בשיתוף מפעל הפיס והקואליציה הישראלית לטראומה
"הרגשתי שאנחנו חיים ביקומים מקבילים". שחר עזריאל
(הפקה: אינטרוויזיה)
"קצת אוויר” הוא פרויקט שמעניק מקום ומרחב לאתגרים הנפשיים שכולנו חווים בצל המלחמה. אנחנו כאן בשבילכם – להקשיב, להסביר ולעזור. אנחנו מזמינים אתכם להיכנס למתחם כדי לקבל כלים נוספים, או ללחוץ על כפתור קצת אוויר לחיבור לעזרה נפשית.
לפני ה-7 באוקטובר לשחר עזריאל (36) היו חיים רגילים לחלוטין, אבל הכל השתנה כשהתנדב לשרת מעל מאה ימי מילואים במנהלת המבצעית ומנהלת המודיעין לאיתור והשבת החטופים והנעדרים. פתאום, אל המשרה המלאה בהייטק, נוספה חשיפה יומיומית לחומרים קשים, והשלכות נפשיות לא פשוטות. במסגרת פרויקט "קצת אוויר", הוא מספר באומץ על הטראומה והמצוקה, איך הצליח לחזור לעצמו לאחר שפנה לקבלת טיפול, וקורא לגברים נוספים להעז לבקש עזרה. צפו בסיפורו של שחר בסרטון בראש הכתבה
כשעזריאל נזכר בחיים שלפני ה-7 באוקטובר, הוא מתאר אותם כאידאליים. "הייתה לי עבודה שמאוד אהבתי, ניהלתי 15 אנשים כסמנכ"ל בחברת הייטק, נשוי לאשתי המדהימה עדן, עושה ספורט ארבע-חמש פעמים בשבוע, ממש החלום האמריקאי", הוא משתף.
את ה-7 באוקטובר הוא לעולם לא ישכח. "לילה לפני לא הצלחתי לישון. אני זוכר את הרגע שאני שומע את האזעקות - ואני מבין מה הולך להיות. אני קצין מודיעין, הייתי 13 שנים ביחידת 8200 וסיימתי בתפקיד מפקד ענף. יום שבת, חג, אזעקות במרכז ובדרום הארץ – הבנתי שהדבר הגדול שידענו שמתישהו ייצא לפועל, יוצא".
עוד קצת אוויר:
2 צפייה בגלריה
"זה לא כמו כאב פיזי שמרגישים מיד. זה יכול לבוא שבועות וחודשים אחרי". שחר עזריאל
(צילום: עוז מועלם)
לאחר כמה שעות בהן היה מרותק לטלוויזיה באימה, התכונן להצטרף למשימה הלאומית. "באותו רגע משהו נשבר", הוא נזכר. "בעיקר הרבה מהאמון שלי במערכת ששירתתי, שחרטה על דגלה למנוע דבר כזה. אני זוכר את הרגע שאני רואה את המחבלים רצים באחד הקיבוצים והצבא לא מגיע. אני עם אשתי בסלון, פשוט מתחיל לבכות ואומר לה 'זה לא אמור לקרות'. תוך כדי ההתמודדות הזו אני עושה הרבה טלפונים, כדי להבין איך אני יכול לעזור. וב-8 לאוקטובר, בשמונה בבוקר, אני מתייצב למילואים".
עזריאל הגיע לבסוף למפקדת השבויים והנעדרים. "הקימו גוף שלא היה קיים, שהמטרה שלו להבין את מצב החטופים, לנסות לייצר הזדמנויות להחזיר אותם. זה הופך להיות החיים שלי".
הוא שילב את העיסוק החדש בחייו העמוסים ממילא. "אני עושה מילואים בלילות ועובד בימים, ישן שלוש-ארבע שעות בלילה", הוא מדגיש כי "ניהלתי מחלקה עם חוזים במיליוני דולרים, וצריך להמשיך להחזיק את זה, כי יש תחושה שהתעשייה עוד רגע מתפרקת".
