מפלי בואה טונג, צפונית לעיר צ'אנג-מאי שבתאילנד, הסלעים מכוסים במינרלים שהופכים אותם לדביקים. כאן כל אחד הופך לספיידרמן, לגיבור-על, גם בלי שום ניסיון בקירות טיפוס. נשאר יציב גם כשהנקודה הבאה רחוקה ולרגל אין משטח אחיזה ברור. מקום הולם לפתוח בו עשרה ימים של מסע טיפולי באירוע השכול.
באוויר חגות שפיריות במקרה הטוב, יתושים במקרה הרע, וביניהם מגיחים פרפרים. "עכשיו כל אחד יראה פרפר ויחשוב שזה סימן מאח שלו", צוחק איתי פרי, בן 21 ומשוחרר טרי.
ב-7 באוקטובר איבד את התאום שלו, רועי פרי ז"ל, שנפל כשהגן על מוצב פגה בעוטף. פרי ציניקן שהריטריט לבסוף מקלף בהצלחה, אבל זהו עדיין רק היום הראשון. מאוחר יותר יסביר שזוהי בכלל לא ציניות: "המשפט שאיתו אנחנו מנציחים את רועי הוא שצריך לחייך ולצחוק אל הקושי, ואפשר להגיד שהוא הפך גם לדרך שלי".
בשבילי העץ הצרים והרעועים, בדרך למפלים, שנבנו בסטנדרט תאילנדי מפר שלווה, צועדת קבוצה ישראלית. גם בתאילנד, שרגילה לקבל ישראלים בהמוניהם, הקבוצה הזאת נראית מהצד חידתית, עם אנשים בכל הגילים, מכל קצוות הרצף האמוני, חבלי הארץ והעיסוקים. את החוט שמחבר ביניהם לא ניתן לזהות במבט: כולם אחים תאומים שתאומם נפל במלחמה, בנובה או במהלך השירות הצבאי.
דניאל אורן, שאיבד את אחיו התאום אביאל במסיבת הנובה: "שנה אל תוך האובדן הייתה לי שיחה קשה עם אשתי שאמרה לי שהיא מרגישה שאני מתפרק ולא מצליח לחזור לחיים של עבודה, אישה וילדים. העיבוד הזה עכשיו מאפשר לי להיות תאום שכול, לא אבא ולא בעל ולא עובד. יש לי פה הקלה עצומה"
יש כאן את זקן השבט, בן 40, שאיבד את תאומו במלחמת לבנון השנייה, תאום בן 20 שעוד לא מלאה שנה לשכול שלו, וגם תאומה שהגיעה עם תינוקת בת חצי שנה, שעדיין יונקת.
בריטריט הזה, שמוציאה עמותת "משפחה אחת" שאימצה את קבוצת התאומים, עוברים בין מעיינות חמים, טיפולי וואטסו, עיסויים ומעגלי טיפול של עיבוד קבוצתי. נפילות קצובות לקרקעית ואחריהן התרוממויות רוח משותפות, ובחזרה.
"סליחה על השאלה" גרסת השכול
בשעות הערב מגיעים לפאי, עיירה קטנה מוקפת ירוק בצפון תאילנד. במרפסת הריזורט, שרגיל לקבל בעיקר זוגות בירח דבש, חוגגים יום הולדת לתאום המבוגר ביותר בחבורה, שנכנס לעשור החמישי לחייו. אמא שלו עולה בשיחת פייס-טיים, עבורה זה גם יום הולדת לבן הנוסף שאיבדה.
הבדיחה הקבועה היא שלא במקרה יום ההולדת שלהם הוא היום שבו מגדלי התאומים נפלו. עוגה עם מספר שנותיו מונפת באוויר, כתר פרחים לראשו. בירות קרות, חיבוק קבוצתי, והמעגל מתאסף בחזרה.
זו אמורה להיות פעילות מרימה, סשן בהשראת הפורמט "סליחה על השאלה", גרסת התאומים השכולים. כל אחד שולף כובע מפתק עם שאלה כמו "מה הדבר הכי מרגיז שאומרים לך מאז שאחיך נפל?" ("וואו, אתה ממש מצבה חיה") או "מה היית אומר לאחיך אם היית פוגש אותו שוב לרגע?" ("פשוט שאני אוהב אותו, וכמה שיותר פעמים").
ואז שאלה אחת הופכת את האוויר לסמיך. גל רוזנטל, שאיבד את תאומו נעם ז"ל ב"צוק איתן", מקום שני בקבוצה בקילומטראז' שלו בשכול, פותח את נושא הסימביוטיות בין תאומים, ושואל את חבריו אם הרגישו משהו בגוף בזמן שהתברר בדיעבד כשעה שבה התאום שלהם נפל.
"הייתי עושה יומיות בקריה, אני תמיד ישן ברכבת בחזור הביתה, ובאותו יום לא הצלחתי לישון", הוא מספר. "העיניים פשוט לא נעצמו. דיברתי עם חבר בטלפון כדי להעביר את הנסיעה, והוא שאל הכי באגביות, 'איך נעם?', ועניתי שלא אמור להיות משהו מיוחד. בלילה דפקו לנו בדלת, ובדיעבד הסתבר שבאותן שעות אחר הצהריים נעם נפל".
