בשיתוף מפעל הפיס והקואליציה הישראלית לטראומה
"רק אל תהפכו את הלב למחסן". אוריאל בלמס
(הפקה: אינטרוויזיה)
"קצת אוויר” הוא פרויקט שמעניק מקום ומרחב לאתגרים הנפשיים שכולנו חווים בצל המלחמה. אנחנו כאן בשבילכם – להקשיב, להסביר ולעזור. אנחנו מזמינים אתכם להיכנס למתחם כדי לקבל כלים נוספים, או ללחוץ על כפתור קצת אוויר לחיבור לעזרה נפשית.
בבוקר שמחת תורה, ה-7 באוקטובר 2023, החיים בישראל השתנו לבלי הכר. עבור אוריאל בלמס (45) פסיכותרפיסט, יועץ חינוכי ורב מירושלים, זה היה יום ששינה גם את כל התפיסה שלו לגבי טיפול ותמיכה. בלמס מנהל מזה כארבע שנים את יחידת חוס"ן של איחוד הצלה, ומתנדב כחובש. סיפורו האישי והמקצועי שזור באירועי אותו יום ארור, ובחוויותיו כמי שמטפל באחרים, תוך התמודדות עם הקשיים והאתגרים האישיים הנלווים לכך. צפו בסיפורו של אוריאל בסרטון בראש הכתבה
את האזעקות של אותו בוקר שמע בלמס בעיר מגוריו ירושלים. כבר אז, הוא הרגיש שקורה משהו חריג. כמנהל סניף איחוד הצלה ירושלים נוף, הוא קיבל קריאה על אירוע ביטחוני בשכונתו. "אם יש פינוי - אתה מפנה עם הרכב שלך. אין אמבולנסים זמינים מירושלים", אמר לו המוקדן הארצי. רגע זה סימן עבורו את הבנת גודל האירוע המתחולל. ואז הגיעה ההודעה הראשונה מאגף המבצעים של איחוד הצלה, שאישרה את הנורא מכל: פרצה מלחמה בישראל.
בלמס נסע למטה הארצי של איחוד הצלה, שם נפתח חפ"ק. עם זאת, הרצון הפנימי לנסוע דרומה בער בו, והוא ירד לבד עם הרכב שלו. ככל שהתקרב לאזור החל להבין את ממדי האסון. בכביש 232, לכיוון שדרות, נגלו לעיניו מראות קשים. "אני עוצר בתמימותי ליד מכוניות שרופות לחלוטין, ושואל את עצמי - איך זה יכול להיות?", הוא נזכר, "גם כמי שמכיר אירועים רבי נפגעים, המראות מאוד קשים". למעלה מחודשיים ברציפות, הוא נשאר בשטח. "היה שם המון פחד בעיניים. כל רעש, כל צליל, מקפיץ את האנשים".
עוד קצת אוויר:
2 צפייה בגלריה
"ישבנו על האספלט, הוא פרץ בבכי ואמר לי 'אל תאמר כלום, רק תהיה לידי'". אוריאל בלמס
(צילום: עוז מועלם)
"אם בארזים נפלה שלהבת"
נקודת מפנה משמעותית עבור בלמס בפעילות החוס"ן בשטח, הייתה המפגש עם חובש שחזר מהנובה. כשבלמס ניגש אליו וניסה להציע לו שיטפל גם בעצמו, עלתה התנגדות. אך לאחר מכן, הוא קרא לו לשוב וביקש ממנו להתיישב איתו על המדרכה. "הוא פרץ בבכי ואמר לי: 'אל תדבר, אל תאמר כלום, רק תהיה לידי'" הוא מתאר. אותו חובש, שנתפס כלפי חוץ כ"מאצ'ו, גבר שהוא טפלון, לא נוגע בו שום דבר", ישב ומירר בבכי ללא הפסקה. המפגש הזה, הוביל לתובנות חשובות: "אם בארזים נפלה שלהבת, אני מבין את המצב".