"באותו רגע משהו נשבר. אני שראיתי את המחבלים רצים באחד הקיבוצים, פשוט מתחיל לבכות ואומר לאשתי 'זה לא אמור לקרות'"
זק"א של חיל המודיעין
כשהגיע לשירות, התחיל להבין את גודל האתגר. "אני רואה כאוס מוחלט, ניסיון של הרבה אנשים להתמודד עם סיטואציה שאף אחד לא הכין אותנו אליה. העוצמה של הגל שאתה מקבל בימים הראשונים – כל מה שמדינת ישראל נחשפה אליו אחר כך בטפטופים, כולל דברים שלא רצית ולא היית אמור להיחשף אליהם, אבל אתה בתהליך הקמה של צוות, אז הכל על השולחן. זה כמו זק"א של חיל המודיעין, אנשים שמתעסקים בחומרים הכי קשים שיש, כדי שאף אחד אחר לא יצטרך להתעסק איתם", הוא מספר.
"הייתי מהאנשים הכי מבוגרים בחדר, ולמדתי להגיד לאנשים לא לשתף אותי בפרטים שאני לא צריך לדעת, אבל אני חושב שהחבר'ה הצעירים רק רצו לדעת עוד. זה לא כמו כאב פיזי, שבאותו רגע אתה מרגיש ומתרחק ממקור הסכנה, זה משהו הרבה יותר עדין שיכול לבוא אחרי שבועות או חודשים. נראה לי שזה סוג של מסננת שגם אנשים במדינה לא ידעו להפעיל, כשצרכו מידע דרך חדשות ואפליקציות".
יש רגע אחד שזכור לו במיוחד: "בבוקר ה-8 באוקטובר, כשעוד פורסם בחדשות שיש בערך 20 חטופים, במסך הגדול במפקדה שמעריך את מספר החטופים היה כתוב 200. אני ממש זוכר שאני תופס את אחת הקצינות ואומר לה 'נראה לי שבטעות הוסיפו שם אפס', והיא עונה לי 'לא, זה המספר'".
איך נגמר אותו יום ראשון במילואים?
"אני חוזר הביתה בלילה, ואין לי איך לדבר על זה. אין לי איך להתמודד עם זה, חוץ מרגע שאני יושב עם אשתי והיא מנסה להבין איך עבר היום הראשון בצבא ואני קצת מתחיל לבכות. אני לא יכול לתאר לה כלום ואני גם לא רוצה".
במקביל לחשיפה למידע הקשה, הייתה לו תחושת אחריות אישית להחזרת החטופים. "אין זמן לעכל ולהתעסק בעצמך, הייתה תחושה שכל שעה יעילה שלי יכולה לעזור למצוא בית שבו מוחזקים חטוף או חטופה. זו המשימה הכי חשובה בעולם, אתה מבין שנבחרת לשליחות ואתה כלי בשביל לממש אותה. הצבא אמנם מפעיל קב"נים, אבל כשאתה רץ בין מבצע למבצע, הראש שלך לא שם".
הרגשת בדידות?
"כן, אני חושב שכל מפקד מרגיש בדידות. גם כקצין מודיעין, כי יש משהו שאתה סוחב שאתה לא יכול לספר והוא משפיע עליך. מישהו במשמרת שלך נהרג במבצע בו חשבת שיצילו אותו. זה לא מתפרסם בחדשות, ואתה חוזר הביתה לישון עם אשתך במיטה".
מה היה האתגר המרכזי בתקופה הזו?
"שעבדתי תוך כדי, זה לא שהייתי במילואים ואז היה קאט וחזרתי לעבודה. זה כל הזמן היה במקביל".
"אין זמן לעכל ולהתעסק בעצמך, הייתה תחושה שכל שעה יעילה יכולה לעזור למצוא חטוף או חטופה. זו המשימה הכי חשובה בעולם"
עזריאל הרגיש פער אדיר בין המשימה במילואים לחיים הרגילים שהכיר: "הרגשתי שאף אחד לא יכול להבין מה עברתי. אתה חוזר למשרד, של אנשים שמפתחים מוצר, כשהמטרה הכי גדולה היא למכור אותו לעוד חברות ולהרוויח יותר כסף. זה דיסוננס מטורף בין משימה של הצלת חיי אדם, במובן הכי טהור שלה, לבין משהו סתמי".
ההשפעה הנפשית של אותו פער התבטאה בכעס על הסביבה, אובדן חדוות היצירה וחוסר מוטיבציה משתק. "מישהו בעבודה אמר לי – 'משהו אחר אצלך בעיניים. אתה לא מחייך כמו פעם'. לפני כן הייתי אדם יצירתי, יוזם. פתאום, משימות שפעם הייתי מתקתק יכולות לקחת לי שעות. כנראה לא מצאתי את החשיבות, וגם הייתי מאוד עייף. כולם סביבי המשיכו קדימה, טסים לחו"ל. ואני עדיין סוחב את התמונות. הרגשתי שאנחנו חיים ביקומים אחרים. וזה לא שאתה מנתח את זה באותה בהירות שאני רואה את זה היום. אתה פשוט אומר 'וואו, ככה זה הולך להיות'".