שחר סודאי (22) איבדה את אחיה התאום סהר, שהיה מפקד בגדוד רותם של גבעתי ונפל בג'באליה מפגיעת נ"ט במאי 2024. "השאלה הזו ממש פתחה אצלי משהו", היא אומרת, "לקח לי רגע להבין שמה שחלמתי לפני הנפילה של סהר - היה קשור למה שיקרה לו.
"כמה לילות לפני שהוא נהרג חלמתי חלום מפחיד שכל השיניים שלי נופלות. ביום שבו סהר נפל, סידרתי את התיק לבסיס ונכנסתי לחדר שלו כדי לקחת משם בגדים נקיים. עצרתי להסתכל על תמונה שהייתה בחדר שלו, מהחתונה של המפקד שלו, וממש נעצרתי כמה שניות על התמונה הזאת, דבר שאף פעם לא קורה לי, והיה לי איזה חיוך של גאווה. התברר שבדיוק בשעה הזאת סהר נהרג.
"לחלום שחלמתי על השיניים גם גיליתי שהייתה משמעות שקישרתי בדיעבד, כשבאו אלינו אנשי זק"א לבית וסיפרו לנו שהוא איבד את כל השיניים שלו בפגיעה של הטיל".
12 צפייה בגלריה
שחר סודאי עם אחיה סהר ז"ל. "כמה לילות לפני שהוא נהרג, חלמתי חלום מפחיד שכל השיניים שלי נופלות"
(צילום: באדיבות המשפחה)
ליאור זימל (28) איבדה את התאום שלה, דור ז"ל, שנהרג בשירות מילואים כסגן מפקד פלוגה בחטיבת עציוני, בפגיעת כטב"ם במתנ"ס ביישוב ערב אל-עראמשה בגבול לבנון, באפריל 2024. חמישה ימים נאבק על חייו ולבסוף נפטר בבית החולים, מוקף במשפחתו.
גם היא מצאה את עצמה מתעכבת על תמונה של אחיה, במה שהתברר כדקותיו האחרונות לפני הפציעה האנושה. "בדיעבד, באותו זמן שדור חטף רסיסים קטלניים מטיל שפגע במתנ"ס, קפצה לי תמונה שלנו באייפון. הייתי אז בחילופי סטודנטים בגרמניה, ובדרך לטוס לשבוע העיצוב באיטליה. כבר הייתי בשדה התעופה כשקפצה לי התמונה, וכתבתי איזה משהו כללי בקבוצה של המשפחה. הייתה לי מין תחושה לא טובה בבטן. גל של עצב. אמרתי לעצמי בלב 'וואו, זה יהיה ממש עצוב כשדור לא יהיה פה'.
"אמא שלי ענתה לי בפרטי, לא בקבוצה המשפחתית בווטסאפ, וזה נראה לי מוזר. התקשרתי אליה והיא התחילה לבכות. אמרה לי, 'אין, את מרגישה הכול, אה?' הם כבר ידעו שדור פונה לבית חולים בנהריה, אבל עוד לא אמרו לי.
"הייתי כבר על המטוס כשאמא שלי בישרה שהוא במצב קשה. הדיילת כבר נתנה תדריך בטיחות לנוסעים, וברגע שסיימנו את השיחה יצאה ממני צרחה - כל המטוס השתתק והסתכל עליי. קראתי לבן הזוג שלי, שישב במקום אחר במטוס וישר הבין מה קרה, ורצנו לכיוון הדיילים כדי שיורידו אותנו מהמטוס. לאורך כל המסע חזרה לארץ הרגשתי שאני רואה את דור מולי ומבקשת ממנו שיחזיק מעמד בשבילי, שאני תכף מגיעה".
12 צפייה בגלריה
ליאור זימל עם אחיה, דור ז"ל. "לאורך כל המסע חזרה לארץ, ביקשתי מדור שיחזיק מעמד בשבילי"
(צילום: באדיבות המשפחה)
משבר זהות
הקבוצה התחילה להתגבש כשהתאומים הוותיקים שאיבדו את אחיהם ביקרו בשבעה של תאומים שנפלו בחודשי התמרון הראשונים, כדי לנחם ולתת עצה.
"כשישבנו שבעה על דור, הקבוצה של התאומים השכולים לא ממש הייתה קיימת עדיין", מספרת זימל, "ואז הגיע לבקר אותי תאום שהוא ואני היינו בסטטוס יחסית דומה. הוא איבד את אחיו כמה חודשים קודם, וכשהוא הגיע לשבעה הבנתי מה זה באמת לדבר עם תאום כמוך. לפני כן ביקרו אותי אחים שכולים, אבל זו הייתה שיחה ברמה אחרת.
