"אבנר הוא גבר מספיק בוגר כדי להבין שיש גבר נוסף בחיי שזה אהרון ולמרות שהוא לא קיים יותר, בכל זאת לנצח אוהב אותו בליבי", אומרת נעמי חיימוב (27) שאבדה את בעלה, אהרון ז"ל (25), בשביעי באוקטובר לאחר שנרצח בעת מילוי תפקידו כחובש בגזרה הדרומית. אחרי דרך לא פשוטה והתמודדות יום יומית לצד השכול, בחרה נעמי בחיים ואיתם באהבה חדשה והתארסה לבן זוגה, אבנר יוספי (38), בהבטחה למסע זוגי מתמשך עם שמחה מהולה בעצב וכל המורכבות שבכך.
"יצאתי פעם עם מישהו שבכל פעם שזכרונו של אהרון עלה הוא התכווץ וחש חוסר נינוחות ואני לא רוצה להרגיש שאני מכאיבה למישהו. כשאבנר גישש איתי על חתונה ועוד לא הייתי מוכנה להתחתן, אמרתי לו: 'עוד לא. אני רוצה להיות עדיין שייכת לאהרון' והוא השיב: 'את תמיד תהיי שייכת לאהרון, גם אחרי החתונה'. הרגיע אותי לדעת שהוא מבין אותי ויכול להתמודד עם מי שאני ומה שאני מביאה איתי לזוגיות הזו".
ספרי לי על אהרון.
"אהרון היה האהבה הראשונה שלי, הכרנו כשהיינו בני 18. שנינו ילדי אותו השנתון ולכן די מהר היה לנו קליק ראשוני. גרנו קרוב האחד לשנייה והכרנו את אותם האנשים וזה גרם לחיבור חזק מאוד. מיד ידענו שהקשר הולך לכיוון רציני, לחתונה. אחרי שלוש שנים התחתנו ושנה לאחר מכן ילדתי את בתי הבכורה. כשהפכנו להורים הדינמיקה הזוגית השתנתה והבנו שצריך ללמוד ולייצר דינמיקה חדשה. לשמחתי, היו לנו יחסים מלאים באהבה אז יכולנו לגשר על האתגרים של זוג צעיר עם תינוקת. כשנולד לנו הילד שני השגרה הזוגית שלנו כהורים כבר עבדה באופן שוטף. אהרון היה אבא מדהים. כשהסתכלתי עליו הייתי מלאה בהערצה ובאהבה. כדי לשמור על הזוגיות עשינו הרבה דברים שוברי שגרה כמו פיקניק קטן ליד הבית, טיול או מסעדה כי אי אפשר להצליח בזוגיות בלי השקעה וזמן.
"ממש לפני ראש השנה הייתה לנו תקופה בזוגיות של ריבים על שטויות ולכן לקחנו החלטה לשנה החדשה להעצים את הזוגיות ולהבליג. זה נבע מכך שבעלה של חברה לעבודה נהרג בתאונת דרכים ואני לקחתי את זה ממש קשה ובכיתי. חשבתי לעצמי: מה זה? בן אדם הולך בבוקר לעבודה ולא חוזר. זה שבר אותי. סיפרתי על זה לאהרון וביקשתי ממנו שנלמד בעקבות המקרה הזה להוקיר האחד את השנייה ואת הזמן שלנו יחד. בסיוט הכי רע שלי לא תיארתי לעצמי שגם בעלי יקום בבוקר, ילך לעבודה ולא יחזור".
"עד השבעה באוקטובר החיים שלי היו תותים"
אהרון חיימוב ז"ל סיים קורס חובשים ונכנס לשירות אזרחי במד"א במרחב הנגב. צמוד לכניסת חג שמחת תורה, הוא חזר ממשמרת בוקר, ונסע עם משפחתו לעשות את החג אצל דודה של נעמי. אחרי הארוחה, השניים חזרו הביתה.
