בסוף השבוע שעבר, כשאייל לוקר עלה על ההאמר של יחידתו בקו המבצעי בגבול לבנון, ישב לצידו חייל צעיר שרק לפני כשבועיים גזר את החוגר: בנו תמיר, אחיו התאום של סמל אורי יצחק לוקר ז"ל שנפל בקרב הרואי ב-7 באוקטובר, הצטרף אל אביו במילואים.
זו הפעם הראשונה שהם משרתים יחד, כתף אל כתף. האב שאיבד את בנו והאח שאיבד את חציו השני. ולמרות שכבר חוו את השכול והם מכירים את סכנות המלחמה, השניים מתייצבים יחד להגנת הצפון.
"הבטן מתהפכת, וזו אחריות מאוד גדולה שתמיר פה איתי", אומר אייל (53), תושב פרדס חנה, "ולצד זה, ברור שיש גאווה אדירה לראות את הבן שלי לצידי, להציג אותו לכולם. גידלתי את הבנים שלי לא רק ליום אחד של קרב הרואי שכולם עוד יזכרו, אלא לתת מעצמו כדרך חיים. ואתה יודע מה? אני גם מעדיף אותו קרוב אליי, אם הוא כבר רוצה לעשות מילואים".
עד הכדור האחרון
,סיפור גבורתו של אורי לוקר ז"ל הפך עבור השניים למצפן שמחזיר אותם שוב ושוב אל מדי הזית. אורי, לוחם בגדוד 51 של גולני, היה בסיור שגרתי באזור זיקים בבוקר של 7 באוקטובר 2023. ברכב ה"דוד" היו עימו מפקד המחלקה שלו, סרן איתי מאור, ולוחם נוסף, סמל עמית צור.
בשעה 6:29, עם תחילת מתקפת הפתע, הם דהרו לעבר פרצה בגדר שדרכה חדרו מחבלים וניהלו קרב בלימה ראשון. לאחר מכן, כשנסעו חזרה לעבר הבסיס, נתקלו בעשרות מחבלים שעשו דרכם לעבר קיבוץ זיקים וקיבוץ כרמיה. למרות שהיו בנחיתות מספרית קשה, שלושת הלוחמים פרקו מהרכב והסתערו. הם הבינו שהם המחסום היחיד העומד בין נחיל המחבלים לבין הקיבוצים.
4 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: איתי מאור, אורי לוקר ועמית צור. הבינו שהם המחסום היחיד העומד בין נחיל המחבלים לבין הקיבוצים
כשכוחות צה"ל הגיעו למקום מאוחר יותר, לצד מחבלים הרוגים רבים הם מצאו את אורי, איתי ועמית ללא רוח חיים, כשהמחסניות בנשקיהם והאפודים שעליהם ריקים מתחמושת. שלושת לוחמי גולני נלחמו עד הכדור האחרון.
"ההפקרות ב-7/10 הולכת איתי כל יום"
אייל, איש קבע לשעבר שעושה מילואים ברציפות מאז שנת 1993, שירת כבר יותר מ-200 ימים במלחמה הנוכחית - בפרוזדור נצרים, בעוטף עזה, ברמת הגולן, בסוריה, וכעת באצבע הגליל ובלבנון. היחידה שלו - יחידת פינוי, סיפוק וניוד בגדס"ר חטיבה 679 - מורכבת בעיקר ממתנדבים.
"הגיל הממוצע אצלנו הוא 45", הוא מספר, "רוב האנשים כבר מזמן אחרי גיל החובה. תמיר בא והביא עוד חבר, והם יביאו עוד כמה כדי להצעיר את היחידה, כי לאנשים כבר באמת קשה. בזכות זה שהם פה, מבוגרים יכולים להשתחרר הביתה. אנחנו, כמו כל מערך המילואים, נותנים את כל מה שיש לנו".
4 צפייה בגלריה
מימין: תמיר ואייל עם אורי ז"ל. "ברור לי שהוא מסתלבט עלינו מלמעלה"
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
עבור תמיר, ששירותו הסדיר בגדוד 890 של הצנחנים הוארך בארבעה חודשים בעקבות התארכות המלחמה, ההצטרפות ליחידה של אביו הייתה טבעית. "ככה חונכנו", הוא אומר, "מגיל קטן היה לנו דגל צנחנים בחדר, ובכל שבת היינו יוצאים לטיולים בשביל ישראל. את כל המסלולים בצפון אני מכיר בעל פה. אבא אימן אותנו בכושר קרבי לפני הצבא".
תמיר מספר כי "באותו יום שבו אורי נפל, היה לי ברור, ואמרתי לאבא שלי, שאני חוזר לשירות קרבי ולהיות לוחם. הוא ידע שזה בלתי נמנע".