האירוע הוביל לשינוי תפיסה לגבי הדרך הנכונה להנגיש טיפול. "בעולם הטיפול, התפיסה היא שאנחנו לא רודפים אחרי אף אחד. מטופל צריך לרצות לבוא", הוא מסביר. עם זאת, האירועים הקשים של המלחמה הנוכחית הצריכו גישה שונה. "הבנתי שאם אנחנו נקים אוהל יפה שכתוב עליו חוס"ן בתוך החפ"ק, זה מצטלם מאוד יפה, אבל אם לא נחתור למגע ברמת הסמול טוק, בפינת קפה, ניגש לאנשים ונשאל אותם אקטיבית שאלות, כדי לשמוע סיפורים, אם לא נהיה יצירתיים - לא ניגע באף אחד".
בלמס החליט לשנות את ההנחיות, ולהורות לפעול באופן הזה, למרות שזה לא מקובל. "ככה הצלנו אנשים, חתרנו למגע, שאלנו מה העניינים, מה המצב, ספר לי איפה היית וכד'. משם נכנסנו לתוך הלבבות, מה שהוביל לעשרות אם לא מאות שיחות.", הוא משתף.
"בעולם הטיפול, התפיסה היא שלא רודפים אחרי אף אחד, ומטופל צריך לרצות לבוא. אחרי ה-7 באוקטובר הבנתי שאם לא נחתור למגע, נהיה אקטיביים ויצירתיים - לא ניגע באף אחד"
אחרי אסון כמו ה-7 באוקטובר, פתאום גם מי שאמורים לתמוך ולעזור, מתמודדים בעצמם עם קושי עצום. "אחד הדברים שהרגשתי הוא שהיה לי מאוד קשה לבכות, לא הצלחתי לבכות", מתוודה בלמס, ומסביר כי התחושה הזו הייתה חריגה עבורו. "קל לי לבכות משיר, מספר, מטקסט, ומצאתי את עצמי מנסה לבכות ולא הולך לי, ואני שם שירי דיכאון וכלום - אפילו לא דמעה. לא הצלחתי לעשות סדר בראש לגבי מה שאני מרגיש בכלל". שיחה עם פרמדיקית שהתמודדה עם תחושה דומה גילתה לו תובנה חשובה: "הבנתי שהמוח נועל את הרגשות כשאין יכולת להתאבל על כל פרט, הוא נועל את כל הרגשות עד שהמצב יאפשר זאת".
"הבת שלי אמרה לי 'אתה בלתי נסבל'"
בלמס מודה כי הוא עצמו היה סרבן טיפול מובהק. הוא גידל בתוכו מנגנון של הפרדות - "להיות ליד האש אבל לא להישרף, לדבר על הרגשות, לחיות רגשות, להדריך רגשות ולא להרגיש".
בעקבות האירועים הקשים של המלחמה, הוא מספר כי "בזמן אמת, מצאתי את עצמי רץ מזום לזום, מראיון לראיון, מדבר עם מתנדבים, נותן הוראות, מנסה לחשוב על כל העולם ומנותק לגמרי מעצמי, בניתוק גמור".
אותו ניתוק הוביל לשחיקה ופגיעה מצטברת. הקשיים התבטאו בין היתר בקושי לישון. "לא הצלחתי להירדם, לילה אחרי לילה לא נרדם. בימים הראשונים יש לזה הסבר, אתה עסוק, ואנשים צריכים אותך ואנשים בתוך זה, אבל אז עובר שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים. הרגשתי את זה גם בנהיגה. שאני נוהג כמו פרא אדם".
בעוד שבלמס מספר כי כלפי חוץ זכה לשבחים רבים על תפקודו, אלו הסתירו מציאות אישית מורכבת. "נתפסתי כמר חוסן", הוא אומר. "זה שמפעיל, מסייע, מקפיץ, מדבר בזומים על חשיבות השיח והוצאת הרגשות", אך יום אחד גילה להפתעתו, מציאות אחרת מול המשפחה, כשבתו המתבגרת האירה לו זרקור. "היא אמרה לי 'אבא, אני רואה מה שאתה עושה, שומעת איך שאתה מדבר, אני רואה חברות שלי אומרות שרואות אותך בטלוויזיה. אבל בבית - אתה בלתי נסבל". התדהמה הייתה גדולה. כשניסה להבין, תיארה הבת אב מנותק, העונה ב"כן" ו"לא", נותן תחושה כללית שמפריעים לו. מי שעודד את כולם לדבר ולהרגיש, התחיל להבין שאין מנוס כי ינהג באותו אופן. "ידעתי לתרץ את עצמי בצורה מדופלמת - אתה בתפקיד, אין לך זמן לטפל בעצמך, עוד יגיע היום שתטפל בעצמך".
