בשיתוף מפעל הפיס והקואליציה הישראלית לטראומה
"כמה אפשר להיות בבית לבד?" מלי קוריאל
(הפקה: אינטרוויזיה)
"קצת אוויר” הוא פרויקט שמעניק מקום ומרחב לאתגרים הנפשיים שכולנו חווים בצל המלחמה. אנחנו כאן בשבילכם – להקשיב, להסביר ולעזור. אנחנו מזמינים אתכם להיכנס למתחם כדי לקבל כלים נוספים, או ללחוץ על כפתור קצת אוויר לחיבור לעזרה נפשית.
בתוך המלחמה המתמשכת, יש כאלו שנמצאים בבית, הרחק מהחזית – ונפגעים בשקט, שוב ושוב. לא מהרסיסים, אלא מהאזעקות עצמן, החרדות והבדידות שלא מרפה. לאזעקות יש השפעה קשה על הרבה אוכלוסיות, וביניהן גם על אוכלוסיית הגיל השלישי. מלי קוריאל (75) מכנה זאת בשם "פציעה שקטה". הפחד של קוריאל מהאזעקות משתק, משנה ומעצב מחדש את חייה לחלוטין. צפו בסיפורה של מלי בסרטון בראש הכתבה
קוריאל מתגוררת ברמת-גן, עבדה כאחות וכיום פנסיונרית, ומספרת על הקשיים המשמעותיים שהיא חווה. היא משתדלת ככל יכולתה להתמודד, אך ההתמודדות מורכבת ומאתגרת. "לפני ה-7 באוקטובר, הייתי פעילה. אני אישה מלאה שמחת חיים. התנדבתי בבתי חולים, במרפאות. ה-7 באוקטובר עשה לי שינוי. היום אני לא מתנדבת, קשה לי", מספרת קוריאל.
"החברות שלי בגילי לא יוצאות מהבית", היא מתארת. "הן יושבות בבית, רואות סדרות בטלוויזיה, מזמינות משלוחים, אבל בקושי אוכלות. גם אני ירדתי המון במשקל. אני אלמנה ואין לי משפחה. לצערי כולם כמעט הלכו לעולמם. יש לי רק אח, שגר רחוק".
עוד קצת אוויר:
1 צפייה בגלריה
"אני מכריחה את עצמי לצאת, לא רחוק מהבית. הולכת לים - זה מרגיע אותי". מלי קוריאל
(צילום: עוז מועלם)
קוריאל יוצאת מהבית לעתים נדירות, בעקבות האזעקות שעדיין נשמעות מדי פעם, גם כשנדמה שחזרנו לסוג של שגרה. "אם אני מרגישה שאני יכולה, כשיש קצת שקט, אז אני קצת יוצאת, עושה סיבוב", היא מספרת. "אבל אני לא יוצאת הרבה מהבית. גם החברות שלי סובלות בשקט. הן לא רוצות לדבר על זה. צריך לבדוק, לראות איך מטפלים באנשים האלה, ואסור שיעבור ככה. הבדידות מביאה אותנו לדיכאון. כשלא הייתה מלחמה, ולא היו אזעקות, נסעתי, הסתובבתי בעולם, והיום אני תקועה בבית".
"גיל שבעים וחמש זה גיל מאוד קשה. כשאתה לא יוצא, אתה בודד" היא מדגישה. "בעיקר עכשיו. אני דווקא אוהבת חברה. הייתי רוקדת בלהקה. אבל אם יש אזעקות, אני לא באה - וכמה אפשר להיות בבית לבד?".
כבר ברגעי האזעקות הראשונות והחשיפה לחדשות הקשות ב-7 באוקטובר 2023 היא חשה במצוקה משמעותית, שהתבטאה גם באופן פיזי. "ישר נכנסתי לקוצר נשימה", מספרת קוריאל . "התייבש לי הפה, הייתי חרדה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי".
"יש כל כך הרבה אנשים שסובלים בשקט. גם האזרחים בבית חווים חרדות, טראומות. יש איזו נטייה לזלזל בזה – כאילו אם לא היית בשטח, אז לא באמת נפגעת"
מתחילת המלחמה, החרדות שלך עולות ומתגברות?