"שאלתי אותו שאלות שעוד לא היו לו תשובות עליהן. הוא היה באבל שלו רק כמה חודשים, ולא ידע אפילו לענות איך חוגגים מעכשיו יום הולדת, אבל התחושה הייתה ששנינו שואלים את אותן השאלות יחד. ובעיקר הוא עזר לי להבין איך נראה תאום ארבעה חודשים אחרי שאיבד את התאום שלו - הולך, מחייך, סוחב איתו את האובדן, אבל יש לו למה לקום מחר בבוקר. זה לא האבדון הטוטאלי שזה מרגיש כרגע".
וככה עליתם על הצורך והבנתם את הפוטנציאל.
"כן, ואז עשיתי את הטלפונים בעצמי. ליד לבנים, למשרד הביטחון. כשהבנתי שאין קבוצה מגובשת עדיין של תאומים, החלטתי שאני אקים אותה.
"חיברו אותי לעמותת 'משפחה אחת' ולמרב (עוזיאל וורקנך, רכזת הקבוצה - ט"ג). היא התלהבה מהרעיון להקים קבוצה כזאת, וחיברה אותי לתאומים ממלחמות עבר. מהרגע שהתחלתי להרים את זה, זה היה כמו הריונית שפתאום רואה רק נשים בהיריון. מלא סיפורי תאומים הגיעו אליי, וגם אני כל הזמן חיפשתי 'הותיר תאום' בין השורות של 'הותר לפרסום' ובפוסטים בפייסבוק. יצרתי קשר עם תאומים דרך עמודי הנצחה שקמו, והקבוצה הלכה וגדלה.
"התחלנו ביקורים בשבעות של תאומים שנפלו, ותוך שלושה חודשים יצאנו לריטריט טיפולי ראשון בקפריסין. אפשר לראות את התהליך שעברנו על כל אחד מהתאומים שהיו בריטריט הקודם, וחזרו לנוכחי. יש כמה שהיו ממש שקטים, שלא היית שומעת במעגלים, ועכשיו פתאום הם מדברים הרבה, תופסים מקום".
ליאור זימל: "אם מישהו משתף אותך שהוא תאום, אתה אומר לו שגם אתה היית תאום, או שאתה עדיין? זה משבר זהות, להיות לבד אחרי שהתרגלת לעשות הכול עם עוד מישהו. מישהו חלק איתך זיכרונות, וכשהוא הולך - הרבה הולך איתו"
את הריטריט הנחתה שגית בוחבוט, מטפלת משפחתית, וליוותה אלומה נאומבורג מ"משפחה אחת". מרב עוזיאל וורקנך מרכזת את תחום הטיפול בעמותה ואחות שכולה בעצמה. "אחרי האסון של קריסת המבנה ברצועה בינואר 2024, שבו נהרגו 21 חיילים, פגשתי את איתמר ויזל, התאום של אלקנה ויזל ז"ל, שגר בקיבוץ לידי", היא נזכרת, "התקשרתי גם לתאום שאיבד את אחיו בלבנון השנייה, והבנו שיש שישה תאומים שכולים. פתחנו קבוצת ווטסאפ, אבל זה הרגיש לא מספיק.
"כשהגענו ל-20 תאומים, אמרתי להם שנוסעים לקפריסין. היינו בריטריט ב'יער הסודי' והיו כל כך הרבה שיחות שנפתחו שם, שידעתי שחייב להיות לזה המשך. כל אחד בקבוצה הוא בשלב שונה של האובדן, אבל מי שחווה ריטריטים שונים כבר קיבל כלים לוויסות רגשי - ועכשיו יכול לעבור שלב ולצלול לעומקים".
ריטריטים בחו"ל הפכו לפופולריים אחרי 7 באוקטובר, נגזרת של ריבוי תרומות והצורך להתרחק מהמדינה כדי להירפא, או לכל הפחות לקחת נשימה. "יש גם ממש פרקטיקה שמודדת את האפקט של המסעות האלה", מספר משה סוויל, מנכ"ל עמותת "משפחה אחת", "עלייה בתפקוד וביכולת ההתמודדות. ובעיקר אנחנו רואים אנשים לפני מסע ואחריו, ומה שהם מספרים - איך הצליחו לחזור לעבודה, להתחבר מחדש לזוגיות".
בקבוצה שנוצרה, יכולים תאומים שמגלים את עצמם לפתע - לראשונה בחייהם - לבד, כאינדיבידואלים בעולם, להרגיש שוב ביחד, גם אם לרגע. "זה בעיקר בשיתוף של מחשבות כמוסות שאתה בטוח שאם אתה חושב אותן - אתה כנראה משוגע", אומרת זימל, "בפורום הזה את קולטת שאת לא היחידה ובטח לא משוגעת. נגיד, המחשבה מה היה קורה אם אני הייתי התאומה שהולכת ולא דור? זה כמו גליץ' במטריקס שאתה חושב לעצמך 'וואו, מה אם הוא היה צריך להישאר כאן לבד וללכת לריטריט תאומים ולעכל כזה אובדן?'
"וגם, אם מישהו משתף אותך שהוא תאום, אתה אומר לו שגם אתה היית תאום, או שאתה עדיין? זה משבר זהות, להיות לבד אחרי שהתרגלת לעשות הכול עם עוד מישהו. מישהו חלק איתך זיכרונות, וכשהוא הולך - הרבה הולך איתו.
