לפני קצת יותר חודש חזר אלי ביבס לביתו בקיבוץ צאלים שבצפון הנגב. מאז 7 באוקטובר נדד ברחבי הארץ. כשבנו, ירדן ביבס, חזר מהשבי אחרי 484 ימים, הוא עבר להתגורר קרוב אליו, בחדר שקיבל בכפר המכביה.
ירדן החל את צעדיו הראשונים בחיים החדשים שלו, ללא אשתו שירי וילדיהם הקטנים אריאל וכפיר, שנחטפו מקיבוץ ניר עוז ונרצחו שלושתם בשבי חמאס. בקרוב, יעזוב ירדן את כפר המכביה ויעבור להתגורר בבית משלו.
אלי, שהיה מגויס כל-כולו למאבק למען השבת החטופים, החל פרק חדש-ישן בחייו. מוזר ככל שזה יישמע, הוא עדיין בשלבי התאקלמות בקיבוצו. מחלק את זמנו בין עמיתיו הוותיקים בצאלים - לבין חברים חדשים שהכיר מאז 7 באוקטובר.
כמעט מדי יום יוצא אלי מביתו וצועד לכיוון החורשה הסמוכה לקיבוץ, אל האתר שבו נשלמה בימים האחרונים הקמתה של אנדרטת "עקבות ביבס", שנחשפת כאן לראשונה.
בכל פעם שאלי מגיע לכאן הוא נעמד מעל המיצג ומביט מטה, אל רצפת הבטון שבה מוטבעות עקבותיהם של כלתו ונכדיו: שתי עקבות רגליים של שירי, עוד שתי עקבות קטנות יותר של אריאל, וטביעות ידיים וברכיים קטנטנות של כפיר כשעוד זחל. ומסביב לעקבות - מעגלים שהולכים וגדלים.
ירדן: "מרגש לראות איך המשפחה שלנו הפכה להיות אהובה כל כך בארץ ובעולם. אנשים לוקחים על עצמם מיזמי הנצחה לשירי, אריאל וכפיר, ואני מודה להם על כך. זה מחמם את הלב"
בקרוב ייפתח המקום לציבור הרחב. "זה מרגש בצורה יוצאת דופן לעמוד כאן מעל העקבות שלהם", אומר אלי, "זה מאוד מוחשי. כאילו הם עברו פה והמשיכו הלאה. זה רעיון מבריק בעיניי.
"יש הרבה מאוד מיזמי הנצחה למשפחת ביבס. ברמלה, למשל, בונים עכשיו כיכר לזכרם, ויש כיכר גם במעלה אדומים. אבל פה החיבור הרבה יותר עמוק. אני מקווה שהמקום הזה, מעבר להיותו אתר הנצחה, ישמש גם מוקד משיכה למטיילים הרבים שמגיעים לאזור. שיבואו לכאן, שישמעו את הסיפור, שיתרגשו כמו שאנחנו מתרגשים. אני רק מקווה שהם לא יפגעו במיצג החשוב הזה. שלא יחנו רכבים על רצפת הבטון ושלא יעשו פיקניקים וישאירו לכלוך".
"לצערי הפכנו לסמל"
ירדן ביבס נולד וגדל בקיבוץ צאלים. אביו אלי ואשתו עדנה, מתגוררים שם עד היום. בשנת 2018 נישא לשירי סילברמן, חברתו מהתיכון. הם עברו לקיבוץ ניר עוז, שבו שירי נולדה וגדלה. אך הקשר לצאלים תמיד היה קיים.
בשבוע שעבר הגיע ירדן לאתר "עקבות ביבס" ונתן את אישורו הסופי למיצג.
"מצד אחד, זה לא מובן מאליו שיש יוזמות שכאלה וזה מאוד מרגש לראות את המקום, בעיקר את העקבות", מספר ירדן. "מצד שני, זה עדיין בלתי נתפס עבורי. עברו רק שמונה חודשים מאז שיצאתי מהשבי. לפני זה אף אחד לא הכיר אותי, והיום מזהים אותי בכל מקום. היינו משפחה מאוד אנונימית עד 7 באוקטובר. אנשים פשוטים. עכשיו ביבס זה אחד השמות הכי מוכרים במדינת ישראל, וגם בעולם, בעיקר בקרב קהילות יהודיות.
