בשיתוף מפעל הפיס והקואליציה הישראלית לטראומה
"אמהות, זה בסדר להרגיש לא בסדר". דועא ספדי
(הפקה: אינטרוויזיה)
"קצת אוויר” הוא פרויקט שמעניק מקום ומרחב לאתגרים הנפשיים שכולנו חווים בצל המלחמה. אנחנו כאן בשבילכם – להקשיב, להסביר ולעזור. אנחנו מזמינים אתכם להיכנס למתחם כדי לקבל כלים נוספים, או ללחוץ על כפתור קצת אוויר לחיבור לעזרה נפשית.
יש פחד שאי אפשר להסביר. אימה, שגם אם נתאר אותה, מי שלא חווה, לא יבין. אימה כזאת הרגישה דועא ספדי ממג'דל שמס ב-27 ביולי 2024. הזמן – שיאה של המלחמה בצפון, וספדי (34), אמא לשניים, נאלצה לראות את בנה הבכור רג'ואן (10) כמעט ונהרג מפגיעת טיל בסמוך לביתם. בשיחה כנה ומרגשת היא מספרת על רגעי הפחד, ועל הניסיון לשקם את בנה ואת עצמה בו זמנית. צפו בסיפורה של דועא בסרטון בראש הכתבה
אבל נחזור אחורה. ההתמודדות של ספדי, מנהלת יחידת הצעירים במועצה מקומית מג'דל שמס, ושל רבים מתושבי הצפון החלה עוד קודם, ב-7 באוקטובר. "היינו בסגר, לא הצלחנו לקלוט מה הולך לקרות ביום שאחרי", היא נזכרת. "אלו היו רגעים של פחד, הייתי צמודה לחדשות, למסכים, כל הזמן רציתי לדעת מה קורה".
החיים על הגבול השתנו בן רגע. "לפני כן, אפילו לא חשבנו על זה שאנחנו גרים על הגבול", ממשיכה ספדי, "אבל לאחר ה-7 באוקטובר, אני חושבת שזה היה נורמלי לחשוב או לדמיין שזה גם יכול לקרות אצלי, בכל רגע יכולים לפרוץ את הגבול. באזור שלנו אנחנו יותר קרובים לגבול של סוריה. ראינו כל הזמן חיילים, גם שמענו את השיגורים, משני הצדדים. היינו שומעים בקול רם, חזק, מפחיד, הבתים שלנו אפילו לפעמים רועדים מהעוצמה של השיגורים".
עוד קצת אוויר:
3 צפייה בגלריה
"אחרי 4 ימים באשפוז, הוא אמר לי 'אימא, בבקשה תחייכי'. הרגשתי יותר פצועה ממנו". דועא ספדי
(צילום: עוז מועלם)
בתחילת המלחמה פגע טיל ברכב לא רחוק מהכפר. "זה הרגיש קרוב מאוד. שזה יכול לקרות גם לנו, גם בבתים שלנו", מספרת ספדי, "אני אישית לא יצאתי מהכפר זמן רב מתחילת המלחמה". וכך, התחילו להגיע גם התקפי החרדה, מבלי שידעה לתת שם למה שקורה לה. "בהתחלה לא טיפלתי בעצמי, כי בכלל לא הייתי מודעת שזה בעצם התקף חרדה ומה זה בכלל", היא מודה. "התחילו אצלנו סדנאות זום, מטעם מקום העבודה, בנושא עזרה ראשונה נפשית, ואז אמרתי לעצמי, זהו, אני לא יושבת שוב בבית, אני רוצה לצאת לעבודה, להרגיש את השטח, הרגשתי שזה יועיל לי יותר מלהסתגר ולהיות צמודה לחדשות, וזה ממש עזר לי להפחית את התקפי החרדה ולחזור לשגרה הלא שגרתית שהייתה אז".
יום השבת שבו העולם קרס, פעם נוספת
ואז הגיעה שבת, ה-27 ביולי 2024. "זה יום שאני בדרך כלל עובדת. בכל שבועיים יש לי מפגש עם צעירים מתנדבים שאני מלווה", מתארת ספדי. "התעוררנו בבוקר והילד שלי אומר לי 'אימא, אני מרגיש שטיל יפגע בנו היום'".
למרות הפחד למשמע הדברים, היא החליטה שהחיים צריכים להמשיך. "בדרך כלל, אני עם החרדות שלי הייתי מבטלת את הכל ורק יושבת בבית. אבל אני מאמינה גם בגורל, ואמרתי לו, 'צא, שחק, ואני בטוחה שאתה תתנהג טוב ונכון בזמן שיש אזעקה'".
"התעוררנו בבוקר והילד אמר לי 'אימא, אני מרגיש שטיל יפגע בנו היום'. אמרתי לו, 'צא, שחק, ואני בטוחה שתתנהג נכון בזמן אזעקה'".
רג'ואן, בנה הבכור, יצא לבית הסבתא ואחר כך למגרש הכדורגל. "פגשתי אותו בצהריים, רציתי שיבוא איתי לסדנה, והוא לא הסכים. הוא אמר לי, 'אימא, אני משחק עם החברים עכשיו במגרש ואני רוצה ללכת', אז עזבתי אותו".