"משהו אצל גברים לא מאפשר לבקש עזרה"
לקראת סיום השירות, הבין שעליו לעשות מעשה. "למזלי הייתי בסביבה שהיו בה הרבה חבר'ה רגישים, דיברנו בינינו על התחושות שלנו. אני בן אדם מאוד מאוזן והרגשתי שאיבדתי את האיזון שלי" הוא משתף.
"הרבה מאוד חברים שלי הם מפקדים קרביים, שירתו מאוד ימים יותר ממני, ואף אחד מהם לא הולך לטיפול. חשוב לדבר על זה. גם אם היום לא רואים השפעה של המלחמה, היא יכולה להגיע בעוד כמה שנים"
למרות הדעות הקדומות שהכיר נגד טיפול נפשי, עזריאל החליט לפנות לטיפול בעמותת נט"ל. "אף פעם לא הייתי בטיפול. זה היה נחשב טאבו", הוא מודה. "בזמנו אם מישהו היה הולך לקב"ן אז יש עליו תיוג. בתקופה שסיימתי את שירות המילואים היו קמפיינים לנט"ל, והיה לי חייל צעיר ממני בעשור שאמר לי שתיאמו לו מטפלת ממש מתחת לבית. בעקבותיו, הרמתי להם טלפון, ושידכו לי מטפלת".
מאותו רגע, הוא מתחיל בתהליך טיפולי. "התחלתי ללכת לטיפולים שבועיים שהמוקד שלהם היה לנטרל את חוויות המילואים שלי ואת מה שעברתי בחודשים הללו. כדי לוודא שאני נמצא על המסלול הנכון לחזור לחיים רגילים. חששתי שככל שהזמן יעבור ייחשפו דברים שאם לא אדבר עליהם יגרמו לי לטריגרים. הייתי בטיפול במשך חצי שנה, ובסוף התהליך סיכמנו שאני בטוב", הוא משתף בחיוך.
"כדאי וצריך לדבר", קורא עזריאל. "זאת הסיבה שבגללה בחרתי לעמוד מול המצלמה ולדבר. כדי לגרום לעוד חייל, חיילת, איש מילואים, אישה של מילואימניק, להרים טלפון ולהתחיל לדבר. לימדו אותנו שיותר חזק ויותר נכון לשמור בלב – אבל כדאי להוציא".
הוא מרגיש את הפער בנכונות לשתף בטראומות אצל חבריו: "הרבה מאוד חברים שלי הם מפקדים קרביים, עשו דברים יותר קשים, שירתו מאות ימי מילואים יותר ממני ואף אחד מהם לא הולך לטיפול", אומר עזריאל. "כשאנחנו יושבים לבירה יוצא שאני לפעמים ה'שגריר'. עושה שיחות אחד על אחד. עדיין יש שם סכר שלא נפרץ וחשוב לדבר עליו. גם אם היום אתה לא רואה את ההשפעה של זה על עצמך, יכול להיות שזה יגיע עוד שנה, עוד שנתיים, עוד חמש".
לדבריו, בעוד לנשים פשוט יותר להיפתח, הגברים מתקשים בכך. "לנשים יותר קל לדבר על הרגשות שלהן ולהודות שהן עוברות משהו. משהו אצל גברים לא מאפשר להם להגיד 'אני צריך עזרה, נפגעתי'. יש היום כל כך הרבה דרכים לקבל עזרה. יש מגוון רחב של אופציות וחשוב שידעו שזה מגיע להם. היום כל מילואימניק מקבל את זה בחינם מהמדינה ופשוט - אף אחד לא מתקשר לקווים הללו".
אילו עוד כלים עוזרים לך היום?
"לעשות מדיטציה פעם ביום. לשמור על אורח חיים מאוזן וספורטיבי, להרגיש בנוח לדבר על דברים שאני חווה. וליצור, זה נותן כוח שלא קרוב לשום דבר אחר".
בשיתוף מפעל הפיס והקואליציה הישראלית לטראומה