"אני לא יכולה אפילו לתאר כמה זה קשה. עולות לי כל מיני תמונות, יש לי סיוטים, לא בא לי לאכול. אם יש משב רוח, אני ישר חושבת שזו אזעקה, ורצה לממ"ד. בהתחלה היו הרבה אזעקות וזה כמו סכין שנכנס לך בלב. יום אחד הייתי צריכה להוציא תרופות, נסעתי באוטו בז'בוטינסקי, ברמת גן, פתאום אזעקה. אני עוצרת ומשאירה את הכל, לא ידעתי לאן ללכת. בקושי יצאתי מהאוטו, אני מדדה כי יש לי בעיה בברך. אנשים באו לעזור לי, ובכיתי. זה היה מאוד טראומטי. קרו כמה פעמים שנפלתי באזעקה. גם כשאני בבית, אני לפעמים יושבת ומחכה לאזעקה. חוששת להיכנס לשירותים או להתקלח. היו פעמים שהיה טיל ולא הייתה אזעקה - פתאום שומעים בום, אז אמרתי לעצמי, 'יש משהו – תיכנסי מהר לממ"ד'".
איך חוזרים לשגרה בעצם מכל אזעקה כזו?
"אנחנו מתחילים לצערי להתרגל לאזעקות. אני עושה תרגילי נשימות. אני משתדלת לא לראות טלוויזיה. אני דוברת איטלקית, עוברת לערוץ האיטלקי ורואה שם את ההופעות והשירים. וממשיכים הלאה, אין ברירה. אבל זה קשה".
היא מספרת כי אירועי ה-7 באוקטובר הציפו עבורה טראומות עבר: "אני בזמנו גרתי בצפון ושם ספגתי סקאדים. פעם אחת, ב-2006, כשנסעתי באוטו לעבודה, הייתה אזעקה. ישר יצאתי מהאוטו ונשכבתי על האדמה, ואז ראיתי את הטיל – הוא עבר מעל כרמיאל ופגע במג'ד אל כרום. ה-7 באוקטובר החזיר אותי למקום הזה, למרות שחשבתי שהחרדות האלו כבר עברו לי".
"פעם לא דיברו על הטראומות. היום יש יותר לגיטימציה, ואני שמחה לראות שיותר ויותר מבוגרים מתחילים לשתף. זה בסדר לדבר על זה"
בתקופה ההיא בעצם היית חייבת לצאת מהבית כי עבדת כאחות?
"כן, הייתי בביקורי בית, במרחקים די גדולים. עבדתי גם בבתי ספר. ושם, אנחנו צריכים להרגיע את הילדים. לדבר איתם".
בתקופה ההיא הייתם מדברים על הטראומה, על החרדות?
"אף פעם לא דיברו על זה, כאילו זה עבר להם ליד האוזן. פשוט שתקו והמשיכו. אבל זה חשוב לדבר, ולטפל בזה".
והיום, כשיש על זה שיח, את מרגישה שזה טוב יותר?
"היום יש יותר לגיטימציה, וזה בעיניי מהותי. אני שמחה לראות שיותר ויותר מבוגרים מתחילים לשתף. ועדיין, יש כל כך הרבה אנשים שסובלים בשקט – לא מדברים, לא מבינים בכלל שהם נפגעו מאזעקות ומכל המצב. אני קוראת לזה פציעה שקטה, פציעה נפשית שלא רואים. צריך להבין שפחד מאזעקות זו תופעה אמיתית, והיא דורשת תשומת לב וטיפול. אני מאוד מזדהה עם החיילים, חושבת עליהם כל הזמן ועל מה שהם עוברים, אבל חשוב לי לומר – גם האזרחים, וגם מי שלא במעגל הראשון, עוברים המון. יש איזו נטייה לזלזל בזה – כאילו אם לא היית בשטח, אז לא באמת נפגעת. אבל זה לא נכון. גם האזרחים בבית חווים חרדות, טראומות. לכן אני אומרת – זה בסדר לדבר על זה. זה ממש בסדר".
איך את מרגיעה את עצמך כיום?
"אני הולכת לים, מקשיבה לגלים. יוצאת לסטנד-אפ. אני שרה. אני יודעת לסרוג, אז הצטרפתי לקבוצה וסרגנו כובעים וצעיפים לחיילים, שיהיה להם חם בחורף. זה מרגיע אותי, לעשות משהו קטן בשביל החיילים ששומרים עלינו".
בשיתוף מפעל הפיס והקואליציה הישראלית לטראומה