7 צפייה בגלריה
''אמרתי לו: 'בחיים לא אחליף אותך' וכך נרדמנו מחובקים''. אהרון חיימוב ז"ל
(צילום: אלבום ביתי)
"אני זוכרת שחזרנו מאוחר הביתה ואהרון, שבדרך כלל רק היה נוגע בכרית ונרדם אחרי יום עבודה, נשאר ער במיטה", משחזרת נעמי בכאב. "אחרי שהרדמתי את הילדים נכנסתי לחדר ואמרתי לו: 'בחיים לא אחליף אותך' וכך נרדמנו מחובקים. הרגשתי עד כמה אני אוהבת אותו והוא אותי. בבוקר התעוררנו לאזעקות, שלפנו את הילדים מהמיטה וירדנו שלוש קומות למקלט. הבנו שיש פה משהו שהוא מעבר לאזעקות רגילות אבל אהרון הרגיע אותנו ונתן לנו תחושת ביטחון. הוא היה כונן אז התקשרו ממד"א להגיד לו שיש אירוע של פצועי ירי בעוטף והוא יצא לכיוון. בשלב כלשהו הייתה הפוגה קצרה אז רצתי עם הילדים לבית של ההורים שלי. אח שלי, שהיה חייל, הגיע הביתה, נעל את הדלת, ואמר שיש מחבלים בשדרות וככל הנראה גם באופקים. התחילו להגיע שמועות מהשכנים שיש חטופים, שחמאס השתלטו על קיבוצים. לא האמנו שדבר כזה יכול לקרות. עיכלתי לאט לאט את הדברים ואז עלה בי פחד על אהרון. התקשרנו אליו והטלפון היה תפוס וזה עוד יותר הלחיץ אותי כי אהרון תמיד ענה לי. גם אם הוא היה באמצע החייאה, הוא היה עונה ושואל האם זה משהו דחוף. הרגשתי שזה לא הגיוני והבטן שלי התהפכה. ישבתי בספה וחשבתי לעצמי: מה, יכול להיות שאתמול בלילה הייתה זו פרידה ממנו? ניסיתי להרחיק את המחשבות הרעות שתיכף דופקים בדלת וכעסתי על עצמי שאני בכלל חושבת על דברים כאלה. התחלתי לבכות ולהתפלל להשם שיחזיר לי את אהרון ואף אחד לא הצליח להרגיע אותי. אחרי כמה דקות דפקו בדלת והבנתי שהפחד הכי גדול שלי התממש. חבר של אהרון ממד"א נכנס וסיפר שביקשו מאהרון לצאת לעוטף ושהוא לא הספיק לצאת מאופקים וכבר נפצע קשה. אמרתי לו: 'אני יודעת מה זה נפצע קשה! בעלי ממד"א, תגיד לי אם הוא חי!' והוא ענה לי: 'הוא נהרג במקום'. מהצד ראיתי את אחותי עומדת להתעלף ואמרתי לעצמי הגיוני שהיא תתעלף, הגיס שלה נהרג עכשיו. לא הפנמתי שבעלי הוא זה שנהרג. האינסטינקט הראשוני שלי היה רצון להתקשר לאהרון ולספר לו מה קרה".
איך מתמודדים עם אובדן שכזה? מאיפה מתחילים בכלל?
"עד השבעה באוקטובר הייתי ילדונת. הייתי בת 25 והחיים היו תותים. גדלתי במעטפת חמה עם משפחה אוהבת ותומכת. לא פעם שמעתי שאנשים הולכים לפסיכולוגים ולא הבנתי למה. גם אחרי האסון לא רציתי ללכת כי חשבתי לעצמי שאין טעם, אף אחד לא יכול להחזיר את אהרון אבל מתישהו החלטתי לנסות כדי ללמוד להכיל את האובדן וזו הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי בשביל עצמי. כל אחד שיש לו משהו על הלב צריך ללכת לטפל בו כי זה לא עובר מעצמו. בסוף זה יצוץ ויהיו לכך השלכות. רציתי לטפל בכאב שלי בכל דרך אפשרית. בחצי שנה הראשונה לא הייתי בן אדם בכלל אלא שבר כלי. ראו לי בעיניים כאב גדול מאוד שלא ניתן היה להסתיר. לא הייתי כל היום במיטה כי לא יכולתי להרשות לעצמי בגלל הילדים: הקטן היה בן כמעט שנתיים והגדולה בת שלוש. הגדולה נהגה להיכנס אלי לחדר, להביט בי בעיניים, לחבק אותי, למחות את דמעותיי ואז לצאת מהחדר בלי לומר מילה כדי לא להכאיב לי. מהר מאוד הבנתי שמה שאני עושה משפיע על הבריאות הנפשית של הילדים שחשובה לי יותר מהכול. אם לא הילדים, אני לא הייתי פה היום. הכאב הנפשי הגדול ממש הפך לכאב פיסי והרגשתי שיכול להיות שיקרה ללב שלי משהו ולא רציתי שהילדים יאבדו גם את אמא שלהם.