"אני שומעת בכל כך הרבה סיטואציות את הקול של דור מאשר את הקול הפנימי שלי. אמא שלי אמרה לי באיזו שיחה שהיא מקנאה שהיו לי כל כך הרבה רגעים עם דור, כי להם כהורים היו פחות. כשהיינו ילדים היא הייתה מכבה את האור אחרי שהשכיבה אותנו לישון - אבל בלילות גשומים, אחרי שנסגרה הדלת, היינו עושים חללית מהציפית והשמיכה ונכנסים לעולם משלנו".
"יש ערך מרפא בקבוצה"
בערב, ברחוב הראשי של פאי, הכובד משתחרר באמצעים החוקיים הכי טובים שתאילנד מציעה להתפרקות ושיכוך כאב: פוט מסאז', רכישות מיותרות ב"סבן אילבן" וסשנים קבוצתיים של קריוקי ואלכוהול זול.
זיו הליבני (32), שאיבד את אחיו התאום יובל הליבני ז"ל, מוביל קבוצת תאומים לנסות יחד את המרק המסורתי של צפון תאילנד. "זה כמו עם החברים מהתיכון, מרגע שהופכים לקבוצה ומפסיקים לייצר חוויות חדשות - אז משהו בקשר מתנוון", הוא אומר, "ובגלל זה הריטריטים חשובים, גם כדי לייצר עוד ועוד חוויות חדשות.
"בין לבין יש את קבוצת הווטסאפ שמשאירה אותנו קרובים, יש בה איחולים, ברכות ועצות פרקטיות. גם ה'מזל טובים' של יום ההולדת כאן הם טעונים, כי לתאומים זה לא יום רגיל".
אחיו התאום, יובל, נפל בקרב בשדרות כמילואימניק במגלן. "יובלי קרא לי כל החיים 'אח שלי הגדול', כי אני גדול ממנו בשתי דקות. בשגרה היינו מדברים פעם-פעמיים בשבוע, אבל בילדות זה היה אחרת. ישנו באותו חדר, תקועים בתחת אחד של השני עם אותו מעגל חברים.
"בשנים האחרונות כל אחד כבר קידם את הקריירה שלו והתחיל לבנות את התא המשפחתי שלו, והקשר משתנה. אני חי בערבה והוא הספיק לבקר אותי שם רק פעם-פעמיים. כביכול היום-יום שלי לא השתנה מאז שהוא נפל. אצלי החוויה של החוסר היא פנימית. אני מרגיש אותו ברגעים שהייתי רגיל להתקשר אליו, בדברים שהייתי רוצה לספר לו, בשמחות, בחתונה שלי שהוא לא היה בה.
"יש לנו מסורת של טיול עם כל חברי הילדות שעושים פעם בשנה. הם שולחים כל פעם לפני סקר לגבי העדפות בטיול, ויש שאלה מסורתית שחוזרת על עצמה כבר עשר שנים בכל 'גוגל-פורם' של הטיול, 'האם אני אלחץ על יובלי להביא גיטרה?' השאלה עדיין שם גם בטופס של השנה, גם כשיובלי כבר לא יכול להביא גיטרה ולא יבוא".
ריטריט כזה הוא הזדמנות לגעת בכאב לעומק, לא ברמיזות וקווץ' קטן בלב של "יובלי מביא גיטרה"?
"בשבילי לא. דווקא עבורי זה לא המקום לטיפול עמוק ברגש, אלא דווקא לספוג את הערך התרפויטי של הקבוצה כאן שחוותה את אותו הדבר. רוב השיחות המשמעותיות פה שקורות ביחס לשכול הן דווקא לא במעגלים הטיפוליים, אלא בבריכה, בארוחת צהריים כשמישהו מתחיל לספר מה אמרו לו בשבעה, כשאתה מוצא את עצמך חוזר לילדות שלכם באמצע מסלול טבע.
"אתה נפתח גם אם יש לך אלרגיה לטיפול, ויש ערך מרפא בקבוצה וסביבה שמבינה מה אתה עובר - איך כל דבר מטרגר אותך, כשאתה הולך להורים ואח שלך לא שם, השיחות עם הבן שלו. כאן, במרחב הזה של הריטריט בירוק של פאי, יש לך מעט מאוד טריגרים. זאת סביבה נקייה שאתה יכול לבוא אליה ולנשום".
זיו הליבני: "יש ערך מרפא בקבוצה וסביבה שמבינה מה אתה עובר - איך כל דבר מטרגר אותך, כשאתה הולך להורים ואח שלך לא שם, השיחות עם הבן שלו. כאן, במרחב הזה של הריטריט בירוק של פאי, יש לך מעט מאוד טריגרים. זאת סביבה נקייה שאתה יכול לבוא אליה ולנשום"
אתה מבוגרי הקבוצה, סוג של מנטור לתאומים צעירים יותר.
