בשיתוף מפעל הפיס והקואליציה הישראלית לטראומה
"הרגשתי שיש לי ביד כל כך הרבה מידע, שלא ידעתי אם לשתף". רוני קמאי
(הפקה: אינטרוויזיה)
"קצת אוויר” הוא פרויקט שמעניק מקום ומרחב לאתגרים הנפשיים שכולנו חווים בצל המלחמה. אנחנו כאן בשבילכם – להקשיב, להסביר ולעזור. אנחנו מזמינים אתכם להיכנס למתחם כדי לקבל כלים נוספים, או ללחוץ על כפתור קצת אוויר לחיבור לעזרה נפשית.
"אני לא יודעת מה הכי יושב עליי. הכל בראש שלי מחובר לטראומה שהתחילה ב-7 באוקטובר, והיא פשוט לא נגמרת", משתפת רוני קמאי (18), תלמידת י"ב. קמאי אמנם לא הייתה באזור העוטף באותו בוקר, אבל בדומה לרבים מאזרחי מדינת ישראל, הרגישה קרובה מאוד למראות המזעזעים - כשחוותה אותם באמצעות הנייד. צפו בסיפורה של רוני בסרטון בראש הכתבה
קמאי מתארת השפעה עמוקה של אותו יום על תפיסת העולם שלה. "הייתי בן אדם מאוד אופטימי, חיובי, חיפשתי איפה לעשות טוב. הרגשתי שהעולם פתוח ואפשר לעשות הכל. נשברו לי המון אמונות, הרגשתי שאין לי יותר ביטחון במרחב שלי. המלחמה מאוד ביגרה אותי ובכלל הנוער היום, הוא לא נוער. התבגרנו מאוד מוקדם".
היא מספרת איך, כבכל בוקר, פתחה אותו בהצצה בנייד. היא מכהנת היום כיושבת ראש מועצת התלמידים והנוער הארצית, ואז הייתה דוברת המועצה. "פתאום אני רואה את הכל. התמונות, הסרטונים. עשרות, אם זה הטנדר של המחבלים, שאחר כך כל פעם שראיתי טנדר ברחוב ישר התמונה הזאת קופצת ואם זה המיגוניות וההקלטות מהמיגוניות. זה לא נגמר. בגלל התפקיד שלי, גם ילדים פנו אליי – 'זה דוד שלי, זה אבא שלי, אני לא יודע איפה הם'. אני פיזית בבית שלי, במקום בטוח, וכמה קילומטרים ממני, הדבר הזה קורה, ואני רואה את זה בעיניים ואני שומעת את הצעקות שלהם. אני מרגישה כאילו אני שם, אבל אני לא באמת שם".
עוד קצת אוויר:
2 צפייה בגלריה
"לראות את הדברים שהם סרט אימה, שכילדה אמרו לי שזה לא יקרה בחיים". רוני קמאי
(צילום: עוז מועלם)
היא מדגישה כי "מה שראיתי נשאר איתי עד היום. זה לראות את הדבר שמבחינתך הוא סרט אימה, דברים שאני כילדה רואה בטלוויזיה ואומרים לי 'זה לא יקרה בחיים'. וזה קורה לאנשים בגיל שלי".
בשל התפקיד שלה במועצת התלמידים והנוער הארצית, היא הרגישה אחריות ומחויבות לתפקד לצד המצוקה. "הגעתי לתפקיד הזה מתוך רצון לקחת אחריות על המציאות שלי. אבל בדרך כלל במועצות תלמידים עוסקים בזכויות תלמיד ויוזמות חברתיות, ואני איכשהו מצאתי את עצמי מתעסקת בסיפורים כל כך קשים. קיבלתי עשרות טלפונים, לפרסם בעמוד האינסטגרם פוסטים על נעדרים", היא מספרת.
מעבר לאותם שיתופים, מהר מאוד היא הרגישה שעליה לקחת חלק גדול ולנסות להקל על בני הנוער בסיטואציה החדשה. "הבנו שאין בית ספר וככל הנראה לא יהיה כמה שבועות קדימה. יזמנו פלטפורמה שנקראת 'סידרנו לכם מערכת', עם שידורים חיים, שעות על גבי שעות עם הידוענים הכי גדולים שהעבירו תכנים והרגיעו את הילדים. עלו לשידורים החיים האלה מאות אלפי תלמידים מכל הארץ, מכל הגילאים. מפיקוד העורף התחברו ליוזמה ועשו איתנו הסברה של איך נרגעים ואיך מתמודדים עם הסיטואציה".
