בשיתוף מפעל הפיס והקואליציה הישראלית לטראומה
"מה שנתן לי להרגיש קצת יציבות וביטחון זו הכתיבה". קורל דרליצ'מן
(הפקה: אינטרוויזיה)
"קצת אוויר” הוא פרויקט שמעניק מקום ומרחב לאתגרים הנפשיים שכולנו חווים בצל המלחמה. אנחנו כאן בשבילכם – להקשיב, להסביר ולעזור. אנחנו מזמינים אתכם להיכנס למתחם כדי לקבל כלים נוספים, או ללחוץ על כפתור קצת אוויר לחיבור לעזרה נפשית.
קורל דרליצ'מן כבר בקושי זוכרת את החיים שלפני ה-7 באוקטובר. "מה שעברתי ועברנו כמשפחה בתקופה הזו היה כל כך מטלטל ומסעיר, שקשה לי לזכור איך הייתי, והיינו כמשפחה לפני כן", היא משתפת. כשדרליצ'מן (35), נשואה, אמא לשניים, כותבת תוכן ומנחת סדנאות כתיבה לנשים מכפר יונה, בכל זאת מתאמצת להיזכר היא מתארת "בית יציב, זוגיות חזקה והעסק שלי שהולך ומתפתח", וקובעת: "לא היה לי מושג קלוש מה מחכה לנו בחודשים ובשנה פלוס הבאות". צפו בסיפורה של קורל בסרטון בראש הכתבה
קצת אחרי ה-7 באוקטובר, בן זוגה דני התגייס למילואים. הוא משרת בחטיבה שמאבטחת את כוחות הביטחון, והיה במשך תקופות ארוכות בעזה ובלבנון. "לאן שצריך, הוא ילך. זה דני", היא מספרת. "מתחילת המלחמה הוא עשה מעל 220 יום מילואים".
דרליצ'מן נזכרת ביום בו התגייס. "מהרגע הראשון, בו הוא אומר לי שהוא חייב ללכת, אני מבינה שהמציאות שלי משתנה. אני הופכת לאחראית על הכל". היא מתארת כיצד הפכה ליחידה שנושאת בנטל ניהול הבית, על כל היבטיו - הטיפול בילדים, בכלבה, בבית עצמו. "כל מה שבחיים הרגילים שלנו היה מתחלק בינינו בצורה שנוחה וטבעית לנו", היא מסבירה. "וזה ממש לא משנה אם אין לך כוח או כואב לך הראש, או שאת מרגישה שכבר הגעת לקצה היכולות שלך. יש בן זוג, אבל הוא לא פה עכשיו. אין לי את הרגע שאני יכולה שנייה להתאוורר, לבקש ממנו שייתן לי יד".
עוד קצת אוויר:
2 צפייה בגלריה
"פתאום הוא חוזר, אני מלאת הודיה אבל עברנו כל כך הרבה, ואי אפשר לצמצם את הפער הזה". קורל דרליצ׳מן
(צילום: עוז מועלם)
אל האופרציה המתישה, מתלווים גם חשש ופחד עצומים. "זה להחזיק את הדאגה שהוא נכנס או לא נכנס עכשיו לעזה. כמו עננה שמרחפת", היא מתארת. "להרדים את הילדים אחרי שהם שואלים שאלות קשות: 'מתי אבא חוזר', 'למה הוא לא מרדים אותנו', והשאלה הכי קשה - 'מה יקרה אם אבא לא יחזור?'. ואני חייבת להחזיק את האופטימיות, התקווה והאמונה עבורם. ואז לצאת לסלון, שוב לבד - אין את הפרטנר לשתף במה שקרה ולקבל חיבוק. ואני חייבת להיות חזקה, גם אם אני לא רוצה".
"נשים מגיעות מרוקנות, ויוצאות מלאות באנרגיה"
באותו בוקר ה-7 באוקטובר, בן הזוג דני לקח את הילדים לים והיא החליטה לנצל את הדקות היקרות לכתיבה. בהמשך, לכתיבה יהיה תפקיד משמעותי מאד בהחלמה ובהתמודדות שלה. "אני זוכרת את הרגע שהוא נכנס בדלת עם הילדים בחזרה מהים", היא אומרת. "אני מבינה שמשהו כואב וקשה קורה במדינה. אני מחבקת את הילדים שלי ומודה על הרגע שהמשפחה שלי איתי בבית".
מה הדבר הראשון שעובר לך בראש?
"סימן שאלה ענקי. אני לא יודעת לאן ולכמה זמן הוא הולך. יש מציאות חדשה. כולנו היינו בהלם בימים הראשונים. אני לוקחת את הילדים ואת הכלבה ותיקים ואנחנו פשוט נוסעים להורים שלו. הבית מתרוקן וננעל. חוסר ודאות גדול".