"לגמרי, וזאת למעשה הסיבה שאני פה. האבל של כולנו יחסית טרי, גם שלי, אבל יש משמעות למקום שממנו אתה מגיע אליו בחיים שלך. אם אתה בן אדם צעיר שעוד לא בנה משפחה, ואח שלך תפס חלק אדיר ביום-יום שלך - אתה אולי צריך אוזן קשבת והכוונה של מישהו שהאבל תופס אותו בשלב אחר בחיים.
"אמרתי פה אתמול לאחד מהתאומים בשיחה של אחד על אחד, שלא משנה אם אח שלך מת, בסוף החיים נותנים לך סטירות. אני כל הזמן מנסה להזכיר לעצמי שאני לא כל כך מיוחד, ומנסה להזכיר גם לאחרים. זה לא שאני לא מתגעגע לאח שלי ברמה שהלב שלי יוצא מהחזה, אבל אני במקום יציב בחיים, ומנסה לתת מהיציבות הזאת לצעירים כאן בקבוצה".
מה אתה אומר להם?
"מסגרות כאלה כמו ריטריט טיפולי, הן לפעמים קצת מסוכנות בחוויה שלי - כי זה גורם לך לחפש סימפתיה, שזה לא בריא בהכרח. האחריות על החיים שלנו היא שלנו, גם כשקורה לך משהו כזה. האחריות שתהיה מאושר אחרי שהאח התאום שלך הלך היא לא של חמאס, לא של הפסיכולוגית שלך, לא של החברים או רשויות המדינה. אתה צריך עזרה כמו זו שמגישים לך כאן, אבל האחריות להחלמה היא שלך, ואני מנסה להיות דוגמה לזה".
איך חוגגים יום הולדת מעכשיו
הרפטטיביות של הצעידה בגשר הבמבוקים בפאי, כשמסביב שדות אורז מסודרים ותאילנדים עם כובעי קש שמעבדים את השדה בדממה, שולחת את התאומים לשיחות שאי אפשר לפתוח עם אף אחד אחר כמעט, כמו השאלה, 'נכנסת לזהות את אחיך רגע לפני שנקבר?'
הוואן דוהר ובחלונות שדות מתחלפים בהילוך מהיר. בעצירה בשום מקום הם מספרים מה נשאר מהם אחרי האובדן, והנושא הבא, מהמציפים ביותר שאיתו נאלצים להתמודד תאומים: איך חוגגים מאז האובדן ימי הולדת. זהו יום ההולדת שלך, שאמור להיות שמח, אבל גם של מי שלא יחגוג עוד איתך.
12 צפייה בגלריה
אלון שניר (משמאל) עם אחיו, לירון ז"ל. "תאומים הם היחידים שיכולים להבין אותך"
(צילום: באדיבות המשפחה)
"היום הזה נשאר מורכב תמיד, אבל לא בהכרח מציף באותה העוצמה לאורך השנים. התאומים שלנו יושבים איפשהו כנראה וחוגגים לנו גם", אומר ותיק התאומים במועדון של השכול כשהוא מניף בירה באוויר בנאום יום ההולדת המאולתר בחגיגה בפאי.
אלון שניר איבד את אחיו לירון שניר ז"ל כשהיו בני 25. הם גדלו ביישוב עפרה, ולירון, שהיה מפקד צוות בסיירת גולני, נפל בקרב בזייתון כשכדור פגע בנמ"ר שלו. "יום ההולדת הראשון שבו לא קיבלתי ממנו טלפון היה שוק", הוא נזכר, "היינו יכולים לדבר בשיחת יום הולדת גם שעתיים, על הכול מהכול. היינו מציבים יעדים לכל אחד לשנה הקרובה, והייתי מרגיש שאחרי שיחה כזאת איתו אני כמו אוטו שעבר טסט ומוכן לנסוע.
"תאומים הם היחידים שבאמת יכולים להבין אותך. אני מרגיש שאני לא צריך להתאמץ כאן להסביר את עצמי ואת מצבי הרוח שלי, אנחנו יכולים לבכות ביחד ואז לצחוק - משהו שאם תעשה עם אנשים בחוץ, יחשבו שאתה משוגע".
לירון לא היה אמור להשתתף בלחימה בתוך הרצועה. "הוא היה בדיוק במעבר בין תפקידים כקצין, אבל כל יום היה נוסע לשם ומתעקש להיכנס להילחם, והפך את העולם בשביל זה. הסכימו אחרי כמה שבועות שייכנס לעזה. בזמן הזה הייתי בדאגות, איזו הרגשה פנימית כזו, אולי כאח תאום. זו לא קלישאה. היו הרבה דברים במהלך החיים שהיינו מרגישים אחד את השני בלי מילים, נגיד כשיושבים ביחד עם חברים והוא יודע בדיוק מתי כבר בא לי לקום.
"בזמן הלחימה הייתי כותב לו בהודעות, 'אני יודע שאתה תמיד תגן קודם על החיילים שלך, אבל בבקשה תשמור גם על עצמך'. והוא היה עונה רק 'נעשה מה שצריך'".
אתה מתעסק הרבה בהנצחה, אני רואה שאתה מסתובב קבוע עם סטיקרים לזכר לירון, מדביק כאן, בבית חב"ד, וגם על עמודים שמאפשרים את זה באמצע הטבע.
