"כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז"
(שאול טשרניחובסקי, מתוך "אני מאמין")
16 צפייה בגלריה
מרים פרץ ודני מירן בשכונת בית הכרם. "כמו שאת הטלפון שלי אני טוען בחשמל, את הנשמה שלי אני טוען מהאנשים"
(צילום: גדי קבלו)
דני מירן נראה כמו דמות מספר של מאיר שלו. גבר תמיר וצחור זקן, איש אדמה, סלע מסלעי הגליל העליון. סיפורו הוא סיפור הארץ הזו. עלה מעיראק בגיל חמש למעברת אל-ח'אלסה, שתהפוך לקריית-שמונה. בבגרותו עבר למושבה יסוד המעלה, ומאז הוא שם. צנחן בחטיבה 55 של מוטה גור. נפצע קשה בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. כאן, לא הרחק מהמקום שבו אנחנו יושבים, בשכונת בית הכרם, המתין לפקודה עם חבריו לגדוד.
עד לפני שנתיים היה דני אלמוני. היום אין כמעט ישראלי שלא מכיר את פניו. בן ה-80 שהשתתף כמעט בכל מלחמות ישראל נאבק מאז 7 באוקטובר כדי להציל את בנו, עמרי מירן, שנחטף מביתו שבנחל עוז ומוחזק מאז בשבי חמאס. מלחמה מרה, עיקשת, מתסכלת, שההפסד בה איננו אופציה.
ומולו, ליד השולחן בבית הקפה הירושלמי, יושבת מרים פרץ. אם הבנים, אישה שטיפסה ממעמקי תהומות השכול והאובדן והפכה למגדלור של תקווה. ואף ששמעה וראתה כמעט הכול ב-71 שנותיה, היא שותה בצמא את סיפורו של דני, קוטעת אותו מדי פעם בשאלות. ובסוף הפגישה תחבק אותו בחום, כאילו מבקשת להטעינו בתעצומות הנפש שלה.
יש עוד שחקן בסצנה הזו: עם ישראל. כלומר, העוברים והשבים, יושבי בית הקפה, תושבי רמת בית הכרם. הם ניגשים לעודד, לומר מילת נחמה, לחבק - פיזית ומטפורית.
"אני לא יכולה בלי לעשות בשבילכם משהו", אומרת אישה אחת ומניחה על השולחן חפיסת שוקולד שקנתה בסופר הסמוך. "תודה רבה, תבואי כל יום", דני אומר לה בחיוך ולא נוגע בשוקולד. "אני מנסה לצמצם בסוכרים", הוא מסביר. כוסית וויסקי, לעומת זאת, הוא לוגם מדי ערב, כבר כמעט שנתיים. ובכל זאת, אפשר לראות את הניצוץ בעיניו העייפות.
"זה נהדר! תראה איך הם מתנפלים עליך", מרים נלהבת ואז היא פונה אליי, העיתונאי, ומבקשת, כמעט פוקדת: "את זה אתה צריך להראות. את הדבר היפה הזה. את כל הטוב שיש בעם ישראל".
מרים פרץ: "בוקר שמחת תורה, אליסף לבוש לבן, ותוך חמש דקות הבגדים מתחלפים במדים. אני אומרת: 'הפעם לא אתן לו'. אני נועלת את הדלת, עומדת עם הידיים לצדדים ואומרת לו: 'אתה לא יוצא. אתה לא מעמיד אותי בעוד ניסיון. נתנו את חלקנו'"
ואז דני מפליג אל אותו לילה ביוני 1967, ומספר על תושב השכונה שהוציא מארון ביתו דגל מקופל ומסר ליורם זמוש, מפקד פלוגה א', כדי שיניף אותו בכותל בתום הקרב. דגל שנלקח בעת הנסיגה מהרובע היהודי ב-48'. ותוך כדי הזיכרונות, אתה יכול לשרטט בדמיונך את הנתיב שבו צועדת מדינת ישראל מאז ועד היום, מהרובע היהודי שנפל בידי הלגיון הירדני ועד לקיבוצי העוטף שנפלו בידי הנוח'בות; נתיב של אובדן, כאב וגם של תקומה.
ואתה שומע את מרים, אישה דתייה, תושבת ההתנחלות גבעת זאב, שנעקרה מביתה שבאופירה במסגרת פינוי סיני, אומרת: "איבדתי בית למען השלום ואיבדתי שני בנים במלחמות. אין שלום בלי מחיר, והוא כבד מאוד. אבל אני מעדיפה לשלם את מחיר השלום מאשר את מחיר המלחמה".
מרים פרץ מניחה הזמנה לחתונת בנו של אלירז ז"ל, על קבר בניה
(צילום: יואב קרן)
מאז 7 באוקטובר ביקרה מרים 450 משפחות שכולות, אבל עכשיו היא פוקדת את חלקה 9 בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, שם נטמנו שני הבנים ששכלה: רס"ן אלירז פרץ ז"ל, סמג"ד 12 בגולני, שנפל בקרב עם מחבלים בגבול רצועת עזה ב-26 במרץ 2010, וסגן אוריאל פרץ ז"ל, גם הוא גולנצ'יק, מפקד מחלקת הסיור בגדוד 51, שנפל בלבנון ב-25 בנובמבר 1998.
היא תניח על קברו של אלירז הזמנה לחתונת בנו, אור-חדש, שהיה בן שש כשנפל אביו, והזמנה נוספת על קברו של הדוד אוריאל, שעל שמו נקרא נכדה. ואז תקום, תמחה דמעות ותמשיך בשליחותה. להזכיר, להפיץ אור, לפגוש את העם.