בני כמה הילדים?
"הקטנה הייתה בת שלוש, והגדול בן חמש. זו הייתה פעם ראשונה שהם ראו את אבא שלהם במדים. אני צריכה להסביר להם, בעדינות ומותאם גיל, שאבא צריך ללכת. והם מרגישים אותי, את הפחד, הבלבול. הכי קשה היה להחזיק את העוגן היציב מול הילדים כשלא הייתה לי את היציבות הזו. והרבה פעמים, גם מול דני. כשהוא מתקשר הוא רוצה לשמוע שאני בסדר".
היא מתארת רגע קשה במיוחד שחוותה בחודשים הראשונים: "נכנסתי למשרד שלי, ולא הצלחתי להתחיל לעבוד. פשוט שכבתי על הספה ולא יכולתי להרים את עצמי. רק רציתי לבכות, הרגשתי ששום דבר לא יכול לעזור לי, כי אף אחד לא יודע להגיד לי מתי הוא חוזר, ושהוא חוזר".
"הילדים שואלים שאלות קשות: 'מתי אבא חוזר', 'למה הוא לא מרדים אותנו', והשאלה הכי קשה - 'מה יקרה אם אבא לא יחזור?'. ואני חייבת להחזיק את התקווה והאמונה עבורם".
איפה מצאת את היציבות?
"מה שהציל אותי, שנתן לי את האפשרות להחזיר קצת שליטה לחיים, היה לכתוב. את הפחדים, החששות, התסכולים, הכעס וחוסר הוודאות. לתת לזה את המקום. זה עזר לי לפרוק את כל המטען, לשים אותו על הדף ולהוציא אותו ממני".
בעקבות המלחמה, כוחה של הכתיבה המשיך להתחדד עבור דרליצ'מן. "גיליתי שהכתיבה לא עוזרת רק לי, אלא גם לנשים אחרות שמתמודדות עם דברים דומים", היא משתפת. זה קרה בעקבות שיחה מרגשת במרפסת שלה, עם שכנה שגם היא אשת מילואימניק. "בעקבות השיחה, היא כתבה את מה שמעיק עליה וזה עזר לה. פה נולד הרצון לעודד נשים, ובפרט נשות מילואים וקבע, לקחת את המערבולת ולשים על הדף. לשתף ולהקריא את זה בקול. נוצרים קסמים ברגעים האלה. יכולות להיכנס נשים זרות, ואחרי טקסט אחד הן מתחבקות ומרימות אחת לשנייה ויש לזה עוצמות נשיות מטורפות. יש תחושת שותפות גדולה, שהפוכה לתחושת הלבד שחוויתי במלחמה".
היא החלה להעביר סדנאות כתיבה לנשות מילואים וקבע, ומעודדת כל אחת לנסות ולכתוב. "לא צריך כשרון או נסיון, רק דף, עט ורגע לעצמך. כתיבה היא מתנה. היא חינמית, ונגישה בכל רגע נתון. זו הדרך הכי מהירה ופשוטה להבין מה עובר עלייך. ברגע שזה יוצא, נכנס הרבה טוב שממלא, ואני רואה את זה פעם אחרי פעם - נשים שמגיעות מרוקנות, יוצאות חיוניות ומלאות באנרגיה", היא מתארת.
2 צפייה בגלריה
"בניתי תוכנית רב מערכתית, שכל אחד יקבל את העזרה שהוא צריך". קורל דרליצ'מן
(צילום: עוז מועלם)
"לאחות את המשפחה"
דרליצ'מן מדגישה את המורכבות שהמילואים הארוכים מכניסים לזוגיות. "התקופה מציפה גם את הכעס, אין מה לעשות", היא מסבירה. "אני בן אדם. עם כמה שאני רוצה להיות חזקה בשביל בן הזוג שלי, הרגיש לי טבעי לשתף אותו גם בכעס. כשכל סנטימטר בגוף שלו, כל נקבובית בגוף שלו אומרת לו שהוא חייב ללכת, כל סנטימטר בגוף שלי אומר שהוא צריך להישאר פה, כי כאן צריכים אותו, אני והילדים. זה יצר קונפליקט מאוד גדול בינינו".
במה בא לידי ביטוי הקונפליקט?
"אני נשארת בבית, אני זאת שצריכה לטפל בילדים, שיש לה פחות שעות עבודה, שהעסק שלה נפגע. הוא עם חברים שנותנים לו תמיכה, יש להם הוויי, אני לא חוויתי את זה, באמת נשארתי לבד. זאת שאלה שנשות מילואים מתלבטות בה, לשתף בכעס או לשמור אותו. אנחנו דיברנו על הפערים".
