביץ נהרגה במוצב נחל עוז. "החיוך הוא לא אותו חיוך". נועם הדעתנית, "כליל השלמות", מספרת דליה, השלימה רק ימים ספורים קודם לכן את הכשרתה כתצפיתנית והספיקה לשהות בנחל עוז בקושי יממה לפני המתקפה. דליה עוד זוכרת כיצד נהגה לאסוף אותה באופן קבוע מהמסגרות כשהייתה קטנה. בבגרותה, כבר הגיעה באופן עצמאי מביתה בגבעת ברנר לביתם של סבא וסבתא בתל-אביב. כמו קופר, גם בני הזוג נאמן מוצאים בקבוצה משמעות ונחמה, והם מקפידים שלא להפסיד מפגש. "הקבוצה נותנת כוח לצמוח", אומרת דליה.
8 צפייה בגלריה
מאז מה שקרה הכול השתנה, החיוך הוא לא אותו חיוך". דליה ויורם נאמן ונועם אברמוביץ ז"ל
(צילום: אלבום פרטי )
"עם מי אדבר בבית – עם הקירות?" תוהה רות סינוואני, שגם נכדתה, מיה ויאלובו-פולו, הייתה תצפיתנית בנחל עוז. ויאלובו-פולו, בת יחידה לגלית, בתה של רות, הייתה כבר תצפיתנית ותיקה, שאהבה את השירות והייתה מחויבת אליו בכל נימי נפשה. דווקא אחרי היציאה האחרונה הביתה, משחזרת רות, מיה לא הייתה נלהבת לשוב לבסיס.
"שאלתי אותה מה קרה, היא תמיד רצה לצבא", מספרת רות, "היא אמרה לי: 'פשוט אין לי חשק, היה לי כל כך כיף ברגילה'". רות, שהייתה קרובה מאוד למיה, התאלמנה זמן קצר לאחר נפילת נכדתה. הבדידות והצער כמעט הכריעו אותה. "כל הדברים הטובים מאחורינו, הלכו יחד עם מיה", היא אומרת בעצב. ובכל זאת, "המפגשים קצת העמידו אותי על הרגליים".
8 צפייה בגלריה
"היא אמרה 'אין לי חשק לחזור לבסיס, היה לי כל כך כיף". רות סינוואני ומיה ויאלובו־פולו ז"ל
(צילום: אלבום פרטי )
"האובדן של אסף הוא מכה שלא עוזבת אותנו", אומרת שוש גוגול, שנכדה, סרן אסף מסטר, נפל בקרב בצפון רצועת עזה בנובמבר 2023, "הטראומה מהיום שבו הודיעו לנו שהוא נהרג לא עוזבת אותי".
גם היא ובעלה דני הגיעו לקבוצה אחרי ששמעו עליה מעובדת סוציאלית. "לא ויתרנו על הקבוצה אפילו פעם אחת", אומר דני. "כאן יש אנשים שהם כמוני, שעוברים מה שעברתי. ואז יש גם חיוכים וצחוקים".
8 צפייה בגלריה
"בקבוצה יש אנשים כמונו, שעוברים מה שאנחנו עוברים". שוש ודני גוגול ואסף מסטר ז"ל
(צילום: אלבום פרטי )
משרד הביטחון והביטוח הלאומי אינם מכירים באוכלוסיית הסבים והסבתות כזכאית לתמיכה ייעודית בדומה לבני משפחה ממעגל ראשון, אך לאחר 7 באוקטובר, בעקבות הצורך שעלה מהשטח, החל משרד הרווחה להפעיל קבוצות תמיכה לסבים וסבתות שכולים באמצעות המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות. בתל-אביב הוקמה אחת הקבוצות החלוציות בתחום, וכיום פועלות כ-30 קבוצות ברחבי הארץ.