לקראת ראש השנה יצאנו עם מרים פרץ אל מסע שראשיתו בניר עוז וסיומו בהר הרצל, ובמהלכו פגשה לוחמים של גולני, חניכי מכינה בקיבוץ מפלסים וכמה מהדמויות מעוררות ההשראה בישראליות של השנתיים האחרונות: אשירה גרינברג, אלמנתו של מג"ד 13 בגולני, סא"ל תומר גרינברג ז"ל, שנפל בעזה; ד"ר יאיר בן דוד, ששכל את אחיו עמישר ז"ל, וכתב ספר על אופטימיות; נתן בהט בן ה-88, החבר הראשון של קיבוץ ניר עוז, ששניים מנכדיו, יגיל ואור יעקב, נחטפו והוחזרו בעסקה הראשונה.
16 צפייה בגלריה
פרץ וגרינברג ליד בית משפחת ביבס בניר עוז. "המקום הזה ממחיש את הגבורה של האמהות שחיבקו את ילדיהן והאבות שיצאו להילחם"
(צילום: גדי קבלו)
זה היה מסע רווי כאב אבל גם תקווה. ואופטימיות. ואהבה. והקשבה. והכרת הטוב.
כמה שאנחנו זקוקים לכל אלה ערב השנה החדשה.
תחנה 1: בדרך לעוטף
חמש דקות אחרי שאספתי את מרים פרץ מביתה ביישוב גבעת זאב, זלגו מעיניה הדמעות. זה היה כשסיפרה על בוקר 7 באוקטובר. את החג ההוא עשתה אצל אליסף בנה בירושלים.
"בוקר שמחת תורה, אליסף לבוש לבן חגיגי, עטוף בציצית לבנה, שם פעמיו לבית הכנסת. אחרי שעה הוא חוזר, אני רואה שהוא נוגע בטלפון. ואנחנו משפחה דתית. אני אומרת: 'אליסף, זה שבת, זה חג. מה אתה עושה?' והוא לא עונה.
"ותוך חמש דקות הבגדים הלבנים מתחלפים במדים. ואני רואה אותו שורך את הנעליים הצבאיות ומבינה שהוא יוצא לקרב. ואני אומרת לעצמי: 'הפעם לא אתן לו'. עטה על הדלת, נועלת אותה, עומדת עם הידיים לצדדים ואומרת לו: 'אתה לא יוצא. אתה לא מעמיד אותי בעוד ניסיון. שילמתי את המחיר הגדול ביותר שאפשר לשלם למען הארץ הזאת. די, די, נתנו את חלקנו'. ואליסף מתקרב, מניח את ידיו על כתפיי ואומר: 'אמא, אם אני לא אצא, את והילדים שלי לא תוכלו לחיות בארץ הזאת".
16 צפייה בגלריה
אליסף פרץ. "אני מבינה שהוא יוצא לקרב. ואומרת לעצמי: 'הפעם לא אתן לו'"
(צילום: מתוך פייסבוק)
קולה נשבר, אך היא ממשיכה. "הרגשתי שדעתי נטרפת. חצי ראש אומר לי, 'אל תיתני לו לצאת, זאת מלחמה, הוא יכול למות. את לא תעמדי בזה'. וחצי ראש אומר: 'את נורמלית? הבן שלך יוצא לקרב. תחזקי אותו, תגידי לו מילים טובות'. ואליסף יוצא מהבית, ואני מלווה אותו, וכשהוא נכנס לרכב הוא מנופף לי לשלום. ובאותו רגע עוברת בראשי המחשבה: 'אולי זו הפעם האחרונה שאת רואה אותו? רוצי אליו! תיפרדי ממנו כמו שצריך!' ואני שולפת אותו מהאוטו, ומנשקת אותו מכף רגל עד ראש, ואומרת: 'אין כמוך, אתה נהדר, אני אוהבת אותך'".
אליסף, מנהל אגף חברה ונוער בעיריית ירושלים ומייסד תנועת "האחים שלנו" שתומכת באחים שכולים כמוהו, שירת במלחמה כ-400 ימי מילואים. כך גם בנה הנוסף של מרים, אביחי, נכדיה וחתניה. "ובכל פעם שהייתי שומעת צעדים במדרגות הייתי אומרת: רק שהמודיעים לא באו עוד פעם. אני לא אעמוד בעוד מכה כזו".
16 צפייה בגלריה
אליעזר פרץ ז"ל (במרכז) עם אלירז (מימין) ואוריאל, שני בניו שנפלו במהלך פעילות מבצעית של צה"ל בהפרש של 12 שנה
(צילום: גיא אסיאג)
הנוף משנה את פניו. מהרי ירושלים לגבעות השפלה ולמישורי הנגב המערבי. חולפים על פני המושבים גילת ובטחה, שהוקמו על ידי עולים מתימן ומצפון אפריקה. זה נוף ילדותה של מרים. כאן, בשדות האלה, עבדה בחופשים כנערה כדי לעזור בפרנסת משפחתה. לכאן הייתה מגיעה בטרמפים ממעברת חצרים. "עבדתי בפלפלים, בעגבניות, במלפפונים. עבודה בקבלנות, כמה ארגזים אתה ממלא ביום עבודה".
כאן, בין רגבי האדמה הללו, החל סיפור האהבה של מרים פרץ עם הארץ הזאת. הארץ שלמענה שילמה את המחיר שאין כבד ממנו.