הפער ביניהם הפך לכל כך גדול, היא מסבירה, שהרגיש שקשה עד בלתי אפשרי לגשר עליו. "הגעתי לנקודה שלפעמים אני לא מצליחה להסביר במילים את מה שעובר עליי", היא משתפת בכאב. "הפער והמרחק בינינו, גם הפיזי אבל בעיקר הנפשי גדל".
"אני רוצה לעודד נשים, ובפרט נשות מילואים וקבע, לקחת את המערבולת ולשים על הדף. לשתף ולהקריא את זה בקול. נוצרים קסמים ברגעים האלה. יש תחושת שותפות גדולה, שהפוכה לתחושת הלבד שחוויתי במלחמה".
החזרה הביתה מהשירות, באופן מפתיע, רק הפכה את המצב למורכב יותר. "דווקא כשדני חזר, הרבה מהכעסים התעוררו. פתאום הוא חוזר ואנחנו עברנו כל כך הרבה, ואי אפשר לצמצם את הפער הזה. היו את החיכוכים, את ההתנגשויות, את הפיצוצים. היה דיסוננס מאוד גדול - מצד אחד הוא בבית, ואני מלאת הודיה על זה שהוא חזר סוף סוף בשלום. ומצד שני, הוא חזר אחרת, אני אחרת, התרוקנתי מכוחות. ויש ילדים שצריכים אותנו, ולא יכולים לחכות שאמא ואבא יתאוששו. הרגרסיות והקשיים עם הילדים התעוררו דווקא כשהוא חזר. היה לי מאוד כואב לראות את כל זה".
היה רגע ספציפי שגרם לך להבין שאתם צריכים עזרה?
"זה היה שישי בבוקר, שנינו היינו בבית ומילה אחת שהוא אמר, ובכוונה טובה, הוציאה ממני סערה מאוד גדולה. אז הבנתי שמשהו מאוד גדול עובר עליי, ואני אפילו לא מכירה בזה שעברתי כל כך הרבה כתוצאה מהמלחמה והמילואים. זה היה ממש תמרור אזהרה. הרגשתי כאילו המשפחה שלי מתפוררת לי מול העיניים. 220 ימי מילואים, אי אפשר לתפוס את זה בכלל. וזה מחולק לתקופות - לפעמים הוא נמצא, לפעמים לא. המון חוסר ודאות שנפרס על פני למעלה משנה. לא ישנתי בלילות, הרגשתי פחד בגוף ודאגה, מה יהיה עם הילדים שלי, עם בן הזוג שאני כל כך אוהבת, אבל גם קצת לא מזהה אותו. וגם בנקודה המאוד נמוכה הזאת אני צריכה לגייס כוחות, בשביל לעזור לאנשים שאני הכי אוהבת".
בזכות עזרה מקצועית, מסבירה דרליצ'מן, מצבם המשפחתי והאישי השתפר. הם הבינו שטיפול יסייע להם לגשר על אותם פערים שיצרה המלחמה. "בניתי תוכנית רב מערכתית, שכל אחד יקבל את העזרה שהוא צריך", מסבירה דרליצ'מן. "התחלתי טיפולים פסיכולוגיים. הוא הלך לקבוצה של אנשי מילואים שנתנה לו את המקום לדבר, והלכנו גם לטיפול זוגי בקבוצה. נעזרנו בהדרכות הורים. המון טיפולים. אי אפשר היה להתעלם ולהמשיך בחיים, פנינו לקבל כל עזרה שיכולנו, שהייתה מתאימה. היה צריך לאחות את המשפחה ואת הזוגיות".
מה למדת על החוויות של משפחות אחרות בעקבות הסיפורים של נשות מילואים שנחשפת אליהם?
"אני חושבת שהמילואים מטלטלים את הזוגיות. אני רואה את זה מהשיתופים של אנשים, שזו פשוט מלחמה בתוך הבית, בתוך הזוגיות. זה מעמיד אותה במבחן שנמשך על פני פרק זמן מאוד גדול. בן הזוג חוזר לבית שהחזיק בלעדיו, והרבה פעמים צריך למצוא מחדש את המקום שלו בתוכו, וזה בפני עצמו, אירוע גדול ומטלטל. המילואים לא יכולים שלא להשפיע, כי בסוף אנחנו צוות. כשבן הזוג הולך, יש לו צוות חדש, ואני נשארת לבד. כשהחיבור נוצר בחזרה, אנחנו צריכים לבחור עוד פעם אחד בשנייה, להתקרב, ולבנות את הזוגיות מחדש".
בשיתוף מפעל הפיס והקואליציה הישראלית לטראומה