"אני מרגיש מחויב כי לירון תמיד היה בולט מעל כולם. הוא היה הכי טוב בלימודים, הכי טוב על המגרש, מכירה את זה שיש שתי קבוצות של כדורגל, וכל אחד צריך לבחור שחקנים? אז הוא מאלה שנבחרים ראשונים. לא היו בינינו השוואות כי הוא אף פעם לא נתן לך להרגיש שהוא מעליך, הוא היה הגאווה שלי.
"הוא באמת היה מעל כולם בערכים שלו, הכיר את כל הר הרצל בעל פה, כמו שאני מכיר את כל מסעדות ההמבורגרים. היינו הולכים לשם בימי זיכרון, והוא היה מכיר חלקות בעל פה לפי מי נפל באיזה קרב, קורא על הנופלים. הוא היה בקשר קרוב עם מרים פרץ, שבאה לשבעה שלו והראתה לנו שיחות שלהם בווטסאפ. מגיל צעיר הוא היה קורא בוויקיפדיה על הצבא, בזמן שאנחנו משחקים פלייסטיישן, וחלם על שירות הכי משמעותי. ותמיד-תמיד היה עוצר לטרמפיסטים, גם כשהוא נוסע לכיוון אחר.
"משהו בזקיפות שלו גרם לי לרצות להצטיין במה שאני עושה, בלימודים במכללה, ועכשיו אני ממשיך לתואר שני כי תואר אחד הוא בשבילי ותואר אחר בשבילו. הוא לא הספיק ללמוד, ואני מרגיש כל כך מחויב לזה. אני מרצה עליו הרבה. אם היית מספרת ללירון שאחיו יעמוד מול אלפי אנשים וידבר עליו, הוא לא היה מאמין".
אלון שניר: "בזמן שלירון נלחם בעזה הייתי בדאגות, איזו הרגשה פנימית כזו, אולי כאח תאום. זו לא קלישאה. היו הרבה דברים במהלך החיים שהיינו מרגישים אחד את השני בלי מילים, נגיד כשיושבים ביחד עם חברים והוא יודע בדיוק מתי כבר בא לי לקום"
ימים ספורים לפני שנפל בעזה, לירון, מפקד צוות בסיירת גולני, התראיין לרדיו. היום, בני משפחתו מתייחסים למילים שאמר כאל צוואתו. "אנחנו עם ישראל, חזקים, מחכים כבר להיכנס לעזה, להחזיר את החטופים, להילחם ובעזרת השם לנצח. עם ישראל חזק - אללה סיירת".
"זו הייתה משימת חיים ללירון, לראות את החטופים בבית", מספר אלון השבוע, אחרי חתימת העסקה עם חמאס, "הוא כל כך חיכה לחטופים, ועכשיו זה קורה בלי שהוא יכול לראות את זה. ועדיין, זו סגירת מעגל".
איחוד המשפחות של תום המלחמה מציף אצל הרבה משפחות שכולות את הסופיות של האובדן שלהן.
"חד-משמעית, אני עובר את כל קשת הרגשות. זה מחדד כמה חשוב לזכור את הנופלים ולהיות ראויים להם. בכל יום שעובר אנשים ממשיכים וזה טבע העולם, ויש את הפחד משכחה, במיוחד כשעכשיו לכאורה נגמרת המלחמה. זה מציף אותי, את ההורים שלי, את החברים שלו שהוא נהרג להם מול העיניים במיוחד בשביל להגשים את המטרה הזו. אין ספק שאלו ימים שבהם נדרשת רגישות קולקטיבית".
יובל בן נון (22) שכל את אחיו התאום שחר בן נון ז"ל, מפקד צוות בסיירת צנחנים, שנפל באוגוסט 2024 בתקרית דו"צ בחאן-יונס בפעולה לחילוץ גופות חטופים. ביום ההולדת הראשון בלי שחר מצא את עצמו מרים הפקה שלמה. "יום ההולדת תפס אותי במצב לא הכי מתפקד, וההורים שלי ניסו לתפוס פיקוד על יום ההולדת שלי ושל שחר. אבל עמדתי על זה שאני אנהל את זה, בצורה שתהיה ראויה בשבילו.
"החלטתי על התכנסות עם אוכל ומוזיקה ומלא אלכוהול בבית העלמין על הקבר שלו, ושנחבר את כל מעגלי החברים שלנו. היו מאות אנשים - סולן התקווה 6, שולי רנד, והיה נורא שמח ונורא עצוב. הייתי עסוק בעיקר בהכנות ואחרי המסיבה הייתי בנפילת מתח ומשבר, לא מאמין שחגגנו יום הולדת 22 בלעדיו. היה לי חודש שלם מאוד רע שלקחתי על עצמי כדי לעכל.