תחנה 2: קיבוץ ניר עוז
נתן בהט אמר שיאסוף אותנו מהש"ג. חשבתי שיגיע בקלנועית, בכל זאת מדובר בברנש בן 88. הוא הגיע על אופנוע ישן. אשירה גרינברג, אלמנתו של מג"ד 13 בגולני, סא"ל תומר גרינברג ז"ל, משאירה את הרכב בכניסה ומצטרפת אלינו. נוסעים אחרי נתן ומגיעים למוסך החקלאי. על אחד הקירות ציור של קומביין ומתחתיו המשפט: "אין קומביין רע, יש קומביין שרע לו".
"אני מכירה את זה בצורה אחרת: 'אין אדם רע, יש אדם שרע לו'", אומרת מרים, "וכשאנחנו פה, בניר עוז, אני חושבת: 'באמת? אין אדם רע בעולם? הרי חזינו פה ברוע שאין כדוגמתו".
את הציור הזה, מספר נתן, יצר מי שהיה מנהל המוסך לציוד חקלאי, אביב אצילי ז"ל. הוא נפל ב-7 באוקטובר כשיצא להילחם עם כיתת הכוננות וגופתו נחטפה לעזה. אשתו, ליאת אצילי, נחטפה גם היא ושבה בעסקה הראשונה. באותה עסקה שבו גם נכדיו של נתן, יגיל ואור יעקב. "הבית שלי הוא אחד מששת הבתים היחידים בקיבוץ שהמחבלים לא נכנסו אליהם", מספר נתן.
ליד המוסך חונה עגלת טרקטור עמוסה בוטנים שנקטפו זה עתה, עדיין לחים. "אני אגנוב קצת בוטנים ואביא לכם", אומר נתן.
"למה לגנוב? אתה חבר קיבוץ, זה שלך", אומרת אשירה, בעצמה קיבוצניקית.
"זה יותר טעים כשגונבים", אומר נתן.
"החיטה צומחת שוב, והעצים מלבלבים, זה הניצחון שלנו", אומר נתן בהט, בן ה-88 מניר עוז, ליד הבית של הביבסים. "אתה, נתן, מסתכל על העצים ואני חושבת על כפיר ואריאל שיכלו לטפס על העצים האלה", משיבה לו מרים פרץ
אבל לא באנו לכאן כדי לאכול בוטנים וגם לא כדי לראות את הקומביינים החדשים. נתן מוביל אל בית משפחת ביבס. כשאנחנו עומדים מול הסל-קל של כפיר ואופני הילדים של אריאל ונדנדת הגלגל שתלויה על עץ בחצר, מרים אומרת בקול חנוק: "התמונה של שירי ביבס מחזיקה את שני ילדיה, עטופים בשמיכה אחת, מלווה אותי כבר שנתיים. איך היה לה כוח להחזיק שני ילדים? אתה יודע כמה זה כבד?
"בכל פעם שאני מרימה את אחד הנכדים שלי וכבד לי, אני אומרת לעצמי: 'תזכרי: שירי ביבס, מחזיקה שני ילדים, בדרך אל השבי. לא מרפה'. זו גבורת האם היהודייה".
נתן עומד לידה ומקשיב. הוא הגיע לניר עוז מרמתיים (כיום הוד-השרון) באמצע שנות ה-50, ושירת כלוחם בנח"ל המוצנח. מאז הוא כאן, כבר 70 שנה. מכיר כל עץ, כל חלקת דשא, כל מרפסת וחצר. וכשמרים עומדת מול הבית השרוף, מול אופני הילדים הזרוקים במבואה, ומדברת על הרוע הבלתי נתפס ששלח לכאן את ציפורניו מתוככי עזה, נתן מתעקש לראות את הטוב.
"מה שקרה פה היה כישלון של הממשלה ושל הצבא שלנו", אומר נתן, שאיבד באותו בוקר חברים, "היה פה רוע, וזה דבר נורא, אבל אני לא מתרכז בזה. כי החיטה צומחת שוב, והעצים מלבלבים, והדשא ירוק. זה הניצחון שלנו".
מרים לא מוכנה להתרכז בירוק של העצים. כי התמונה הזאת, של שירי ביבס עם ילדיה הפעוטים, הג'ינג'ים, לא מרפה ממנה. "כשאביא לפה תלמידים, אדבר איתם על התקווה ועל הפריחה. אבל אני לא יכולה לדבר רק על זה. אני צריכה שהם יזכרו את מה שהיה פה. הרי העם שלנו בנוי על הזיכרון. בכל יום שישי, בקידוש, אנחנו מזכירים שהיינו עבדים במצרים.
"אתה, נתן, מסתכל על העצים ואני חושבת על כפיר ואריאל שיכלו לטפס על העצים האלה, ולהתנדנד על הנדנדה הזאת". וכדי לחזק את דבריה היא מתנדנדת בעצמה, בוכה וצוחקת לסירוגין.
16 צפייה בגלריה
שירי, אריאל וכפיר ז"ל מול ביתם, מוחזקים בידי המחבלים, זמן קצר לפני שנחטפו. "גבורת האם היהודייה"
"זה מזכיר לי את הבית שלנו בקיבוץ אלמוג שבבקעה", אומרת אשירה, שתנחה עם צחי הלוי את טקס הזיכרון של משפחות 7 באוקטובר. "אמנם לא הייתה לנו נדנדת גלגל, אבל הייתה לנו את נדנדת התינוקות שתומר היה מנדנד בה את ארבל (בתם בת החמש - י"ק)".