בשלב מסוים התחילו להישמע קולות השיגורים, והופעלו אזעקות בנווה אטיב. לאחר אחרי שתי דקות הופעלה גם האזעקה במג'דל שמס. "רצתי לחלון להסתכל", מתארת ספדי את רגעי האימה, "דמיינתי לעצמי שהילד שלי, כי הוא מפחד מאוד מהאזעקה, ירוץ אליי. רציתי להרגיע אותו מהחלון, להגיד לו, שירוץ לאט ובזהירות". הרגעים הבאים חרוטים בזיכרונה לנצח: "חיפשתי אותו בין הילדים, ראיתי אותם רצים למיגונית. ואז הטיל פגע. ראיתי את הכל עף. אני בעיקר זוכרת את הצרחות שלי. ראיתי את הכל מול העיניים, ואני יודעת שהילד שלי שם. כאמא, חשתי רק את האובדן. לא דמיינתי משהו אחר ".
ספדי מספרת כי מרוב פחד רצה למגרש בלי נעליים לרגליה: "שמעתי רק צרחות, התחלתי לשאול את האנשים ומישהו אמר לי שהוא במיגונית. ואז הוא יצא מהמיגונית, כולו דם, בשקט מוחלט, עם עיניים שמדברות. באותו רגע לא האמנתי שהוא בחיים, אז נפלתי. הוא אמר לי 'אימא, אני בסדר, רק קחי אותי לרופא, אני לא נושם'". בדרך לבית החולים, היא מספרת כי המשיך ואמר "'אימא, אני לא רוצה למות, אימא, אני אוהב אתכם'. כל הדרך הוא חזר על אותם מילים".
"הילד שלך לא ישתקם אם את לא תשתקמי"
בבית החולים התגלה כי רג'ואן נפצע באורח קשה. "הוא חטף רסיסים במצח, בחזה, בריאות, אחד ממש חצי סנטימטר מהלב, ושניים בבטן", מספרת ספדי. "זה שהוא נשאר בחיים זה נס". לאחר האשפוז, החל תהליך הטיפול. "אחרי 4 ימים באשפוז, הוא אמר לי 'אימא, בבקשה תחייכי'. הוא ממש ביקש ממני לחייך, ואני הרגשתי שאני פצועה יותר ממנו".
ספדי מספרת על הקושי להתרומם מתוך הטראומה. הייתה זאת הפסיכיאטרית שעזרה לה להבין את החשיבות של הטיפול לא רק בבנה אלא גם בעצמה. "היא אמרה לי: 'הילד שלך לא ישתקם אם את לא תשתקמי. זה לא יקרה. עד שתדאיגי לעצמך, הוא לא ישתפר באחוז אחד אפילו'".
באותו רגע, היא מספרת, "הרגשתי מחויבות ואחריות. אימהות נוטות להאשים את עצמן ביום יום, אבל ברגע שהפסיכיאטרית אמרה את המשפט הזה, ועוד אחרי אסון כל-כך כבד, הבנתי שאני צריכה למצוא את הדרך הנכונה לטפל בעצמי".
"רצתי לחלון, ראיתי את הילדים רצים למיגונית - ואז הטיל פגע. הכל עף. אני בעיקר זוכרת את הצרחות שלי"
"לקבל את דועא החדשה"
היום, חודשים לאחר האסון, ספדי מספרת על התמודדות מתמשכת: "עד היום רג'ואן ישן לידינו. עברנו לבית עם ממ"ד, על מנת שהוא ירגיש יותר בטוח. הוא שואל על מוות, זה תסמין שעלה לאחר האסון. הוא שואל אם עד שהוא יהיה גדול וירצה להתחתן, אם אנחנו, ההורים שלו, נהיה בחיים".
צעד צעד, עקב בצד אגודל, אפשר לראות את השיפור – גם אצל רג'ואן וגם אצל אמו. "הוא חזר לכדורגל, זה היה חלק גדול מהתרפיה שלו ומתקופת השיקום הנפשית שלו", היא מספרת בחיוך. "הוא לא חזר לאותו מגרש, אבל הוא חזר לשחק כדורגל, וזה ממש עשה לו טוב. התחלתי גם להכיר עוד צדדים ברג'ואן שלא היו קודם. שהוא חבר טוב, חבר ממש טוב. וגם שהוא ילד יצירתי, אוהב לחיות, אופטימי, חכם. במקום שאני אלמד אותו, בהרבה מקרים הוא מלמד אותי".
הנחישות שלה להשתקם בעצמה מעוררת השראה - "בדרך כלל במשברים, אנחנו מתפרקים ויש לנו תהליך צמיחה, ואנחנו בוחרים איך לצמוח לאחר כל משבר. האסון של המגרש, הוא משבר שהכל התפרק בו. אני עד היום מנסה עדיין להשלים את הפאזל הזה של דועא שהייתה קודם", היא מתוודה, "אני צריכה עכשיו לאסוף את השאריות של דועא מהאסון הזה ולהמשיך הלאה ולמצוא את הכוחות. ואולי לא צריך לחזור לדועא שהייתה קודם, אולי צריך לקבל את דועא החדשה".
לצד הטיפול הרגשי, אילו כלים עוזרים לך היום?
"התחברתי לאחרונה לעולם המדיטציה - נשימות, מיינדפולנס. בהתחלה כשעצמתי עיניים, ראיתי רק את העשן. אבל אני מרגישה שזה כבר התחיל לעזור".
התפקיד האימהי בפרט וההורי בכלל מקפל בתוכו הרבה נתינה. עבור ספדי החוויה המטלטלת שעברה לימדה אותה לבקש עזרה. "זה בסדר להרגיש לא בסדר, זה בסדר להתפרק, זה בסדר לתת מקום לרגשות שלנו", היא מסכמת. ויש לה מסר לאמהות: "צריך ללמוד איך לבקש עזרה. טפלו בעצמכן, תהיו מודעות למה שאתן עוברות, בקשו עזרה מבעל מקצוע - זו הדרך לשמור על הכוחות שלנו".
בשיתוף מפעל הפיס והקואליציה הישראלית לטראומה
