בשיתוף מפעל הפיס והקואליציה הישראלית לטראומה
"קצת אוויר” הוא פרויקט שמעניק מקום ומרחב לאתגרים הנפשיים שכולנו חווים בצל המלחמה. אנחנו כאן בשבילכם – להקשיב, להסביר ולעזור. אנחנו מזמינים אתכם להיכנס למתחם כדי לקבל כלים נוספים, או ללחוץ על כפתור קצת אוויר לחיבור לעזרה נפשית.
מאז השביעי באוקטובר, החיים עדיין לא חזרו למסלולם. חטופים שעדיין מוחזקים בשבי החמאס, חיילים שנמצאים בשטח, התקפות בעצימות ותדירות משתנה על העורף והמצב הכללי של חוסר הוודאות - מציף קשיים שונים אצל רבים מאיתנו. למרות שאנחנו למודי מלחמות קשות ומצבים ביטחוניים מורכבים, המלחמה הנוכחית משפיעה על הציבור הרחב באופן קשה יותר. לצד זאת, רבים מאיתנו מתקשים לתת לגיטימציה לקושי אותו אנו חווים. דווקא בשל מימדי הזוועה – תמיד יש מישהו שנפגע יותר, והנטייה הרווחת היא למזער את ההשפעות על הנפש של מי שאינו מעגל ראשון לפגיעה, או להתנצל על תחושות קשות.
"כעם, אנחנו פצועים. גם אם לא כולנו מדממים כלפי חוץ – הפגיעה חיה בתוכנו", מסבירה הדס רוחם, עובדת סוציאלית, MSW, מנהלת מרכז חוסן שומרון ויחידת חוס"ן של איחוד הצלה. "חלק מהעם שלנו נמצא במרתפי החמאס וסובל ואנחנו נאלצים להמשיך את שגרת חיינו, לחיות לצד הכאב ולהחזיק את התקווה".
מה ההסבר לקושי הנפשי שרבים חווים?
"העוצמה של האירוע, ומשך הזמן שלו, היא כזו שלא חווינו", היא מסבירה. "זה נוגע באזורים נרחבים בארץ, בכמה חזיתות ובהרבה מאוד מעגלים. הראשוניים, הם מי שחוו את השביעי באוקטובר ברמת המשפחה הגרעינית. אבל במעגלים הרחבים, ישנן קהילות שלמות שנפגעו. הקושי לשמור על שגרה משפיע על כולם", מדגישה רוחם. "גם על הילדים, שצריכים להתמודד כרגיל, למשל כשאחד מההורים מגויס והאחר עובד". רוחם מוסיפה כי מה שהחריף את התחושות הקשות הוא האירועים האחרונים - המתקפה הישירה מאיראן, בעוצמה ובמתכונת שלא הכרנו קודם – מתקפה אווירית רחבת היקף על העורף כולו. "זה מפחיד, זה מערער את תחושת הביטחון הבסיסית, וזה מזעזע את האמון שמה שקורה רחוק מהעין לא יגיע עד לפתח הבית", היא מסבירה.
ההשפעות הרגשיות הן מטלטלות בהתאם. "בתוך כל זה, מתגבשת הבנה כואבת אך מציאותית: זה לא עוד מבצע קצר. זו מלחמה ארוכה, מתמשכת, ורב-חזיתית – צבאית, אזרחית, רגשית. היא נוגעת כמעט בכל אזור בארץ ובמעגלים רחבים של אוכלוסייה. הקושי לשמור על שגרה בתוך מציאות כזו משפיע על כולם – מבוגרים, ילדים, משפחות. גם אלה שמנהלים שגרה לכאורה רגילה, אך חיים בצמידות לחרדה, לאובדן או לחוסר ודאות יומיומי", מסבירה רוחם. לדבריה, "הפער הזה בין הדרישה להמשיך כרגיל לבין התחושות הרגשיות הכבדות – הוא שמעמיק את הקושי ומערער את תחושת היציבות הפנימית".
כאשת טיפול, מהו סוג הקשיים הנפשיים שאת שומעת שוב ושוב?
"אנחנו חווים הצפה של פניות ילדים. אנחנו נאלצים לחיות בשגרת חירום ולסגל לעצמנו יכולות. לא תמיד יש לנו את יכולות החוסן הנדרשות. לכן אנחנו מוצפים בפניות על חרדה, קושי להירדם ולישון, ילדים גדולים שחוזרים להרטיב בלילה, כי אחד ההורים במילואים, או כי הם צפו בעוד סרטון. יש הרבה קשיים בתפקוד ובוויסות. האזעקות שפתאום במקומות שלא היו לפני כן".