ואז היא מספרת איך באותו בוקר, בכפר עזה, חילץ תומר את התאומים רועי וגיא ברדיצ'בסקי בני העשרה חודשים שהוריהם, הדר ואיתי ז"ל, נרצחו. לכאן, לניר עוז, לא הגיע הצבא. "אבל כמו שתומר חתר למגע והסתער כדי להציל חיים, גם ירדן ביבס יצא ראשון מול המחבלים כדי להציל את משפחתו בידיעה שיירצח או ייחטף.
"המקום הזה ממחיש בעיניי את הגבורה של ירדן, ושל שירי, ושל כל אותן אמהות שחיבקו את ילדיהן, ושל כל אותם אבות שיצאו להילחם, והוא ממחיש את הרוח של תומר ושל אלירז ושל אוריאל".
נתן שב לניר עוז שלושה שבועות אחרי הטבח. כשאני שואל מדוע חזר כל כך מהר, הוא מביט בי כאילו זו השאלה הכי מטופשת בעולם. "כי זה הבית", הוא משיב. שניהם, מרים ונתן, משוכנעים שניר עוז עוד תקום על רגליה ותצמח.
"אין ספק שאמהות עוד יצעדו פה עם עגלות תינוקות, וילדים ירוצו בדשא וישחקו בנדנדה הזאת, והדממה שרובצת על הקיבוץ תתחלף בקולות צחוק", אומרת מרים.
וכשהיא שואלת את נתן אם הבתים החרבים ייהרסו וייבנו מחדש, הוא עונה בחיוב: "אתה לא יכול לחיות באושוויץ".
16 צפייה בגלריה
"אתה לא יכול לחיות באושוויץ". טקס הנחת אבן פינה בשכונת "החלוץ" החדשה בניר עוז, אוגוסט 25'
(צילום: רוני גרין שאולוב)
כמה דקות אחרי שאנחנו יוצאים מניר עוז לכיוון מעבר כיסופים, שם נפל אלירז בהיתקלות שבה היה גם תומר, אז עדיין מ"מ בגדוד 12, מרים מקבלת שיחת וידיאו מבתה, בת-אל. על המסך נכדה הפעוט אוריאל, שקרוי גם הוא על שם הדוד שנפל. בתוך רגע מרים משילה מעצמה את הדמות הממלכתית, כלת פרס ישראל שהתמודדה על תפקיד נשיאת המדינה, וחוזרת להיות סבתא.
מרים: "אוריאל, אתה רוצה שאני אבוא?"
אוריאל: "כן!!"
בת-אל: "ומה סבתא תביא לך?"
אוריאל: "מתנה!"
"אני אביא לך מתנה!" סבתא מתמוגגת.
בלילה שנתה של מרים נודדת. מראה ביתם של הביבסים ותמונתם בדרך לשבי לא מרפים ממנה. והיא מתקשרת לכל אחד מילדיה כדי לשתפם. "למה היית צריכה לעשות את זה לעצמך?" שואלת בתה, ומרים משיבה: "כי אנחנו חייבים לזכור את מה שקרה כאן. כי אם לא נזכור, זה יישכח".
תחנה 3: מעבר כיסופים
בדרך למקום הקרב שבו נפל אלירז פרץ, יחד עם סמ"ר אילן סביאטקובסקי ז"ל, מרים פרץ מקריאה הודעה לאשירה. זו הודעת ווטסאפ ששלח לה סא"ל תומר גרינברג ז"ל חצי שנה לפני המלחמה, ואחרי שנאם באזכרה לאלירז, שנפל לנגד עיניו.
"היי מרים, בוקר טוב", כתב תומר. "רציתי להגיד לך תודה!! תודה שגידלת מפקד ואדם כמו אלירז. הוא דמות לחיקוי בשבילי. כמה אנחנו צריכים אנשים כמוהו היום. אני מתחייב לך בכל ליבי שאעשה הכול כדי שבגדוד 13, שעליו אני הולך לפקד בעוד כמה חודשים, רוחו של אלירז תהיה ותישמר לעד".
אלירז, מספרת אשירה, אכן היה מקור השראה עבור תומר בעלה, וכפי שהבטיח למרים - הוא עשה הכול כדי שרוחו תישמר בגדוד 13. "תומר ראה באלירז את כל מה שהוא דמיין שמפקד צריך להיות: אדם שמאמין בערכים, ששועט קדימה, שמאמין בחיילים שלו ומתייחס לכל אחד מהם בצורה אישית.
"כשאלירז נהרג, תומר נשבע להיות כמו המפקד שתחתיו גדל. בכל שיחה עם חיילים או בני נוער הוא היה מספר על אלירז ועל אילן, וכמה הם משמעותיים עבורו. הוא היה מתאר את הקרב - מה קרה שם, איפה המחבלים היו, איפה הכוח של גולני היה, איפה טעו, מה יכלו לעשות אחרת".
אשירה מספרת על הקשר של תומר עם המשפחות השכולות. "בשבוע-שבועיים שלפני יום הזיכרון היה מתחיל בסבב ביקורים בבתים, בעיקר אצל מרים ושלומית, אלמנתו של אלירז, ואצל הוריו של אילן, כי הוא ידע שבטקס עצמו לא יוכל לעמוד ליד הקבר של כל אחד מהם.
"תמיד התחננתי להצטרף והוא לא הרשה לי. הוא אמר: 'זה לא משהו שאת צריכה לחוות'. ואז, כשפרצה המלחמה, ותומר נכנס לעזה, החלטתי שאני ממשיכה במסורת שלו ומגיעה לכולם בכוחות עצמי".
