בשיתוף מפעל הפיס והקואליציה הישראלית לטראומה
"הקונפליקט הפנימי הזה איתי עד היום". הדר חלק
(הפקה: אינטרוויזיה)
"קצת אוויר” הוא פרויקט שמעניק מקום ומרחב לאתגרים הנפשיים שכולנו חווים בצל המלחמה. אנחנו כאן בשבילכם – להקשיב, להסביר ולעזור. אנחנו מזמינים אתכם להיכנס למתחם כדי לקבל כלים נוספים, או ללחוץ על כפתור קצת אוויר לחיבור לעזרה נפשית.
גילאי ה-20 וה-30 הם עשורים מאוד משמעותיים בחיים. תקופה שמלאה בהחלטות על קריירה, זוגיות, מקום מגורים והקמת משפחה. מאז ה-7 באוקטובר, דור שלם של צעירים בישראל, מצא את עצמו באותה פרשת דרכים קריטית, בזמן שברקע מתחוללת מלחמה שונה מכל מה שהכרנו. איך סוללים שביל כשהאדמה רועדת? צפו בסיפורה של הדר בסרטון בראש הכתבה
להדר חלק (29), פיזיותרפיסטית, הייתה תוכנית ברורה: לסיים את השנה האחרונה ללימודים במכללת צפת, לעבור לבית הלל, לפתח את תחביב הטיפוס בטבע היפה של הצפון. למרות שהייתה רחוקה מהתופת, כל התכניות השתנו. היא מספרת על המעברים החדים שעברה, הקושי להסתכל קדימה, והכלים שעוזרים לה להתמודד.
"התעוררתי עם בן זוג שהיה לי אז, כשהתחושה היא ששנינו מתעוררים לתוך תופת. הרבה בני משפחה הוקפצו, כל היום שלחנו הודעות – 'אתה בסדר?', ואנחנו יודעים שחלקם כבר עמוק בתוך המלחמה", היא מספרת על בוקר ה-7 באוקטובר. "מהר מאוד הבנו שצריך להתקפל".
עוד קצת אוויר:
2 צפייה בגלריה


"בעיר יש רעש לבן, ולי יש שקט בפנים. מישהו אחר עושה את הרעש". הדר חלק
(צילום: עוז מועלם)
במעבר חד, היא מצאה את עצמה בבית אחיה עם אשתו ושלושת ילדיהם. היא מתארת את אותם ימים ראשונים לפרטים: האח שעובד במצב כוננות 24/7, ילדים קטנים, והיא, במציאות שלא הכירה. הפחד העמוק של אותם ימים גרם להם להסתגר בבית, ולמרות המצוקה, היא הרגישה שאין לה זכות להתלונן. "לפני שנייה הייתי במציאות אחרת, של חלום ורוד, ובבת אחת הכל התערבב", היא מתארת. "אבל מי אני שאני אגיד משהו. המצב שלי הכי טוב - הייתי בבית עם ממ"ד, עם אנשים שאני אוהבת, צריכה רק לדאוג שכולם יהיו בסדר. והקונפליקט הפנימי הזה – איתי עד היום".
"אני על אוטומט", היא אומרת על אותם ימים. "על המשימות היומיומיות". כחודש לאחר תחילת המלחמה, היא משתפת בעוד שינויים חדים. "סיר הלחץ התפוצץ לי בפנים. הזוגיות שלי נגמרה, אני חושבת שהרבה מהטיימינג של המלחמה השפיע על זה. ומצאו לי מסגרת ללימודים, אבל הרגשתי אבודה".
"איך חוזרים לשגרה כשחצי כיתה נמצאת בעזה?"
בעוד שרבים מוצאים נחמה בחזרה לשגרה, היא גילתה שהשגרה החדשה רק העמיקה את הפער שהרגישה: "איך חוזרים לשגרה, כשחצי כיתה נמצאת בעזה? לא הבנתי למה ממשיכים כרגיל. רציתי שרק יתנו לי לכאוב בשקט ולעשות את מה שאני כבר עושה, זה מספיק".
דווקא כשההסתגרות נגמרה, השגרה הרגילה הפכה זרה פתאום, והמשבר רק התגבר. "כשחזרתי לדירה שלי, לחדר שלי, התחילה סערה רגשית שפתאום קיבלה קול. הרבה מאוד פחד, תסכול ועייפות, והשאלה: איך קמים בבוקר? איך ממשיכים ללמוד, איך עושים את הקאט הזה?". היא מתקשה להתרכז בלימודים, להתנתק מכל מה שקורה סביבה. כדי להתמודד, היא מילאה את זמנה בעשייה, וגם פנתה לקבלת עזרה. "חיברתי את כל החיים באמצעות טיפולים – לגוף ולנפש. בנוסף, ארגנתי לוח זמנים מפוצץ. הייתי עסוקה בלרוץ מדבר לדבר".