"שחר ואני ישנו כמעט כל הילדות במיטת קומתיים, הוא בלמעלה ואני בלמטה. בימי הולדת בגן הוא היה מגיע ראשון לטרופית ולנקניקייה, כשאני עומד בתור כמו חנון. גם במשחקים של מכבי תל-אביב איכשהו היה לו ביטחון לרדת למגרש ולהגיע לשחקנים. נכנסנו ביחד לכושר קרבי לקראת הצבא, שחר התגייס בהתחלה לקורס טיס ואני לצנחנים. אחרי 15 צ'קים הוא הודח. הוא היה אומר לי באיזה שעות יהיו לו טיסות בבית ספר לטיסה ואמר לי 'תסתכל לשמיים', הן עברו מעל הבסיס שלי והייתי מסתכל למעלה ולא מאמין כשאני רואה את העפרוני הזה, ששחר בפנים".
איך היה נראה הקשר ביניכם?
"לשחר ולי היה קשר על בסיס כמעט שעתי. הוא היה יכול לספר לי דקויות מהצבא כמו שחם לו או קר לו או בא לו שניצל. שעתיים לפני שהוא נפל הוא דיבר איתי בטלפון. אני כבר השתחררתי והייתי בטיול בארצות-הברית, כבר אובחנתי בזמנו בפוסט-טראומה מהשירות שלי.
"אצלי היה מאוחר בלילה והוא מספר שהוא בתחושות לא טובות וחם לו, ואני מרגיע אותו שבפעם הבאה שהוא בבית אנחנו ניפגש והרגעתי אותו ש'הכול טוב שוח, תכף זה מאחוריך'. ואז הקפיצו אותו, אני לא יודע אם כדי להעלות רחפן לאוויר, הקפיצו במקביל מטס של חיל האוויר של F-15I מהים, ירו חימושים מדויקים עם חומר נפץ קטן והחימוש השני פגע בבית ששחר היה בו, הקריס עליו קיר והרג אותו. מפקד מחיל האוויר שהיה אצלנו בבית אחר כך, אמר שזה אחד למיליון. והאחד למיליון הזה היה שחר".
"יש פה הקלה עצומה"
יש משהו צובט וגם מאיר עיניים בלראות זוג אחים שיוצאים למסע כזה יחד, אחרי שאיבדו אח והפכו משלישייה לתאומים. הדינמיקה ביניהם, המבט המשגיח, הבדיחות אחד על השני, הצ'אפחה על העורף והתזוזה המשותפת לכל מקום כיחידה אחת - מראים איך זה נראה לפני שזה מתפרק, לפני שהמציאות גודעת את חוויית הצמד באבחה אחת.
אריאל ודניאל אורן מירושלים (31), איבדו את התאום השלישי אביאל בנובה. הם קיבלו במסע הזה את הכינוי צ'ילי וגילי, אחרי שערב אחד מצאו את עצמם יוצאים לסיבוב לילי בצ'אנג-מאי עם אותה חליפת טריקו.
"זה היה בטעות!" אומר אריאל. "זה החזיר אותי לילדות, שהיו מלבישים אותנו באותם בגדים".
בדינמיקה העדינה שהיא שלישייה, דווקא הם לא היו זוג האחים הקרובים לפני שאביאל נהרג. "הייתי אומר שדניאל היה תמיד קצת האאוטסיידר, עניין אותו היסטוריה ותורה, ואותי ואת אביאל כדורגל ומסיבות, והיה לנו איזה פיצול שהתחיל בערך בגיל 15. אנחנו היינו חוזרים ממסיבה בחמש בבוקר, ורואים אותו יוצא מהבית לתפילה.
"לי תמיד איזו תחרות סמויה כזאת עם אביאל - מי משרת ביחידה הכי טובה, מי מתאמן הכי הרבה, שנינו היינו ווינרים. היום אין לי עם מי להתחרות. עם דניאל אני לא מתחרה, העולמות שלנו אחרים, ואני לומד להתחרות עם עצמי. להסתכל על עצמי כאריאל, ולא כאריאל ואביאל".
שמונה ימים נחשב אביאל כנעדר. "ההורים שלי ירדו למתחם של המסיבה שלושה ימים אחר כך, ראו דברים איומים ואת האוטו השרוף של החברים של אביאל, אבל לא אותו. האיכון של הטלפון שלו היה בפאתי עזה, ולא ידענו אם הוא חטוף. באותו זמן בבית של ההורים הגיעו והלכו אנשים, רבנים באו ויצאו. עד שביום שבת כעבור שבוע ראיתי את קצין הנפגעים אצל ההורים", נזכר דניאל.
אריאל: "אני זוכר ששלושה ימים אחרי ה-7 באוקטובר קמתי בכאבים לא נורמליים בבטן, וישר התקשרתי לדניאל ואמרתי לו שכואבת לי הבטן למות ואני לא יודע מה לעשות. הוא אמר לי שגם לו כואבת הבטן, וקישרתי את זה לזה שאולי ביום הזה נמצא אביאל. הרגשתי אותו".
אריאל אורן: "רק כאן מבינים מה זה כאב של תאום. יש לנו רגעים של שתיקות שאתה מסתכל לבן אדם בעיניים, והוא לא צריך להגיד לך יותר כלום - אתה מבין אותו במבט"
שניכם כבר הורים לילדים, איך אתם מטפלים בעצמכם?