16 צפייה בגלריה
אשירה בהלווייתו של תומר ז"ל. "כשגולני יצאו מעזה ונערכו לעלות ללבנון, ותומר לא יצא, רק אז הבנתי"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
תומר גרינברג נפל בשג'עייה ב-12 בדצמבר 2023. באזכרה הבאה של אלירז, אשירה עמדה במקומו.
נשאת שם דברים?
"לא הייתי מסוגלת. בכיתי בלי הפסקה".
כשתומר נפל, אשירה מספרת, כל משפחת פרץ הגיעה לנחם. "את אמרת לי בשבעה משהו שבהתחלה הכעיס אותי: 'את חושבת שאת מבינה שתומר נהרג, אבל את עדיין לא מבינה'", מספרת אשירה, "אמרתי לך, 'בטח שאני מבינה, אני נפרדתי ממנו, אין דרך להתכחש לזה'. ואז, כשגולני יצאו מעזה ונערכו לעלות ללבנון, ותומר לא יצא, וכל החטיבה עמדה במסדר, ותומר לא היה שם, ואחר כך יצאו הביתה, ותומר לא הגיע, נזכרתי במה שאמרת לי בשבעה. ואמרתי: מרים צדקה. רק עכשיו אני מבינה".
בדרך למעבר כיסופים, לצד הכביש, אנחנו מבחינים בריכוז של חיילים ונמ"רים. מרים מבחינה ראשונה בדגלים הירוקים-צהובים. "גולנצ'יקים. אני לא מאמינה!".
בדרך למעבר כיסופים, מרים ואשירה מבחינות בריכוז גולנצ'יקים מאובקים שרק יצאו מעזה. שניים מהם חיילים בודדים, האחד מצרפת והשני מברוקלין. "וואו! עזבת את כל היופי של ניו-יורק ובאת לשרת פה? Are you crazy?" אומרת מרים בחיוך
מתברר שמדובר בלוחמים של גדוד 12, הגדוד שבו היה אלירז סמג"ד ותומר מפקד מחלקה. רס"ר הגדוד, נ', נרגש לקראת השתיים: "תומר ואני שירתנו באותה פלוגה מסייעת. אלירז היה הסמג"ד שלי, ואילן מחזור מעליי".
המפגש המקרי מביא את מרים אל סף דמעות. "תראו מה זה, כאילו אלירז, תומר ואילן חיים עדיין".
"הם שומרים עלינו, מה זאת אומרת?" אומר הרס"ר.
החיילים שרק יצאו מעזה, מאובקים ומיוזעים, עסוקים בהחזרת הנמ"רים לכשירות. הם מסתדרים בחי"ת כאילו מפקד האוגדה בכבודו ובעצמו ניצב מולם, ומרים עוברת אחד-אחד ושואלת מהיכן הוא בארץ. שניים מהם חיילים בודדים. האחד מצרפת והשני מברוקלין. "וואו! עזבת את כל היופי של ניו-יורק ובאת לשרת פה בגולני? Are you crazy?" אומרת מרים בחיוך. היא שואלת את החיילים הבודדים היכן הם ישנים בצאתם הביתה, והעולה מצרפת משיב: "אני גר אצל סבתא".
מרים: "אז אתה לא חייל בודד. אתה חייל של סבתא. איזה כיף". ועכשיו היא שוב סבתא מרים, והלוחמים הם נכדיה.
אשירה מציגה את עצמה. "הייתי בקבר של תומר עם החיילים שלי", מספר לה סגן ג', מפקד המחלקה. "כל מ"מ היה צריך להציג מישהו שמהווה עבורו מודל לחיקוי, ואני בחרתי בתומר".
"למה דווקא תומר?" שואלת אשירה.
סגן ג': "יצא לי לפגוש אותו כמה פעמים ולדבר איתו, והוא המפקד שהכי הרשים אותי. קצין מאוד מיוחד. ממש התחברתי אליו".
אחד הלוחמים ניגש אל מרים ומספר לה שלמד בישיבה התיכונית אמי"ת על שם אלירז פרץ בפתח-תקווה. "בכניסה יש תמונה של אלירז, וכשאתה לוחץ זה משמיע לך את הסיפור שלו", הוא מתאר.
מרים אינה יודעת את נפשה. "אני לא מאמינה! הוא למד בבית הספר על שם אלירז והתגייס לגדוד של אלירז, ואני מגיעה לפה ופוגשת אותו במקרה".
כשהשיחה מסתיימת מרים מבקשת לאחל להם דבר אחד: "שתחזרו הביתה בשלום. אנחנו יודעות מה זה כשילד לא שב הביתה, כשבעל לא שב הביתה. אנחנו עם שמקדש את החיים, לא את המוות, ואני מקווה שלא יקראו לכם לעוד מלחמה. די, מספיק".
ואשירה, שהמפגש המקרי עם הגולנצ'יקים נגע בנימי נפשה, אומרת: "אני מרגישה כאילו תומר שלח אותם. זו דרישת שלום מתומר".
תחנה 4: מכינת דרור במפלסים
כבר ערב ומרים מותשת. היא ערה מחמש בבוקר. אך ברגע שאנחנו נכנסים למכינת "דרור" בקיבוץ מפלסים, ופוגשים את החניכות והחניכים, כאילו קיבלה זריקת מרץ.
שישה הגיעו למפגש: שתי חניכות - אליה אהרון מפתח-תקווה ונועה דניאלי מרמת-גן; שני חניכים - ניצן שטרק מהיישוב עצמון שבגליל וניתאי מנור מחיפה; המדריכה רז קליר, וראש המכינה בועז שחר.