"אם לא הייתי מכירה את אהרון לא הייתי מי שאני היום. הכרתי אותו בגיל מוקדם שבו עוד האישיות מתעצבת. נתקלתי באנשים שאמרו: 'היא עברה הלאה..' זה לא הגיוני בכלל כי אם הייתי עוברת הלאה אז הייתי נפרדת מעצמי ואין מציאות כזאת"
"ובאמת, בהתחלה רציתי לחיות רק בשביל הילדים אבל לאט לאט מצאתי את הרצון לחיות גם בשביל עצמי. עשיתי תהליכים של שיקום: השתתפתי במעגל שיח מידי שבוע וביניהם שיח 'אלמנות השביעי באוקטובר מהעיר אופקים' ולקחתי בשתי ידיים כל טיפול אפשרי שהציעו לי, אפילו סדנת שיקום במנדלות כדי לתת לעצמי להיפתח. לבן אדם שרוצה לשקם את החיים שלו אין דרך אחרת להתמודד חוץ מלכאוב הכי חזק שאפשר, מגיעים לתחתית ומשם אפשר רק לעלות. קצת אחרי שאהרון נפל, הילדים בקשו ממני לראות את הסרט של החתונה שלנו. צפינו בו יחד והייתי בהלם. ראיתי את עצמי הולכת ומגיעה לכיסא הכלה ומחייכת. שאלתי את עצמי: מה את מחייכת? הלוואי שציפור הייתה לוחשת לי שזה לארבע וחצי שנים בלבד".
למה, אם היית יודעת מה היית עושה?
"מתחתנת איתו עוד אלף פעם! אם לא הייתי מכירה את אהרון לא הייתי מי שאני היום. הכרתי אותו בגיל מוקדם שבו עוד האישיות מתעצבת. נתקלתי באנשים שאמרו: 'היא עברה הלאה..' זה לא הגיוני בכלל כי אם הייתי עוברת הלאה אז הייתי נפרדת מעצמי ואין מציאות כזאת. אהרון איתי בכל רגע נתון: אני מגדלת את הילדים שלו, חיה ונושמת אותם. יש משהו יותר חזק ומוחשי מזה? גם כשנכנס גבר אחר לתמונה, אני לא משלה את עצמי שזה יחליף להם דמות של אבא וגם לא רוצה. אנחנו מדברים על אהרון כל הזמן והוא נוכח בבית ולכן אני לא רואה אפשרות שזה יעבור הלאה או יישכח. יש רגעים של כאב שאי אפשר להכיל כמו ימי הולדת, חגים וערב שבת כשכל הגברים חוזרים מבית הכנסת. אנשים לא יכולים להבין מה קורה לך בלב כשאת יושבת לבד בשולחן השבת. כשאהרון היה בחיים היה לנו סדר בשולחן ומקום לכל אחד ופתאום יש לידי כיסא ריק. זה כאב שאי אפשר לתאר במילים".
איך הילדים מתמודדים?
"ליום הולדת חמש, במקום לבקש כמו כל ילדה רגילה צעצוע או בובה, הילדה בקשה שרשרת כמו שיש לי על הצוואר, עם התמונה של אהרון והיא שמחה במתנה הזו יותר מכל המשחקים שבעולם. יש לנו טקס בלון ואנחנו מעיפים בלון לאבא לשמיים ולמעשה כך אנחנו חיים את האובדן כל יום מחדש. אתמול בבוקר, ארי, שמשתמש בבשמים של אהרון מידי יום, התחיל לבכות וביקש שאקנה לו בשמים משלו כי כשהמשיח יבוא ואבא יחזור הוא כבר לא יוכל להשתמש לו בבשמים. הילדים חיים את אבא שלהם מידי יום.