אריאל: "חזרתי לעבודה חודש אחרי, וזה היה תופס אותי ביום-יום בכל מיני סיטואציות בעבודה, הייתי מעופף והרגשתי 'לא אני'. התחלתי טיפול פסיכולוגי שבו אתה מדבר ומציף, והשתתפנו במסע תאומים בקפריסין שפתח אצלי משהו, נתן לי כלים להתמודד עם מה שאני עובר ביום-יום.
"אני יודע שלמצוא ריפוי זה מעיד על עוצמה. ויש כל כך הרבה סוגי כאב - של אמא, של אבא, של דודים, אבל רק כאן מבינים מה זה כאב של תאום. יש לנו רגעים של שתיקות כאן שאתה מסתכל לבן אדם בעיניים, והוא לא צריך להגיד לך יותר כלום - אתה מבין אותו במבט. ולפעמים אני פשוט שומע כאן מישהו ששם את המילים למה שאני מרגיש ועוזר לי להיות ברור יותר לעצמי, גם כשקשה לי להתבטא".
דניאל: "לקח שנה עד שהתחברתי לעצמי. שנה אל תוך האובדן הייתה לי שיחה קשה עם אשתי שאמרה לי שאני לא יכול להמשיך ככה, שהיא מרגישה שאני מתפרק ולא מצליח לחזור לחיים של עבודה, אישה וילדים. הרגשתי שאני לא יכול להרשות לעצמי להיכנס לדיכאונות ולהתכנס בתוך עצמי, והבנתי שאני חייב ללמוד ללכת עם הצלקת הזאת. העיבוד הזה עכשיו מאפשר לי להיות תאום שכול, לא אבא ולא בעל ולא עובד. יש לי פה הקלה עצומה".
אריאל: "אין לך זמן במרוץ של החיים להתבונן בכאב שלך. קראתי פוסט בפייסבוק של אח שכול שכתב 'קמתי בבוקר ואח שלי מת, ציחצחתי שיניים ואח שלי מת, הכנתי קפה ואח שלי מת'. זה נוכח בכל רגע, אבל לא בכל רגע אתה יכול להתעמק בזה.
"אני מגיע לקבוצה של התאומים השכולים, וקודם כל מודה על זה שיש לי עוד תאום לצידי. זו נחמה ענקית ואני לא יודע איך הייתי בלעדיו. מה הייתי עושה אם לא היה מישהו כמוהו שחווה איתי את אביאל, ומכיר אותו כמוני? שמכיר את החיים הקודמים שלנו? שאוכל לבכות איתו ולשחזר דברים שעשינו? היו לי הרבה רגעים עם אביאל לבד כי היינו קרובים מאוד, ופתאום גיליתי את דניאל אחרי חיים שלמים".
דניאל: "הקשר בינינו באמת התחזק. אביאל היה המקף המחבר בינינו, ועכשיו נשאר לנו לייצר את זה לבד".
חצר בית של זוג ישראלים שעברו לפאי, מארחת מעגל מצומצם של תאומות באחד מהבקרים הגשומים במסע. הטיפות פוגשות את סף הנהר שמעליו בנוי הבית, מהסוג שמדמיינים כשחושבים על רילוקיישן הכי רחוק מהצפון המטווח שבו גרו קודם.
כולן במעגל מגבירות את הקול, נאבקות בדציבלים של המבול המשתולל בחוץ. שחר, שנשארה ילדה יחידה להוריה אחרי שאחיה התאום נפל, נזכרת איך הייתה הראשונה לקבל את הבשורה, ולבשר להורים. "כל הזמן אומרים לי 'תהיי חזקה בשביל ההורים'. וזה חשוב גם לי, אבל זה עצר אותי בהתחלה מלהתפרק ולקרוס בעצמי".
איך את נפשית, היום?
"אני לא בטיפול פסיכולוגי, אבל יש לי את הקבוצה של התאומים ושל אחים שכולים שתומכת בי, והריטריטים הם תמיד קפיצה. ביום-יום אני לא מתעסקת כמעט בשכול, ומסע טיפולי כזה הוא כמו צלילה לזה בבת אחת".
הוואנים עולים מעלה בשביל המפותל ביציאה מפאי ומשאירים מאחור שדות אורז ירוקים, הרים דוממים עם ערפל סמיך לבן, שיתחלפו תכף בחוטי חשמל מסובכים של צ'אנג-מאי. הכנה טובה לנחיתה בישראל בקרוב, אבל חרדה קלה מזדחלת בכל זאת, כנראה בלתי נמנעת.
לסיים ריטריט כזה, ולהיפרד מהשקט, הקבוצה המכילה שמבינה אותך במבט, הנופים והמעבדה הסטרילית שנוצרה בהם לעיבוד של השכול - מרגיש כמו לצאת מהפוך בבוקר קר.
"אני מאוד מודאג מזה, איך אחזור לשגרת החיים האינטנסיבית שלי", מודה יובל בן נון. "אבל מנסה להזכיר לעצמי שזה בסדר גם אם תהיה לי תקופה באנרגיות נמוכות כשאחזור. שגם להתמודדות הזאת תהיה לי את הקבוצה של התאומים".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.10.25