"צער ושכול הם מעמסה קשה מנשוא על כל אדם, ולאזרחים ותיקים שמתמודדים עם שכול יש צרכים ייחודיים", מסביר יריב מן, ראש מינהל אזרחים ותיקים במשרד הרווחה, "לאבד את הנכד או הנכדה, שלעיתים הקשר עימם היה חזק ביותר, ולעבד את הטראומה, זה משהו שאי-אפשר לעבור לבד". לדוגמה, הסבים והסבתות נמצאים כבר בגמלאות, ללא עבודה או מסגרת לשוב אליה בתום תקופת האבל הרשמית. "כשיושבים בבית בלי תעסוקה אז יש יותר מחשבות, זה ברור", מסכימה שוש גוגול.
וישנו גם מקומם הייחודי של הסבים והסבתות במרקם המשפחתי. "הרבה פעמים הם עמוד התווך של המשפחה, ומצופה מהם להמשיך להחזיק את התפקיד הזה גם אחרי המוות", אומר אביתר מילר, מנהל תחום אזרחים ותיקים בעיריית תל-אביב-יפו, "הם רואים את הילד או הילדה שלהם, הוריהם של הנופלים, נקרעים ומתאבלים על הבן שלהם, בזמן שהם מתאבלים בעצמם".
וישנן גם הנסיבות הלא רגילות. "בדרך כלל, קבוצות מהסוג הזה פועלות אחרי שהמלחמות נגמרות", אומרת יפעת שפיגל, עובדת סוציאלית ותיקה בעיריית תל-אביב-יפו. "כאן זה משהו אחר, כי המלחמה לא נגמרת". בכל פעם נפתחים מחדש הפצעים. למשל, כשהתצפיתניות שנחטפו שבו לישראל, נועם ומיה לא זכו להיות ביניהן. "נועם הייתה חברה טובה של הבנות שנחטפו", אומרת דליה. "הן היו במיגונית יחד איתה". הן שבו, והיא לא.
מוטיב נוסף שעולה בקבוצה החוסר בהכרה ממסדית. "אנחנו שקופים לגמרי", אומר דני גוגול. "לי מפריע בעיקר שאומרים שהנופל הותיר אחריו הורים, אחים ואחיות, חברה. אבל את הסבא והסבתא לא מזכירים".
"קיים צורך עמוק בהכרה", אומרת שפיגל. "דודה שלי איבדה את הנכד הבכור שלה, ומתוך השיחות שלה ראיתי כמה עמוק הצורך. כולם עוסקים בהורים השכולים, באחים השכולים. יש כאן קבוצה של אנשים שמתמודדים עם סטטוס חדש, עם פרק חדש בחיים שלהם. ואף אחד לא מכיל את האירוע הזה". גם מילר נחשף לצורך העמוק לאחר שסבתו החלה להשתתף בקבוצת תמיכה דומה בעיר מגוריה, ראשון-לציון, בעקבות נפילת בן דודו, יובל זילבר, בנובמבר 2023. "בהתחלה היא אמרה 'מה אני צריכה את זה', אבל הלכה פעם אחת ומאז לא הפסידה מפגש", מספר מילר.
8 צפייה בגלריה
מימין רות סינוואני, סבתא של מיה ז"ל שנפלה בנחל עוז; לידה ורדה קופר, סבתא של עדי מרגלית ז"ל שנרצחה בנובה
(צילום: אלי דסה)
קבוצת הסבים והסבתות בתל-אביב-יפו סיימה באופן רשמי את המפגשים, אך כדי לשמור על הקשרים שנרקמו בין המשתתפים מתכננים כעת בעירייה קבוצת המשך שתונחה על ידי עובדות סוציאליות ותשלב גם הרצאות, סדנאות ופעילויות שונות. "בעיניי זאת ההצלחה", אומר מילר, "להסתכל גם על השלב של הצמיחה מהטראומה. האבל והכאב תמיד יהיו נוכחים, אבל אנחנו רוצים לאפשר גם את ההמשכיות".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.04.25