"הטיפול עזר לי להסתכל למציאות בעיניים"
לאט לאט, האסימונים נפלו ובלמס החליט להתחיל טיפול. הטיפול סייע לו, לדבריו, להיות מדויק יותר לגבי הצרכים האישיים שלו. "הבנתי איך אני בורח, ואיך למנוע את הבריחה", הוא מסביר. "לדייק מהם הצרכים האישיים שלי – ללכת למעבדת שינה, לטפל בעצמי פיזיולוגית, לשאול את השאלות הנכונות בזמן שאני בסטרס, בנהיגה מהירה. להרחיב את ארגז הכלים שלי. נתינה בלי קבלה היא חסרה. כל מטפל, כל אדם שנמצא בעמדה הזו של לתת, שישאל את עצמו את השאלה הזאת, האם אני יודע לקבל".
מה עוד עוזר לך היום?
"אני פורק את הקשיים שלי בכתיבה, המון כתיבה, המון טקסטים שמבטאים את רחשי הלב שלי", הוא מתאר. "זאת התמצית של הלב שלי. אני מקבל גם פידבקים חיוביים – אנשים אומרים 'איך אתה יודע לשכתב את הלב שלי'. זה אומר ככל שאתה מדייק את הלב שלך, אתה נוגע ביותר לבבות". בנוסף, הוא בחר בעוד דרך לא שגרתית: "זה לא מתאים לכולם, אבל יצא לי לנסוע כמה וכמה פעמים את המסלול שעשיתי בשמחת תורה. מסע לדרום. הנסיעה הראשונה הייתה סיוט. בכיתי את חיי, בלי רחמים. הפעם השנייה כבר היה בלי דרמות, ובפעם השלישית כבר היה לי אירוע משפחתי ומשהו הבריא בי.", הוא מסביר. "אני לא מעוניין להיות במנגנון של הימנעות - אני רוצה להסתכל על המציאות בעיניים ולהגיד יכול להיות הרבה יותר טוב. לחיות את זה, להרגיש את זה, ממש לתת לזה לזרום בתוכי".
"אני משתדל לחטוף לעצמי כמה שיותר זמן אישי. פעם הייתי מנצל כל דקה של זמן בשביל אחרים, כל נסיעה, זה הזמן שלי לחזור לכולם - לא. זה הזמן שלי. בוא תנשום, העולם לא עומד רק עליך, ואם אתה לא תעשה את זה, לא ייחרב העולם, תנסה תראה"
הוא מספר בנוסף כי "בשנה האחרונה יצאתי כמה פעמים לחו"ל, זה סוג של התנתקות, אבל זה בתנאי, שאתה באמת בוחר לעצמך את ההתנתקות הזו ולא לוקח איתך את הארץ במטוס. כי אז אתה יושב מול נוף משגע, וקורא את כל החדשות ובעצם ההוויה שלך היא אי שם בישראל. אני משתדל לחטוף לעצמי כמה שיותר זמן אישי. פעם הייתי מנצל כל דקה של זמן בשביל אחרים, כל נסיעה, זה הזמן שלי לחזור לכולם - לא. זה הזמן שלי. לפתח בעצמי יותר את המקום של הצניעות. בוא תנשום, העולם לא עומד רק עליך, ואם אתה לא תעשה את זה, לא ייחרב העולם, תנסה תראה".
הוא מסכם בכך שהוא קורא לכולם "תאהבו טיפה יותר את עצמכם. לאהוב את עצמנו, זה גם לאכול טוב, גם לישון טוב, אבל גם לשמור על כשירות נפשית. קחו לכם פסקי זמן, בואו נתחיל רק מכוס הקפה הטובה, הרבה לפני טיפול. חמש דקות כל יום, עשר דקות כל יום שלך בלבד, לא טלפון, לא עם חבר. שיר, רגע של התבודדות, שאתה מעניק לעצמך באהבה. אני מאמין שככל שאנשים מתנגדים יותר, אבל הם יאפשרו לעצמם עוד חמש דקות של מודעות, המודעות הזאת תפתח בהם אהבה עצמית, והם יגיעו בסוף לטיפול".
בשיתוף מפעל הפיס והקואליציה הישראלית לטראומה
