כשנטע חנניה עמרני שרדה את מתקפת הטרור בפסטיבל הנובה, היא לא הספיקה להתאבל על עצמה. נעם שלום ז"ל, החברה הכי טובה שלה, נרצחה - וכל מה שהעסיק אותה היה לנסות להבין איפה היא, להתקשר אליה שוב ושוב ולהיאחז בתקווה שאולי עוד תענה.
עמית ביסמוט קלעי כלל לא הייתה במסיבה, אבל איבדה באותו יום את חברתה, אותה היא מכנה "אחות בלב ובנפש".
כמעט שלוש שנים אחרי, השתיים עומדות היום בין קירות "בית נועמה", מרכז ראשון מסוגו בארץ שנועד לחברים שכולים שאיבדו חברים מאז 7 באוקטובר, ומבקשות להשמיע קול שכמעט לא נשמע.
"אנחנו רגילים להורים, לאחים ולבני זוג שכולים", אומרת נטע, "אבל גם חברים מאבדים חלק מהזהות שלהם. נעם הייתה החצי השני שלי. האבל הראשון שלי לא היה על עצמי, למרות שהייתי בנובה, אלא עליה".
בבוקר 7 באוקטובר הגיעו נטע, נעם וחבריהן לפסטיבל הנובה. כשהחלו האזעקות, הם נפרדו בדרך לרכבים. זו הייתה הפעם האחרונה שהשתיים ראו זו את זו. בהמשך עוד הצליחו לשוחח בטלפון. נטע ניסתה לכוון את נעם ובר תומר ז"ל לאן ללכת בהתאם למידע שהיה להם, אבל דקות אחר כך הקשר נותק.
נטע (מימין) עם נעם ז"ל. "השאלה 'מה אם' אוכלת אותך מבפנים"
לאחר ימים של חוסר ודאות התברר שנעם ובר הסתתרו באמבולנס שהפך לאחד מסמלי הטבח. נעם, שהייתה חובשת בצבא, אף תיעדה מתוך האמבולנס סרטון שבהמשך סייע למשפחות נוספות להבין מה עלה בגורל יקיריהן.
מאז אותו יום מלווה את נטע תחושת אשמה שאינה מרפה: "השאלה 'מה אם' אוכלת אותך מבפנים", היא אומרת. "מה אם הייתי הולכת לשם. מה אם היינו נוסעים בדרך אחרת. מה אם הייתי מסכימה שבן (בעלה של נטע - ל"ג) ילך לחפש אותה. אלף פעמים ביום את מריצה בראש תסריטים אחרים".
בר תומר ז"ל. נרצחה יחד עם נעם ז"ל באמבולנס, שבהמשך הפך לאחד מסמלי הטבח
(צילום: באדיבות המשפחה)
האשמה נשארה איתה גם בהמשך: "בשנתיים הראשונות הרגשתי שאני לא מצליחה לרוץ עם הזמן. התחתנתי, והיה דיסוננס בלתי אפשרי. איך מייצרים שמחה כשיש תהום כל כך גדולה בפנים? כל התקדמות בחיים מלווה באשמה.
"נעם כבר דיברה על החתונה שלנו עוד לפני שהייתה הצעת נישואים", מספרת נטע. "בחתונה דיברנו עליה, הזכרנו אותה, ניסינו להחיות אותה בתוך הרגע. היא הייתה נוכחת מאוד".
רשות להתאבל
אחד החלומות של נעם היה עמדת קעקועים בחתונה שלה. לכן בחתונתם של עמית ובעלה הוקמה עמדת קעקועים, ובה רבים בחרו לקעקע סמלים שמזוהים עם נעם.
בדומה לנטע, גם אצל עמית כל תחנת חיים הפכה לתזכורת למה שנגדע: "התחתנתי, ילדתי, אבל כל צעד כזה רק מנכיח שנעם נשארה בת 25".
נעם ז"ל (מימין) ועמית. "היא הייתה משפחה"
גם כשהפכה בעצמה לאם, בחרה עמית להנציח את חברתה בדרך אישית במיוחד, וקראה לבנה גיא נעם. "היא כל כך חסרה לי בתור ה'דודה הכי שרופה בעולם'", היא אומרת. "הלוואי שהוא היה מכיר אותה. כשאני מגיעה עם גיא להורים של נעם, הם שותפים להתרגשות, אבל יש גם כאב שלא ייעלם".
עמית מתארת מערכת יחסים שהייתה הרבה מעבר לחברות: "היא הייתה משפחה. הבית שלי היה הבית שלה, והבית שלה היה הבית שלי. יש חברים שהקשר איתם קרוב אפילו יותר ממשפחה".
לדבריה, בעוד ששורדי הנובה קיבלו מסגרות סיוע, חברים רבים נשארו מחוץ למעגל התמיכה. "בלימודים נתנו לי שבוע. בעבודה נתנו לי שבועיים. אחר כך אמרו - תחזרי. פתאום הבנתי שאין מקום שמכיר בזה שגם חברים נשברים".
מתוך התחושה הזו נולד הרעיון למקום עבור חברים שכולים. היא שיתפה את מחשבותיה עם הוריה של נעם, הדס ותומר שלום, ומהשיחות האלה צמח "בית נועמה", מרכז המיועד לצעירים בני 18 עד 35 שאיבדו חברים מאז 7 באוקטובר.
נטע ועמית ב"בית נועמה". מקום שאפשר להגיע אליו בלי להסביר
(צילום: גיל נחושתן)
במקום מתקיימים טיפולי גוף, טיפולים רגשיים, טיפול באמנות, קבוצות עיבוד, יוגה, פילאטיס, מפגשי מוזיקה וימי קהילה. אבל לא פחות חשוב, הוא פשוט מקום שאפשר להגיע אליו בלי להסביר.
"לא כולם רוצים טיפול", אומרת נטע, "יש מי שרוצה רק לשבת עם קפה, לעבוד על המחשב או לשתות בירה ליד אנשים שמבינים אותו".
שתיהן מקפידות להדגיש כי "בית נועמה" אינו קבוצת טיפול, אך המרכז שהוקם על ידי הוריה של נעם, מלווה באנשי מקצוע וצוות טיפולי רחב. "כל הזמן אמרנו 'נטפל בזה כשהמלחמה תיגמר'", אומרת נטע, "אבל הטראומה עדיין כאן".
עמית מסכמת: "אנחנו רק מבקשות מחברים שכולים שייתנו לעצמם רשות. רשות להתאבל. רשות לקבל עזרה. להבין שגם להם מגיע מקום".
- "בית נועמה" פועל בימי ראשון משעה 17:00 עד 21:00, מרחק הליכה מהרכבת בבנימינה, ואפשר להצטרף ללא כל עלות דרך האתר.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.07.26