"מרגש לראות איך המשפחה שלנו הפכה להיות אהובה כל כך בארץ ובעולם. אנשים לוקחים על עצמם מיזמי הנצחה לשירי, אריאל וכפיר, ואני מודה להם על כך. זה מחמם את הלב".
התחברת למקום ולרעיון?
"אני לא אדם כל כך אמנותי", הוא מעיד על עצמו בחיוך נבוך, "אבל עקבות זה משהו שאמור להישאר, ובעיניי זה מיוחד מאוד. גם עצם זה שלקחו מקום שלא היה בו כלום, והפכו אותו לאתר הנצחה למשפחה שלי. אני לא הקורבן היחידי מ-7 באוקטובר, אבל לצערי הפכנו לסמל. עדיין קשה לי לעכל שעושים הנצחה למשפחה. כנראה שאני עדיין לא מבין כמה גדול הסיפור של משפחת ביבס".
אמנם גרתם בניר עוז, אבל יש לך חיבור עמוק לצאלים, בית ילדותך.
"זה מאוד מכובד בעיניי שבחרו להקים את האנדרטה דווקא ליד צאלים. יש לנו כמשפחה חיבור מאוד עמוק למקום, מעבר לעובדה שנולדתי וגדלתי בצאלים וההורים עדיין גרים שם. החתונה שלי ושל שירי נערכה ליד הבריכה של קיבוץ צאלים. הבריתות של אריאל וכפיר נערכו בבית הכנסת של צאלים. בעבר היינו באים לבקר את סבא וסבתא לפחות פעם בשבוע. אני באופן אישי הייתי בא יותר, כי הייתה תקופה שעבדתי שם וגרנו בניר עוז.
"צאלים עבור הילדים היה הבית של סבא וסבתא. היינו גם מטיילים בשבתות באזור. הייתה לנו פינה שבה היינו נפגשים עם אחותי, גיסי והילדים שלהם. היינו פורשים מחצלת ועושים פיקניק כיפי. בשטח שמול אתר ההנצחה נערך טקס בר-המצווה שלי ושל בני כיתתי מצאלים. כחלק מהטקס בנינו גשר חבלים, היה מפקד אש ואירוע גדול ומסורתי של הקיבוץ. צאלים זה המקור והבית, ולכן היה נכון להקים בו את האנדרטה המרשימה".
אלי ביבס, אביו של ירדן: "אני מקווה שהמקום ישמש מוקד משיכה למטיילים. רק שלא יחנו רכבים על רצפת הבטון ושלא יעשו פיקניקים וישאירו לכלוך"
כשאתה עומד מעל העקבות של שירי והילדים, מה עובר לך בראש?
"זה קשה ומציף, אבל גם מאוד מרגש. מאוד תלוי באיזו תקופה אני. יש ימים שאני לא יכול להסתכל על שום דבר, ויש ימים שאני יותר חזק. כשהגעתי למקום ידעתי למה לצפות, כי הייתי שותף לתהליך ועודכנתי כל הזמן על התקדמות העבודות. אני מקווה מאוד שהמטיילים שיגיעו ישמרו על המקום ועל כבודו".
מעגלים ללא מוצא
את הקמת אתר ההנצחה יזם בועז קרצ'מר, חבר קיבוץ צאלים ופעיל באזור. "ביום שבו החזירו את שירי והבנים והביאו אותם לקבורה, כשעמדתי בהלוויה בבית העלמין האזורי בצוחר, נבט אצלי הרעיון שחייבים לעשות משהו עוצמתי לזכרם", הוא מספר.
"גייסתי לעניין את המשפחה, פתחנו קבוצת וואטסאפ והתחלנו לגלגל רעיונות יצירתיים. חשבתי שיהיה נכון להקים את אתר ההנצחה דווקא בצאלים, במקום שבו נוצרה המשפחה ובו נולד וגדל ירדן. הייתה חורשת עצים בצמוד לקיבוץ, על שביל 'דרך השדות'. ותיקי הקיבוץ שתלו את העצים לפני 50 שנה. החורשה הייתה די נטושה, והעצים היו נואשים למים וליחס. כשהתחלנו את עבודות ההקמה של 'עקבות ביבס', מצאנו עמוק באדמה שרידים של צינורות מים שהיו חלק מפרויקט קו המים לנגב בזמנו".
6 צפייה בגלריה
אלי ביבס, אביו של ירדן: "אני מקווה שהמקום ישמש מוקד משיכה למטיילים"
(צילום: טליה בן הרוש)
קרצ'מר פנה לאדריכל צביקה פסטרנק, שתיכנן עם צוות משרדו גם את אתר ההנצחה "כתב ושם" לזכרם של נרצחי קיבוץ כפר עזה.