עוד קצת אוויר:
היא מתארת שורת תסמינים רגשיים שגם מבוגרים חווים: "קושי להתרכז, תשישות מתמשכת, חוסר סבלנות, רגישות לרעש, עוררות יתר, חוסר שקט ואפילו תחושות של ניתוק. רבים מרגישים שהגוף שלהם דרוך כל הזמן, שהשינה כבר לא משקמת, ושאפילו פעולות שגרתיות – כמו ללכת לעבודה או לתפקד כהורה – דורשות מאמץ רגשי כפול. התחושה הכללית היא שהנפש מתמודדת עם עומס שלא מאפשר באמת 'להמשיך כרגיל'".
לנוכח הזוועות שנחשפנו אליהן, לעתים אנו נוטים להקטין את הקושי האישי, בהשוואה למה שאחרים עברו ועוברים
"אני נתקלת בזה לא מעט. מצד אחד, אנחנו צריכים להסתכל על דברים בפרופורציות. להשתדל להבין שנתמודד עם אתגרים ומשברים, ושלא כל משבר שובר אותנו. מצד שני, אין היררכיה לכאב. כל התמודדות היא אמיתית, וכל רגש – ראוי להתייחסות.. גם מי שלא חווה אובדן אישי או אין לו בן לוחם בעזה, עלול לסבול מחרדה שמונעת ממנו לישון בלילה. זו לא חולשה – זו תגובה אנושית למציאות מתמשכת של איום, מתח וחוסר ודאות. המציאות שלנו משותפת, וכל אחד מתמודד איתה באופן שלו. יש לגיטימציה לכל אחד לכאוב בדרכו".
הדס רוחםצילום: איחוד הצלהאיך מסבירים את אותה אשמה שנלווית לקושי?
"יש מושג בשם 'אשמת הניצול'. אנחנו מרגישים אשמה על זה שניצלנו וחברינו לא. אשמת הניצול הקולקטיבית מדברת על זה שאנחנו כעם כואבים. גם מי שהאסון לא נגע בו ישירות, אנחנו חווים את זה כעם. יש אשמה על זה שאנחנו מתמודדים וממשיכים לחיות, כך או אחרת. אבל זה הדבר הנכון לעשות, להמשיך ולהתמודד".
מתי צריך לפנות לאיש מקצוע?
"תמיד כדאי להתייעץ. יש היום ארגונים רבים המסייעים. לא חייבים מיד לפנות לטיפול - אלא לייעוץ. זה המפתח להבנה של רמת הפגיעה. רובנו חווים רמה כזו או אחרת של דריכות וחרדה, מצוקה. השאלה היא עד כמה התסמינים משפיעים עלינו, ומפריעים לנו בתפקוד היומיומי".
איך אפשר לדעת אם מישהו מסביבנו צריך תמיכה?
"חשוב לבדוק מה המשאבים של מי שסובל. לפני הכול, נשאל את עצמנו – מה יש לאדם הזה כדי להתמודד, ומה חסר לו? האם יש לו מעגל תמיכה? שגרה? מקורות כוח כמו תחושת משמעות, קשרים קרובים או תחושת שליטה? כשאנחנו שמים לב למידת המשאבים שיש לו – אנחנו גם מבינים טוב יותר היכן הוא עלול להישבר, ואיפה אפשר להיכנס ולעזור. לא תמיד צריך ליווי של אנשי מקצוע. אולי האדם הזה רק צריך שמישהו יראה אותו. אפשר למשל לשבת עם המילואימניקית שקשה לה לכוס קפה, להקשיב. לא לתת לה להרגיש לבד. ללכת איתה לים, לעשות ביחד יוגה, להביא לה ארוחת צהרים לילדים. להראות שאנחנו שם ואכפת לנו".
יש היום הרבה יותר שיח על בריאות הנפש. את מרגישה שזה עוזר בשטח?
"זה עוזר. תמיד יש מה לשפר, אבל זה בהחלט עוזר. אני רואה את זה אצל צוותי מגיבים ראשונים, באיחוד הצלה וכחובשת. בשיח של שוטרים, כבאים ואנשי רפואה, שפעם היו מתמודדים עם המראות והזירות הקשות לבד. אנחנו עושים עבודה משמעותית, עבודת עומק, ונותנים להם את האפשרות לדבר. אפילו המאצ'ואיסטים שלא מדברים. זה מבורך וזה עושה פלאות. אני שומעת על אנשים שקיבלו את חייהם בחזרה, נשים שאומרות - 'קיבלתי את בעלי בחזרה הביתה'. לפני זמן לא רב, רק עשרים שנה, זה לא היה קיים".
בשיתוף מפעל הפיס והקואליציה הישראלית לטראומה