אייל לוקר: "אני זועם על כך שהצבא לא היה מוכן, לא עם כוח אדם ולא עם ציוד. אורי והכוח שלו היו בלי רימונים אפילו, כי פחדו שיגנבו להם אותם. אבל המילואים הם עדיין חלק ממני. איבדתי ילד בן 19 וחצי שראיתי אותו 48 שעות קודם לכן, ואמר ש'משעמם פה ואין כלום'. זה לא משהו שאפשר לעכל או לסלוח עליו"
עם זאת, הכאב נוכח בכל רגע, ומעורב בכעס על המערכת הצבאית שכשלה. "ההפקרות שהייתה ב-7 באוקטובר הולכת איתי כל יום", משתף אייל, "אני לא אגיד לך שאין לי כעס נוראי על הצבא. אשתי, אורית, שואלת איך אני יכול ללבוש שוב את המדים.
"אני זועם על כך שהצבא לא היה מוכן, לא עם כוח אדם ולא עם ציוד. אורי והכוח שלו היו בלי רימונים אפילו, כי פחדו שיגנבו להם אותם. אבל אני לא מתעל את זה לשבירת כלים, כי המילואים הם עדיין חלק ממני. איבדתי ילד בן 19 וחצי שראיתי אותו 48 שעות קודם לכן, ואמר ש'משעמם פה ואין כלום'. זה לא משהו שאפשר לעכל או לסלוח עליו".
תחושת השליחות, בעקבות התאום שנפל, היא זו שמניעה גם את תמיר להמשיך לתרום בצבא. הוא מספר כי "אורי נפל בתור לוחם, חייל צה"ל עם נשק ביד שמסתער קדימה. לא יכול להיות שאני סיימתי את החובה שלי להגנת המדינה בגלל שאח שלי נפל. יש לי עדיין שתי רגליים ושתי ידיים, ואני יכול להמשיך, כי אין לנו ארץ אחרת.
"השכול לא נותן לנו פטור מהגנת המדינה. יש לי חברים שקרובים שלהם נפלו במלחמה והם בחרו לא לחזור לשירות, זה בסדר, אני לא שופט אותם חלילה, אבל הבחירה שלי היא שונה".
הם מודים כי ה"ביחד" החדש הזה, של אב ובנו ביחידת מילואים, הוא גם סוג של תהליך ריפוי ואיחוי. "המילואים, באיזשהו מקום, זו קבוצת התמיכה שלי", מסביר אייל, "כמה שזה יישמע קלישאה, האנשים הכי טובים במדינה נמצאים במערך המילואים. אלו אנשים שנותנים קצת יותר מעצמם.
"אחד הדברים הכי מסוכנים הוא לשקוע בשכול. זה גומר אותך. יש לאורית ולי הסכם, כל אחד עושה מה שטוב לו ומחזק אותו - ועבורי זה להיות כאן בצבא עם תחושת שליחות ותרומה. אנחנו כעת במלחמת העצמאות של מדינת ישראל. 7 באוקטובר היה קריאת ההשכמה של כולנו, ואני רוצה להיות בצד שתורם ועושה".
שבוע לפני שאורי נפל, הוא אסף את תמיר מהבסיס. "הוא זרק לי, 'תמיר, אם אני אמות אני רוצה שתנציח אותי'", מספר האח בקול שבור, "כעסתי עליו, אבל הוא אמר שיש לו תחושה כזאת, וביקש שאשבע שאנציח אותו ואדאג לאבא ולאמא. אחרי נפילתו, אני מרגיש שחצי ממני הלך. אני כמו תינוק שלומד מחדש ללכת ולדבר, עכשיו שאיבדתי את 'הצל שלי'. 14 מהחברים שלי נהרגו במלחמה, מלבד אורי. אני חי גם בשבילם".
תמיר לוקר: "אורי נפל בתור לוחם, חייל צה"ל עם נשק ביד שמסתער קדימה. לא יכול להיות שאני סיימתי את החובה שלי להגנת המדינה בגלל שאח שלי נפל. יש לי עדיין שתי רגליים ושתי ידיים, ואני יכול להמשיך, כי אין לנו ארץ אחרת"
כשהם יחד בצפון, בסבב המילואים המי-זוכר-כמה של אייל האב, וסבב המילואים הראשון של תמיר, השניים משוכנעים שהם נושאים איתם את אורי, שמלווה אותם בדרכו. "ברור לי שהוא מסתלבט עלינו מלמעלה וצוחק על זה שאנחנו ממשיכים במילואים", אומר אייל בחיוך עצוב, "הלוואי וכל אבא היה גאה בילדיו כפי אני גאה בתמיר ובאורי".
תמיר מוסיף: "אני בטוח שגם אורי היה רוצה להצטרף איתי ליחידה של אבא".
בצל המאבק החברתי בישראל סביב סוגיית השוויון בנטל והאחריות המשותפת להגנת המדינה, בוחרים השניים לא להסתכל על מי שנפקד משורות הלוחמים, אלא להתגאות במי שממלאים את חובתם ומתייצבים למען המדינה: "חינכתי את הילדים שלי להיות בני אדם. מי שלא רוצה לתת, שלא יבוא", אומר אייל, "אני לא מרגיש פראייר. אני גאה שאני תורם ונותן את מה שאני יכול לתת".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.09.25