הרעיון ליצור עקבות רגליים נולד במקרה, תוך כדי אימון. פסטרנק מתאמן זה שנים במיהוצ'ואן - אמנות לחימה סינית. באחד האימונים הורה לו המדריך "להוריד את הכוח" לעקבות הרגליים כדי לשמור על יציבות. זה היה הרגע שבו הבזיק לפסטרנק הרעיון להשתמש בעקבות.
"עקבות הן משהו אישי", הוא מסביר. "טביעת כפות רגליו של מישהו שהיה כאן והלך. נותרו העקבות ללא דרך, כלואות ומוקפות במעגלים ללא מוצא, רמז לשירי ולילדים הכלואים במנהרות חמאס. יום אחד סיפרתי לבת שלי על הרעיון, תוך כדי שעשינו הליכה בים, ואז היא הזכירה לי שכפיר הקטן, שהיה בן תשעה חודשים, עדיין רק זחל. לכן הוספנו גם עקבות ברכיים וכפות ידיים של תינוק זוחל.
"הפרויקט מציג את האופן הנורא והאכזרי שבו נחטפו, ואת עקבותיהם שאבדו. בעקבות האלה יש גם מסר: אנחנו כאן, נשארים ולא נעלמים. גם בזיכרון וגם בהתיישבות. אני מרגיש שכל העבודות שעשיתי במשך 30 שנותיי במקצוע חלקן טובות, חלקן קצת פחות – נועדו להכשיר אותי לתכנן וליצור את 'כתב ושם' בכפר עזה ו'עקבות ביבס' בצאלים".
קרצ'מר מדגיש שהכל נעשה בשיתוף פעולה מלא עם ירדן, עם עופרי אחותו ועם הוריהם. "אחרי שירדן ביקר במקום, הוא סימן לי שהוא מאשר. בלי יותר מדי מילים. יש רגעים שאין מה לומר, אלא רק להביט", הוא מספר.
שחור כמו באטמן
על קיר בטון בכניסה לאתר נכתב: "ההולכים אל תוך הזמן אותם שאהבה נפשנו, משאירים עקבותיהם בלבנו". הגוון הצהוב שבו צבועות האותיות "עקבות ביבס", מרמז על הצבע הצהוב של סיכות החטופים. הגוון השחור שמסביב לכיתוב נועד להזכיר למבקרים את "באטמן", הדמות שאהב אריאל ז"ל.
מסביב לאתר נשתלו עצי איקליפטוס ואשלים, ובהמשך יוצבו במקום ספסלי ישיבה למבקרים. האתר, שעלות הקמתו נאמדת ב-300 אלף שקל, ייפתח לציבור אחרי טקס חנוכתו שמתוכנן לתחילת דצמבר. הוא ישומר, יפוקח ויתוחזק על ידי חברי צאלים.
קרצ'מר: "הפרויקט מציג את האופן הנורא והאכזרי שבו נחטפו, ואת עקבותיהם שאבדו. בעקבות האלה יש גם מסר: אנחנו כאן, נשארים ולא נעלמים. גם בזיכרון וגם בהתיישבות"
בינתיים מקפיד קרצ'מר להגיע לאנדרטה מדי יום, לטפח את העצים הרכים שנשתלו ולוודא שמערכות ההשקיה עובדות כמתוכנן. אנשי רשות הניקוז, שהיו שותפים מלאים בהקמה ומימנו את הפרויקט, משלימים את ההכנות האחרונות.
"זה מקום שאפשר יהיה לעצור בו, לנוח, לזכור ולהתייחד עם הנרצחים", אומר ד"ר נחמיה שחף, מנכ"ל רשות הניקוז שיקמה-הבשור. "העוצמה שבמקום הזה היא דווקא הפשטות שלו. הוא משתלב עם הטבע ועם הנוף".
בכניסה לאתר ניצב עץ איקליפטוס בוגר, צמא למים ושפוף. באופן סמלי יוצאים מתוכו שלושה ענפים גדולים. "כשהבטתי על העץ בכניסה, ממש אחרי השלמת עבודות ההקמה, פתאום זה הכה בי", אומר קרצ'מר. "שלושת הענפים הם כמו שירי, אריאל וכפיר, שנטועים אצלנו עמוק בלב".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.11.25
