כשישה שבועות עברו מאז שירדן ביבס שוחרר משבי חמאס, אחרי כמעט 500 ימים במנהרות החשוכות. חבוק בזרועותיהם של אחותו, הוריו וקרוביו, הוא מנסה לעכל את האובדן הקשה מנשוא של אשתו שירי ובניו אריאל וכפיר ז"ל, שנרצחו בשבי. בלי המשפחה שהקים, הבית בניר-עוז שבו התגורר, הקהילה והקיבוץ שהכיר ואהב, אבל עם כוחות עצומים והחלטה לבחור בחיים, הוא לומד להתחיל מחדש.
ההתמודדויות של ירדן רבות ומורכבות, ולפחות באחת מהן משפחתו מנסה להקל עליו. יחד עם המעטפת הכלכלית שמקנה המדינה, במשפחה פתחו בקמפיין גיוס המונים עבורו ועבור הנצחת משפחתו בסיוע עמותת "להושיט יד". בריאיון ל-ynet ו"ידיעות אחרונות", האחות עופרי ביבס-לוי מספרת על הבחירה בחיים, מסע השיקום היומיומי, ההחלטה להתחיל בקמפיין וגם והחלומות קדימה: "לעשות טוב לאחרים".
"חששנו שיפגע בעצמו"
"כשראיתי את ירדן בסרטון שפרסם חמאס ובו מודיעים לו ששירי והבנים נהרגו, חשבתי לעצמי, 'זהו, איבדתי את אח שלי'. לא הצלחתי לדמיין מצב שבו הוא שורד את הידיעה הזאת, בטח לא כשהוא בשבי ונשאר שם לבד", משתפת עופרי. "פחדנו עליו, חששנו שהוא יעשה לעצמו משהו. אבל נדהמנו מהכוחות שאיתם הוא יצא משם. פחדנו שהוא ייצא שבור, מרוסק, והוא יצא עם כוחות שלא היו לו לפני כן. זה מדהים אותנו בכל יום מחדש, ונותן לנו את הכוח להילחם עליו, עבורו ועבור החיים שלו".
לדבריה, "כבר אז, בשבי, הוא בחר בחיים. לצד הכאב, החוסר והגעגוע העצומים - ירדן החליט שהוא רוצה לחיות. המטרה של הקמפיין היא לאפשר לו את זה. המדינה מסייעת בפן הכלכלי, בעיקר במענקים, אבל לפי מה שאני מבינה רובם חד-פעמיים או תקפים לשנה. אנחנו מבינים שקדימה הוא כנראה יצטרך יותר. אני לא יודעת מה תהיה המסגרת הטיפולית שלו. כרגע הוא עדיין משויך לבית החולים שיבא, אבל אולי לאחר מכן הוא יזדקק לטיפולים נוספים, פרטיים. אני לא יודעת איפה הוא יגור, מה תהיה המעטפת שם.
"אנחנו רוצים לאפשר לירדן לבחור, ללכת בדרך הנכונה לו, ולא לקבל החלטות בגלל אילוצים כלכליים. ירדן לא מבקש כלום עבור עצמו. אנחנו מבקשים זאת עבורו. הוא היה בגיהינום 16 חודשים ומתמודד עכשיו עם האובדן, עם שאלות כמו מה אני עושה, לאן אני הולך. הוא עדיין לא מתחיל להתמודד עם חוויית השבי. זה יגיע מתישהו, ואנחנו לא יודעים לנבא כמה קשה תהיה ההתמודדות. זו דרך ארוכה, יהיו עליות וירידות".
עופרי מספרת כי המטרה השנייה של הקמפיין, אשר הושק רשמית אתמול בערב, היא להנציח את שירי והבנים. "ברור לנו שזה יהיה באמצעות משהו שיעשה טוב לאחרים, במיוחד לילדים, אולי בתחום החינוך", היא מסבירה. "זה נכון גם בהקשר של אריאל וכפיר וגם עבור שירי, שהיא אשת חינוך במהות. כאדם וכאמא, זה הטבע שלה".
"מנסה לחשוב פרקטית"
מ-7 באוקטובר 2023 לא היו לבני משפחת ביבס רגעים רבים של מנוחה, וגם כעת הם מתמרנים בין שגרה אינטנסיבית לבין הרצון לאפשר לירדן ללכת לאט ובבטחה במסע שלו. "ירדן מנסה לחשוב פרקטי יחסית - איפה תהיה יותר קרבה לחברים ולמשפחה, איפה יש יותר אפשרויות תעסוקה. כן, הוא מדבר על עבודה. הוא לא מתכוון להישאר בבית. ירדן מסתכל קדימה. שום דבר עדיין לא סגור, וחשוב לנו שזה יהיה בקצב שלו", אומרת עופרי.
לדבריה, "16 החודשים שעברו היו מסויטים, ולצד זה שארבעת בני המשפחה שלנו חזרו, אנחנו עדיין במרוץ. לא היה לנו רגע לתת לדברים לשקוע, לעצור ולעכל - את החזרה של ירדן, את האובדן של שירי והילדים. אני אומרת לו 'קח את הזמן', אבל כל יום מרגיש כמו שבוע. בינתיים, אנחנו שומרים על ירדן, וגם הוא שומר על עצמו. אנחנו נדהמים, בעיקר הוא, מהתמיכה ומהאהבה שיש כלפיו וכלפי המשפחה שלו. הוא ציין את זה בהספד. לא דמיינו את כמות האנשים שהגיעה לשבעה. ירדן ישב ובמשך שעות לחץ את היד של כל מי שבא לכבד ולנחם אותו. אמרנו לו, 'אתה יכול להיות קצת לבדך בחדר', והוא אמר, 'אין סיכוי. אנשים באו לתמוך ולעזור, הם הגיעו לנחם אותי, אני אשב שם ואלחץ את היד'. הוא אמר שהלוואי שהיה יכול לחבק כל אחד ואחת. זה רק מראה על הכוחות שלו".