"אני מפחדת לעצור ולהרגיש. לא מפנה לזה את המקום. אני כל הזמן בתנועה, כי אם אני אעצור לרגע, כל הרגשות שלי יתפסו אותי"
ההחלטה הדרמטית הבאה לא איחרה להגיע. הפעם, היא מסיימת את הלימודים, ועוברת לתל-אביב. "לפני המלחמה היה לי כיוון חיים אחד - בצפון. ואז המלחמה הגיעה וטרפה את כל הקלפים", היא משתפת בהשפעות העמוקות על חייה. "שיניתי את עצמי מאה ושמונים מעלות. החלטתי לחפש את החופש והשקט שלי במקום אחר"
המעבר הפתיע את הסביבה שלה, שתהו - איך מחפשים שקט בעיר הכי רועשת? "הרגשתי שבתל-אביב יש רעש לבן", היא מסבירה. "בצפון היה לי שקט מדי, אז הרעש הפנימי שלי קפץ. זה הקשה עליי לתפקד. איכשהו, כשהגעתי לעיר, לי יש שקט בפנים, יש מישהו אחר שעושה רעש".
"החלום הכי גדול הוא להיות אמא, אבל זה נהיה יותר קשה"
בגיל 29, חלק מתמודדת עם שאלות שדור שלם נאלץ לעמוד מולן: איך בונים עתיד כשההווה כל כך לא יציב? "מאז שאני זוכרת את עצמי, רציתי להיות אמא", היא משתפת. זה החלום הכי גדול שלי - למצוא אהבה ולהקים בית. אבל זה הפך להיות יותר מפחיד".
לסיטואציות של דייטים והכרויות ראשונות, תמיד מתלווה לחץ והתרגשות. אבל חלק מתארת קשיים נוספים שמתלווים להתחלות האלו, כאשר היא ורבים מבני גילה, עדיין מתמודדים עם טראומות שונות, והמלחמה ממשיכה. "אני מכירה את הנפש המצולקת שלי ומנסה ללמוד כל פעם איך לתקשר אותה החוצה, ואני יודעת שכל בן אדם מולי עבר משהו, לפחות בשנה וחצי האחרונות. אז יש הרבה מחשבות", היא מסבירה. "איזה שאלות שואלים, איזה לא שואלים, איך מגיבים, אולי משהו יהיה טריגר לסיטואציה שאני לא יודעת לטפל בה? יצא לי כמה פעמים לדבר עם מישהו, כשתוך כדי הוא מגויס למילואים. זה מטורף בפני עצמו, לנסות לצאת עם בן אדם שעוד לא התנתק מזה, הוא עדיין שם". על חלום האמהות היא תוהה "איך מביאים עכשיו ילד לעולם? זה כל כך אגואיסטי. העולם הזה לא עומד להיות יפה יותר".
2 צפייה בגלריה


"הלוחמים כאובים מאי פעם, וזה הזמן של אנשים עם רקע טיפולי לקום ולהתנדב, כמו בתחילת המלחמה". הדר חלק
(צילום: עוז מועלם)
המלחמה שינתה לך את כל המסלול, איך נראית השגרה החדשה שלך?
"אני קמה בבוקר מאוד מוקדם, עם הזריחה. זו הפכה להיות יקיצה טבעית, אבל זה גם נותן לי רגע של נחת ביום, כי הוא בשליטתי. אני עושה הרבה ספורט, הולכת לחוף, משחקת כדורעף ופוצ'יבולי, ואז הולכת לעבודת החלומות שלי - פיזיותרפיה במכון ספורט. שיקום ספורטאים".
אך מתחת לשגרה מעוררת הקנאה, חלק מודה שהאינטנסיביות עדיין באה לכסות על הפחד ."אני מפחדת לעצור ולהרגיש. לא מפנה לזה את המקום. אני חושבת שאני כל הזמן בתנועה, כי אם אני אעצור לרגע, כל הרגשות שלי יתפסו אותי ".
מה את מרגישה שעוזר לך?
"הדרך שלי לעזור לעצמי זה להפיץ טוב. כל יום מחדש. היום אני חופשיה לעשות בדרך שלי, ולא איך שמכתיבים לי. החלטתי שבכל רגע שאני יכולה, אני מטפלת, מחייכת או מתנדבת. אני אוהבת להתנדב עם לוחמים, עם ילדים. עכשיו צריכים אותנו, אנשים עם רקע טיפולי, יותר מתמיד. הלוחמים יותר כאובים מאי פעם. הנפש עמוסה, הגוף עמוס, ועכשיו זה הזמן לקום ולהתנדב עוד פעם, כמו הגל המבורך שהיה בתחילת המלחמה", היא מפצירה.
לשאלה איך ממשיכים הלאה אין לה תשובות סדורות, רק הבנה שהדרך עוברת דרך חיבור לאחרים ולמשמעות. "כל מי שהרגיש ששינה כיוון - אתם לא לבד. בתוך החושך יש אנשים עם אור. כולנו כאן ביחד. והתרופה לכל מה שקורה מסביב, בעיניי, זו אהבה. אין כוח יותר מרפא. משם הגענו, מחיבוק של אימא ואבא, מרחם שעוטף אותנו בתוך עולם מפחיד".
בשיתוף מפעל הפיס והקואליציה הישראלית לטראומה