16 צפייה בגלריה
עם חניכי המכינה במפלסים. "עצם זה שאתה כאן ואנשים בקיבוץ רואים אותך ואומרים: 'הגיעו לפה צעירים', זו חוויה מעצימה"
(צילום: גדי קבלו)
על הקיר מאחורינו סמל המכינה - ציפור דרור - ושורה משירו של שאול טשרניחובסקי "אני מאמין".
"אני מתה על טשרניחובסקי", אומרת מרים. "כשעליתי ממרוקו, המשוררים שלמדתי היו טשרניחובסקי וביאליק. את השיר הזה אני שרה עד היום, והנכדים שלי לא מבינים מה זה. הם מכירים רק את הזמרת הזאת... איך קוראים לה..."
"נועה קירל", מנחש אחד החניכים.
המכינה הוקמה אחרי 7 באוקטובר ופועלת תחת שתי שלוחות: בקיבוץ מפלסים ובקיבוץ יד מרדכי. הרצון להקדיש שנה לפני הצבא כדי לסייע בשיקום העוטף, היה אחד השיקולים העיקריים שהביאו לכאן את החבורה הזו. "הרגיש לי קצת מנותק לדבר על מה שקורה כאן מבלי לחוות את זה בעצמי, להכיר את התושבים, אפילו לשמוע את הבומים מעזה", מסבירה נועה.
הגעתם לכאן לפני שבועיים. כבר התרגלת לבומים?
נועה: "זה עדיין מבהיל אבל אני אתרגל".
ניתאי: "ביום השני שלנו כאן ראיתי אבא וילדה מסתובבים פה בקיבוץ, ופתאום היה בום ענק. קפצתי בבהלה ואני רואה את הילדה ממשיכה עם אבא שלה כאילו כלום. ילדה בת ארבע. אמרתי לעצמי, 'זו מציאות הזויה, מטורפת'".
מרים: "היא התרגלה למציאות החיים הזו. זה עצוב".
"עצם זה שאתה נמצא כאן כמכיניסט ואנשים בקיבוץ רואים אותך ואומרים: 'בוא'נה, הגיעו לפה צעירים', זו חוויה מעצימה שתורמת גם לחניכים וגם לתושבים", אומרת רז. "אתה מבין שאתה יכול לעשות שינוי ולהביא איתך טוב. זה ילווה אותך אחר כך לצבא ולכל מקום אחר".
מרים מבקשת לנצל את ההזדמנות כדי לדבר על מנהיגות. "אני מכירה הרבה אנשים מדהימים כמוכם שעשו חיל במכינה, שירתו בתפקיד משמעותי בצבא, השתחררו - ועכשיו כל מה שמעניין אותם זה לעשות כסף. איך זה שאין לנו הנהגה של צעירים במדינה? איפה הם? לאן הם הולכים אחרי זה? ואני שואלת, איפה אתם רואים את עצמכם משתלבים בהנהגה העתידית?".
בועז: "אני מוכן שהם יענו לך על השאלה הזאת אבל בתנאי אחד - שאת חוזרת לפה ביוני לשאול אותם שוב. הם עדיין בתחילת התהליך".
כל הארבעה רוצים להוביל, ומצפים לקבל במכינה כלים שיסייעו להם בכך. אבל כשמזכירים להם את המילה "פוליטיקה", הם מעקמים פרצוף.
"אתם רוצים להנהיג ולתרום אבל לא להתלכלך", אומרת מרים. "המאיסו עליכם את הפוליטיקה?".
"כן", אומר ניצן, "הפכו את הפוליטיקה למשהו מאוד לא טוב, במיוחד בשנים האחרונות".
"אתם רוצים להנהיג ולתרום, אבל לא להתלכלך. המאיסו עליכם את הפוליטיקה?" שואלת מרים את חניכי המכינה במפלסים. "כן", משיב ניצן שטרק, "הפכו את הפוליטיקה למשהו מאוד לא טוב, במיוחד בשנים האחרונות"
מרים שואלת מה הם מצפים לקבל מהמכינה ואיפה הם רואים את עצמם בסוף השנה הזאת, לקראת גיוסם. "בגדול", עונה אליה, "בא לי שבסוף השנה אשמח שבאתי לכאן. שארגיש שהייתי משמעותית. שהשפעתי על האנשים שסביבי, על הקהילה".
מרים: "חשוב גם להיות שמח. זה נראה דבר קטן, אבל זה גדול. לסיים שנה ולדעת שהיה לי טוב. אני בטוחה שיהיה לכם פה כיף, שתיהנו, שתלמדו, שתתעצמו, אבל הכי חשוב: תחשבו בגדול - איך אתם משתלבים בדור הבא של ההנהגה".
תחנה 5: בית הכרם, ירושלים
דני מירן היה מהראשונים שהגיעו לכיכר מוזיאון תל-אביב, עוד לפני שקראו לה כיכר החטופים. שלושה ימים אחר כך ניגש אליו אדם שאינו מכיר. "הוא אומר לי: 'שמעתי שאתה מיסוד המעלה, איפה אתה ישן'?" מתאר דני, בזמן שהוא יושב עם מרים במרכז המסחרי של רמת בית הכרם.
"אמרתי לו: 'ברעננה, אצל קרובי משפחה'. האיש אמר: 'יותר אתה לא נוסע לרעננה. אתה תישן אצלנו בבית'. ואז הוא הלך. זה היה בשעות הבוקר, ובשש וחצי בערב הופיע שוב: 'באתי לקחת אותך לדירה'.