איך הכוחות האלה מתבטאים בשגרה, ביומיום?
"בבוקר ירדן משתדל לצאת עם אבא שלי להליכה. מאוד חשוב לו להקפיד לא להישאר בחדר במהלך היום. גם כשהוא פחות רוצה לצאת, הוא יוצא. הוא אומר שבלי זה הוא יסתגר בחדר שלו, והוא לא רוצה את זה. הוא גם שומע המון מוזיקה. זה תמיד היה בשבילו מקום של נחמה ופורקן. זה מעודד אותו, מרים אותו. הוא יושב עם חברים, עם המשפחה. היו ערבים שבהם גם התפוצצנו מצחוק עד שהבטן כאבה. יש הכול מהכול.
5 צפייה בגלריה
החבר הטוב דוד ואחיו אריאל נותרו בשבי. "אי-אפשר באמת להתחיל בשיקום"
(צילום: תומר שונם הלוי)
"מי שראה את הלוויה והגיע לשבעה ראה כמה ירדן חזק, ומי שזכה לשבת איתו חמש דקות מבין כמה הוא מצחיק וציני. הומור הוא כלי להתמודד עם המצב, גם הומור שחור. זה מאפיין את כולנו במשפחה. הוא נפגש עם אנשים שחשוב לו לראות ולהודות להם, למשל עם בנצי ברופמן שצייר גרפיטי של המשפחה, והביא לו את הציור. חשוב לו להודות אישית לאנשים. לפעמים זה יותר מדי, אנחנו מאזנים וגם הוא יודע להגדיר מה נכון עבורו".
המסע הזה הוא גם פיזי.
"כן. ירדן איבד הרבה מהמשקל, איבד מסת שריר. הוא רוצה להתאמן, להתחזק. יש לו תיאבון, הוא עדיין לא אוכל בשר למשל כמו שהוא אהב ונהג לאכול, אבל הוא מקפיד על ארוחות. כולנו דמיינו משהו אחר, שיהיו לו ביטויים והתנהגויות שאימץ בשבי, למשל שיישב על הרצפה או דברים כאלה. אני זוכרת שירדן חזר, ישבנו ודיברנו, ולא האמנתי - איך ייתכן שלפני שלוש שעות היית במנהרה? גם עבורו וגם עבורנו ייקח הרבה זמן להבין את הדבר הזה. גם אנשי מקצוע לומדים דברים חדשים דרך השבים".
המאבק עדיין נמשך
59 חטופים עדיין נותרו בעזה, בהם החבר הכי טוב של ירדן, דוד קוניו, ואחיו אריאל. עופרי לא עוצרת את העשייה למען השבתם. "שואלים אותי אם מרגישה רווחה או נחת, אז כן, ארבעת בני המשפחה שלי פה, יש משהו שנרגע, אבל להגיד לך שאני לא על קוצים? אני קוראת חדשות ובא לי לצרוח. אנחנו על הקצה, מטולטלים בין המו"מ, הדיונים, השיחות. זה מרסק. לפני רגע הייתי במקום של המשפחות שקוראות את הידיעות האלה, ומבחינתי, עד שכולם יחזרו, אנחנו עדיין ביחד במאבק.
"איך אנחנו שוב בלופ הזה? היינו בתוך עסקה, ראינו כמה אוויר לנשימה זה הביא לכולם, הייתה תוכנית לשלב ב', עוד תשעה חטופים היו יכולים לחזור. גם אותנו, משפחות השבים, זה לא עוזב. כל דבר הוא טריגר בשבילנו, כל ידיעה מקפיצה את הלב. זה עדיין היומיום שלנו ואי-אפשר באמת להמשיך הלאה. אי-אפשר באמת להתחיל את השיקום שלנו, כמשפחה וכעם, עד שלא יחזרו כולם".
היא מספרת ש"יום אחרי הלוויה דיברתי עם שר בממשלה על מה עושים הלאה. אמרתי לו, 'נסעתי בשיירה והסתכלתי לכל עם ישראל בעיניים. הבכי של כולם לא היה רק על משפחת ביבס. אנשים פרקו 16 חודשים של אובדן, של כאב ושל תהיות - מתי הסיוט הזה ייגמר?'. הוא אמר לי, 'אני לא בקבינט'. איזו הסרת אחריות. אתה שר בממשלה, במפלגה הנבחרת. תשמיע קול לטובת סיום המלחמה, תפעל למען זה. כולנו מבינים שזו הדרך להביא את החטופים. לבוא לנחם כשאתם לא עושים כלום כדי למנוע את זה שתגיעו למשפחה הבאה שתצטרכו לנחם - מה זה שווה? זו הסיבה שלא רציתי שהם יגיעו לשבעה. הם מדברים כמו לפני 16 חודשים, גוררים רגליים כאילו יש זמן. העיקר שכולם הזדעזעו מאיך שאלי, אור ואוהד חזרו".
ואיך את בתוך כל זה? מה איתך?
"יש רגעים שפתאום חולפת לי מול העיניים תמונה של שירי, אריאל וכפיר, מדמיינת שהם איתי במצב או במקום מסוים, ואז אני אומרת - הם לא, והם גם לא יהיו. הם לא היו כאן 16 חודשים, והשגרה שלי שהם אינם לא השתנתה - רק שעכשיו זה סופי. הלוויה לא עשתה קאט בין דבר לדבר. ייקח עוד הרבה זמן להבין שהגעגוע והחוסר שהיו במשך שנה וחצי, הם סופיים. אני לא באמת יודעת איך מעכלים אובדן כזה".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.03.25