"עוד לפני שיצאתי לדייט ועשיתי איזשהו מהלך בכיוון ניהלתי עם הילדים שיחה על זה שאולי אכיר מישהו כי היה לי חשוב שיבינו שזו אופציה. הם שאלו אותי: 'איך תתחתני? כבר התחתנת עם אבא...' אז הסברתי להם שאבא נפטר ואם אמצא מישהו שאני אוהב אותו והוא אותי וגם אותם אז אתחתן איתו. הם לא הסכימו ואמרו לי: 'לא, אמא! בשום אופן לא, צריכים לחכות לאבא' והסברתי להם בעדינות שצריך לחיות מה שקורה עכשיו. זה מאוד קשה להגיד שהוא לא חוזר. בסוף המציאות של החיים תלמד אותם את זה".
דמעות בדייט ראשון
השיח על זוגיות חדשה עלה בקבוצת האלמנות שנעמי נכנסה אליה בעקבות האובדן.
"אנחנו עושות יחד שבתות ונופשים ומבינות האחת את השנייה גם בלי מילים. אמנם כל אחת מתמודדת בצורה שונה אבל אנחנו מדברות על הכול. יש אחת שכבר העיזה לצאת לדייט ואחת שמישהו התחיל איתה ולא ידעה מה לעשות בסיטואציה וכל אחת משתפת בחוויות שלה. פעם אחת, אחרי מפגש שלנו, הגיע הערב, הילדים נרדמו ועלה לי הרעיון להוריד אפליקציית הכרויות. אני זוכרת שהלב שלי דפק חזק, פתחתי את האפליקציה ואחרי שתי שניות כבר סגרתי אותה. פעם אחרת, מישהו התחיל איתי ובאינסטינקט הטבעי נלחצתי כי בראש שלי אני עוד נשואה.
"יש הבדל בין אלמנה לגרושה. בגירושים יש תהליך מסוים שקורה: איזשהו נתק לפני הפרידה, יש סיבה והכנה נפשית ובמקרה שלי לא היה כלום. לילה לפני ישנו יחד מחובקים ויום למחרת אהרון כבר לא היה קיים. המעבר מאשתו של אהרון לאלמנה הוא כמעט בלתי נתפס. אני זוכרת שהגיע לי לתיבת הדואר ספח תעודת זהות מביטוח לאומי עם הסטטוס: 'אלמנה' ומחקו את כל הצד של אהרון. זה היה מזעזע. עד היום לא החלפתי לספח הזה כי אני לא מסוגלת. כך גם עם זוגיות חדשה, זה חייב לקרות צעד צעד. בהמשך, פתחתי אפליקציה לעוד שתי דקות וכך הלאה עד שהעזתי לצאת לדייט הראשון וגם אז, בדרך חזור רק בכיתי כי מה שחוויתי היה כל כך רחוק מאהרון. את יודעת שאף אחד הוא לא אהרון אבל את רוצה שיהיה לך כיף עם מישהו כמו שהיה לך כיף איתו ואז את מגלה שאין סיכוי שתמצאי חיבור כזה לעולם. את שוב בשוק ובוכה כי את לא מבינה איך הגעת שוב ללופ הזה של דייטים והכרויות".
"כשדיברנו על אהרון בדייט, אבנר אמר לי: 'נראה שאת ממש מתגעגעת אליו', עניתי שמאוד ופרצתי בבכי. מתוך אינסטינקט התנצלתי על כך וביקשתי סליחה. אבנר לא נבהל הוא הכיל את הבכי''
איך הכרת את אבנר?
"לפני כמה חודשים גיסתי הציעה להכיר לי 'משגיח כשרות שהוא גרוש'. באינסטינקט הראשוני אמרתי לה שזה ככל הנראה אבוד מראש כי אין מישהו שיכול להכיל את העובדה שאני עדיין מאוד אוהבת את אהרון ושזה הולך להישאר ככה. תהיתי לעצמי האם זוגיות בכלל שווה את כל המורכבות שאני אמורה לעבור כאלמנה. זוגיות של פרק א' בין שני רווקים מצריכה המון עבודה והכלה אז מה לגבי פרק ב' של שתי משפחות? ידעתי שזה קשוח אבל באותה נשימה גם לא רציתי לסגור דלתות אז אמרתי לה לשלוח פרטים ותמונה והוא היה נראה חמוד. כשגיסתי העבירה לו את הפרטים שלי הוא היה בשוק כי התברר שיש לנו משפחה וחברים משותפים והוא רמה להכיר אותי כבר כמה חודשים. בסוף יצא שהכרנו שנה וחצי אחרי שאהרון נפטר וזה היה הטיימינג המתאים כי לפני כן לא היה לזה סיכוי בכלל.