"נסעתי איתו לדירה. מרכז תל-אביב, עולים לקומה העשירית, הוא פותח את הדלת ואני אומר לעצמי: וואו, איזה בית! זו כל הקומה. ויש לו מדרגות לעוד יחידת דיור למעלה. האיש נותן לי את המפתח ואומר לי: 'הדירה שלך, אני הולך לישון אצל הבת זוג שלי ברמת-השרון כדי לא להפריע לך'. איפה עוד בעולם יש כאלה דברים? אין כמו עם ישראל - באהבה, בנתינה, בחיבוקים, בנדיבות, בהתנדבות, בתרומות, בכל מה שאת רוצה".
"וזה מה שנותן כוח", אומרת מרים.
דני: "כמו שאת הטלפון שלי אני טוען בחשמל, את הנשמה שלי אני טוען מהאנשים".
גליה קורן, בת זוגו זה 33 שנה, מספרת: "כשאני באה עם דני לכיכר, אני שואלת את עצמי כמה זמן נוכל להישאר מחובקים. מהר מאוד גונבים לי אותו".
אחרי כמעט שנתיים של מאבק להשבת בנו, עמרי מירן, משבי חמאס, דני שופע בחוויות של מפגשים כאלה. בימים אלה הוא מאגד אותן בספר - "סיפורים מהכיכר".
"יום אחד", הוא מספר, "אני מתהלך ברחוב לאונרדו דה וינצ'י בתל-אביב והולכת מולי אישה דתייה. היא נעצרת: 'אני רואה אותך בטלוויזיה, אני מעריצה אותך' וכן הלאה. וכשהיא מסיימת היא שואלת: 'אני יכולה לחבק אותך?' אני אומר לה: 'את נראית לי שומרת נגיעה'. והיא עונה: 'זה נכון, אבל אתה בשבילי קדוש'. ומחבקת אותי. זה עם ישראל האמיתי. במקום אלה שמגדפים ומקללים, או חברי הכנסת שמתייחסים אלינו בגסות, אני מעדיף לראות את העם הזה".
מרים: "אותי זה לא מפליא. אני רואה את האנשים האלה יום-יום. זה העם שלי. אנשים אומרים לי, 'את מתעלמת מהרוע'. לא. אני פשוט בוחרת להביא לבמה הציבורית את הטוב. אם נציף כל הזמן את הטוב, המדינה שלנו תיראה אחרת".
דני מירן: "יוצא מישהו מאחת החנויות ומתחיל לצעוק: 'קיבוצניקים! שמאלנים! תעופו מפה!'. ניגשתי אליו ואמרתי: 'אני לא כועס עליך. אני אפילו אוהב אותך. אני אתן לך פרח, ותמונה של הבן שלי, עמרי, ובכל יום תברך אותו'. הוא הביא לנו מים קרים"
ובכל זאת, אנחנו נתקלים בהרבה מאוד גילויים של רוע כלפי משפחות החטופים.
דני: "אני אספר לך סיפור. החלטנו במטה המשפחות להגיע לציבורים שמתעלמים מאיתנו, או שקשה להם להגיע לכיכר. התחלקנו לחוליות וביום שישי הלכתי עם כמה פעילים לשוק התקווה בתל-אביב. פרסנו שולחן, שמנו פלאיירים, דיברנו עם אנשים. ואז פתאום יוצא מישהו מאחת החנויות ומתחיל לצעוק: 'קיבוצניקים! שמאלנים! זונות! תעופו מפה!'.
"ניגשתי אליו ואמרתי: 'שמע, אתה נראה בגיל של הבן שלי, עמרי. תאר לעצמך שהיו חוטפים אותך לעזה, אבא שלך היה עומד פה, ומישהו היה מקלל אותו. איך היית מרגיש? אני לא כועס עליך. אני אפילו אוהב אותך. אני אתן לך פרח, ואני אתן לך תמונה של הבן שלי, עמרי, תשים אותה במקום מכובד בבית, ובכל יום תברך את הבן שלי'. הוא לא ענה. כעבור שעה הוא הביא לנו שני בקבוקי מים קרים".
כשהוא מסיים לספר, ניגשות אלינו שתי נשים דתיות. אחת מהן פונה לדני: "שיוציאו את הבן שלך מהמנהרה ושיהיו בשורות טובות. כל שבת אצלנו בבית הכנסת מתפללים למען החטופים".
דני: "הנה, זה עם ישראל".
מרים: "ואת זה אנחנו לא מדגישים מספיק. אפשר לשנות אווירה, כמו שעשית. התקרבת לאדם שקילל אותך, אמרת לו: 'תנסה להעמיד את עצמך במקומי', והוא הבין".
"אגב, אתם יודעים לאן אני נוסע מכאן?" שואל דני.
לאן?
"לשדה תימן. לפגוש לוחמי מילואים שיצאו להתרעננות מעזה".
מרים: "אתה הולך לדבר איתם?".
דני: "אני הולך לעשות להם סטייקים על האש".
ובתוך האי-ודאות הנוראית, החרדה, חוסר האונים, גם לעשות על האש לחיילים זה משהו שנותן כוח.
תחנה 6: הר הרצל
בניה של מרים טמונים במרחק של כעשרה מטרים זה מזה, בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. אביהם, אליעזר פרץ ז"ל, שנפטר שבע שנים אחרי נפילת אוריאל, טמון בהר המנוחות.
תחילה ניגשת מרים אל קבר אלירז. היא מוציאה מהתיק הזמנה לחתונת נכדה, מתיישבת על קצה האבן ופונה אל בנה המת, דבריה נקטעים בפרצי בכי: "אלירז, אני באה לספר לך: אור-חדש אוריאל, שהיה בן שש כשנפלת, מתחתן עם רננה. זאת ההזמנה לחתונה. ביום חמישי בשעה שש. שם, ליד הבית שלך ביישוב עלי, הוא בונה בית. ואני מזמינה אותך אלירז בני... תן לי כוח לשמוח ולרקוד איתו, אלירז בני".