"הייתי נערה מאוד אופטימית, הרגשתי שהעולם פתוח ואפשר לעשות הכל. נשברו לי המון אמונות"
התפקיד שלה, היא מסבירה, הגן עליה. "בגלל היוזמה הזו, התעסקתי רק בזה. מאוד נסגרתי. לא שיתפתי. אחרי שכבר חזרנו לאיזושהי שגרה וחזרנו לבית ספר, אפשרתי לעצמי לחשוב על כל מה שראיתי. פתאום הבנתי כמה זה היה לא בסדר, וכמה אני צריכה לשחרר ולשתף". מאז ועד היום היא מתמודדת עם התקפי חרדה, כשהטריגר לרוב הוא רעשים חזקים ופתאומיים.
התגובה בקרב בני הנוער שהיא מכירה, היא מספרת, הייתה מקוטבת. "יש חברים שישר הקימו חמ"לים, יזמו איפה שצריך ופתחו את הבית שלהם לחיילים. מהצד השני ראיתי המון חברים שלא הסכימו לצאת מהבית ופחדו. פחדו לתקשר, לא פתחו אינסטגרם, לא הסכימו לעזוב את ההורים. המון בני נוער סגרו את החלונות שלהם, מהפחד שיש משהו בחוץ. לא הרגישו בטוחים בבית שלהם".
קמאי מסבירה כי בני הנוער חווים מצוקה מתמשכת, עד היום. "אנחנו רצים מאירוע לאירוע, מפיגוע לפיגוע וממשבר למשבר, אז אנחנו לא מצליחים לעכל. כל דבר מחזיר אותי לדברים האחרים. אנחנו פשוט בלופ. המורה שלי שהייתה מבחינתי לפני ה-7 באוקטובר הכי קרובה אליי, איבדה נכד במלחמה. מי אני שאתלונן על זה שאני בהתקף חרדה כשהיא איבדה נכד?".
"גם אם נראה לכם שהכל בסדר אצל הילד שלכם, יש סיכוי שיש לו מלחמה בראש. אנחנו צריכים אתכם פה, שתיצרו לנו תחושת ביטחון"
לאורך המלחמה המתמשכת, קמאי מתארת כי בכל פעם עולים טריגרים שמחזירים אותה לאותו יום. הפיגוע ברכבת הקלה ביפו, בו צפתה דרך סרטון שהגיע אליה בוואטסאפ, החזיר אותה לאותם הסרטונים המזעזעים. מאחר שהיא עצמה משתמשת ברכבת הקלה, היא משתפת כי הפחדים גרמו לה להימנע מנסיעה בתחבורה ציבורית במשך חצי שנה. "לא ידעתי כמה טראומות עדיין יש לי", היא משתפת על אותו אירוע.
עד היום, לצד הניסיון לחיות חיים רגילים של נערה צעירה, עולים בה לפעמים זיכרונות, והמלחמה המתמשכת רק מקשה על ההתמודדות. "אני יוצאת למסיבות עם חברים ואני הולכת לבית ספר. חיים של נערה בת שמונה עשרה. אבל זה הפלשבקים. הטראומה הכי גדולה היא מהסרטונים. אנחנו מנסים כחברים להיות שם אחד בשביל השני, אנחנו מנסים ליצור נושא שיחה אחרים. אבל קשה לבלות כשאתה כל יום קורא הותר לפרסום".
2 צפייה בגלריה
"את הפיגוע ברכבת הקלה ראיתי בוואטסאפ. במשך חצי שנה לא התקרבתי לתחבורה ציבורית". רוני קמאי
(צילום: עוז מועלם)
מה בכל זאת עוזר לך להתמודד?
"אם אני בהתקף חרדה, אני עושה תרגילי נשימות. כותבת לחברים או להורים, כדי לא להיות לבד עם זה באותו רגע. ובאופן כללי, מה שאני בדרך כלל עושה זה לשמוע מוזיקה, בעיקר מוזיקה כיפית שקצת מנתקת מהדברים. הים מאוד עוזר לי – לשים את הטלפון בצד ולהסתכל על הטבע, ללכת לטייל עם הכלבה, המון דברים בסיסיים שהם פשוט כיפיים לנפש, קצת עוזרים לי להתנתק מכל מה שקורה".
יש לך מסר להורים ולמבוגרים בכלל?
"אני חושבת שיש פה תפקיד מאוד משמעותי להורים, לבוא ולהבין שגם אם הילד שלכם נראה שהכל בסדר אצלו, הוא שמח, והוא לא נראה כאילו עוברת עליו מלחמה בראש, יש סיכוי לא קטן שכן. אנחנו בתוך הסרטונים, אנחנו גוללים שעות ורואים דברים שהגיל שלנו ממש לא צריך לראות ואנחנו צריכים אתכם פה, שתוציאו אותנו מתוך הדבר הזה ותהיו לנו אוזן קשבת. מצד אחד אסור שלא תסבירו לנו, אסור שתנתקו אותנו, אבל תיצרו לנו תחושת ביטחון. אז פשוט לשאול, להציע ולהתעניין".
בשיתוף מפעל הפיס והקואליציה הישראלית לטראומה