16 צפייה בגלריה
מרים מניחה את ההזמנה לחתונתו של נכדה אור-חדש על קבר אביו, אלירז פרץ ז"ל
(צילום: גדי קבלו)
ואז היא מוציאה הזמנה נוספת, וממשיכה אל קברו של אוריאל: "וואי, אוריאל. אתה לא מכיר את אור-חדש. אתה לא ידעת שאלירז התחתן. יש לאלירז ילד, אור-חדש, שנקרא על שמך. אור-חדש אוריאל, למה הוא קרא לו אור-חדש? זה ראשי תיבות של אח. הבאתי לך הזמנה לחתונה שלו. ואני נזכרת ביום שבו אלירז התחתן עם שלומית. באתי לכאן שש שעות לפני החתונה, ישבתי ובכיתי. בכיתי שאני זוכה מצד אחד לחתן את אלירז, ומצד שני אוריאל איננו. והייתי צריכה ללמוד לשמוח בחתונה של אלירז, ועכשיו אני אשמח בחתונה של אור-חדש אוריאל".
בצד עומד ד"ר יאיר בן דוד, ועיניו דומעות. בן 45 מתל-אביב, דוקטור לפסיכולוגיה, גדל במשפחה דתית במושב קשת שברמת הגולן ויצא בשאלה. יאיר הוא אחיו הגדול של רס"ן (במיל') עמישר בן דוד ז"ל, קצין בחטיבת הקומנדו, מורה ומחנך, שנפל בקרב בדרום רצועת עזה ב-8 במרץ 2024. עמישר, 43, היה שכן של אלירז פרץ ביישוב עלי.
"כשאלירז נהרג, שלומית כלתי נותרה לבד עם ארבעה ילדים קטנים. בכל מוצאי שבת, אחרי שהייתה עושה אצלי שבת בגבעת זאב, היא הייתה צריכה לחזור לעלי. עמישר היה מחכה בחוץ, עוזר עם הילדים, מכניס אותם הביתה, לוקח אותם לתפילה. עמישר, אשתו וילדיהם היו בשבילי חלק מהמשפחה".
היא פונה ליאיר: "תקשיב, אני כל כך אוהבת את עמישר. לא רוצה להגיד אהבתי, בלשון עבר. הוא היה שולח לי פתאום הודעה: 'מרים, היום אני עם תלמידים בהר הרצל. את יכולה לבוא לדבר איתם?' אחיך היה מחנך בחסד עליון, עילוי שבעילויים, אדם מלא אהבה, חמלה, רגישות. הוא אהב כל כך את אלירז ואת הנכדים שלי. וככה אנצור אותו".
"תודה, זה ממש מחזק", אומר יאיר. את השבעה על אחיו, הוא מספר, ישבו בביתה של שלומית פרץ, כי בביתו של עמישר לא היה מספיק מקום. "היה לאחי קשר מאוד מיוחד עם הנכד שלך. אני בטוח שהוא היה אורח הכבוד בחתונה שלו".
16 צפייה בגלריה
רס"ן (במיל') עמישר בן דוד ז"ל. "הוא היה אומר: 'יש לי שני אחים וכליה בקפלן'"
(צילום: דובר צה"ל)
גם עמישר קבור בהר הרצל, בחלקת "חרבות ברזל". "מרים לא הגזימה", אומר אחיו יאיר. "עמישר התנדב במד"א, היה מחנך של נוער בסיכון, תרם כליה. כשהתווכחו איתו על פוליטיקה, הוא היה אומר: 'יש לי שני אחים וכליה בקפלן'. כי לי ולאחותי היו דעות הפוכות משלו, וגם הנתרם היה בצד השני של המפה".
התווכחתם הרבה על פוליטיקה?
"כן, הוא אהב את זה מאוד", אומר יאיר, "אבל בסוף אנחנו אחים, ואוהבים זה את זה אהבת נפש. הקמנו לזכרו מיזם שנקרא 'להתווכח ביחד', שמלמד איך לעשות את זה בלי פיצוצים ובלי ריבים".
"אופטימיות היא דבר מידבק", אומר ד"ר יאיר בן דוד, שאיבד את אחיו עמישר בעזה ולאחר מכן כתב ספר על אופטימיות, "תראה את מרים. היא באה ואומרת: 'אם אצליח להיות אופטימית, אפילו בשביל אחרים, זה נותן לי המון משמעות'"
אחרי נפילת אחיו, הוציא ד"ר יאיר בן דוד את ספרו השלישי - "אופטימיות כבחירה מוסרית", בעריכת מאיה להט-קרמן. דווקא באחד הרגעים הקשים בחייו, בחר לעסוק באופטימיות. לא רק כאיש אקדמיה - אלא גם כאח שכול.
אופטימיות זו באמת בחירה מוסרית?
"לגמרי. יש אנשים שיודעים להחזיק אופטימיות בשביל אחרים, כי אופטימיות היא דבר מידבק. תראה את מרים, שאיבדה שני בנים. היא באה ואומרת: אם אני אצליח להיות אופטימית, אפילו בשביל אחרים, זה נותן לי המון משמעות. ומשמעות זה משהו שאנחנו תמיד צריכים".
סייעה בהכנת הכתבה: הגר כוכבי
פורסם לראשונה: 00:01, 22.09.25