7 צפייה בגלריה
''הוא מסוגל להתמודד עם המורכבות שאני מביאה איתי''. נעמי חיימוב ואבנר יוספי
(צילום: אלבום ביתי)
כבר בהתחלה היה לנו שיח מאוד עמוק, כיפי ומצחיק. הבנתי שיש באבנר המון תוכן ונהניתי לשוחח עם בן אדם חכם ובוגר. היה לי חשוב להכיר מישהו עם ניסיון חיים שיוכל להכיל אותי. הרבה גברים יגידו על עצמם שהם יכולים להכיל אלמנה אבל כשנכנסים לזה מבינים כמה זה מורכב. יחד עם זאת, היו לי כמה ספקות לגביו: הוא מבוגר ממני בעשר שנים ויש לו שלוש בנות גדולות שהוא מגדל לבד. הייתי צריכה זמן לעכל ולהבין האם אני מסוגלת אחרי החתונה להפוך מאמא לשתיים לאמא לחמש. בגלל שהתקשורת בינינו זרמה והייתה פתוחה הרגשתי בנוח לשתף את אבנר בחששות שלי והוא קיבל אותן בהבנה. הוא הרגיע אותי והסביר לי כמה הרכב המינים והגילים בנוי טוב והבנתי שזה נכון גם לאחר התייעצות עם הפסיכולוגית שלי. הסכמתי שנצא לדייט ומשם הכול כבר זרם. הבנתי שניצב מולי גבר שמסוגל להתמודד עם כול המורכבות שאני מביאה איתי".
איך הבנת את זה?
"הרגשתי שזה משמיים. אבנר הוא בן אדם שמסתכל על החיים בצורה חיובית. מכל דבר שהוא עבר הוא למד והתחזק במקום להישבר או להתמרמר. גם אני יכולתי להפוך לממורמרת ודיכאונית אבל בחרתי בחיים. יש לנו הרבה מן המשותף: שנינו מגדלים ילדים ולשנינו אותם קשיים. כשדיברנו על אהרון בדייט, אבנר אמר לי: 'נראה שאת ממש מתגעגעת אליו', עניתי שמאוד ופרצתי בבכי. מתוך אינסטינקט התנצלתי על כך וביקשתי סליחה ואבנר ידע להכיל את זה מבלי להיבהל ואמר לי שזה הכי לגיטימי שיש ושארגיש בנוח ושם הוא קנה אותי. ההכלה של הסיטואציה והעובדה שהוא לא נבהל מזה שאני בוכה, כשאפילו הסובבים שלי נבהלים, גרמו לי להבין כמה טוב יש בו אז המשכנו לצאת והקשר הלך והתעצם. אחרי חודש אינטנסיבי נפגשנו עם כל הילדים ושלושה חודשים לאחר מכן התארסנו. הוא הציע לי נישואים בט"ו באב. תמיד אמרתי לו שאני רוצה להתקדם לאט אבל בסוף זה היה עניין של רגש.
"יש לי טבעת עם השם של אהרון ואני עונדת אותה. רציתי לבדוק איך אבנר יגיב לכך והוא פשוט אמר לי שהוא כל כך אוהב לראות כמה אני מחוברת אל אהרון ואוהבת אותו. בזוגיות הזאת חייבת להתקיים הכלה של גבר נוסף, שלא באמת קיים פיסית בחיינו אבל נוכח משמעותית ברוח. אנחנו מתכננים להתחתן אחרי חנוכה וכל המהלך הזה ייעשה בקפידה ובאופן הדרגתי ושקול. החלטנו שאנחנו לוקחים זמן כדי לחוות יחד רגעים שהופכים אותנו למשפחה: יצאנו לחופש ביחד ועשינו שבתות. אנחנו מבלים זמן ביחד כמשפחה והדינמיקה משתנה בכל פעם מחדש ואנחנו לומדים אותה שוב ושוב. התקשורת בינינו מאוד טובה ואני גאה בזה".
איך הילדים קיבלו את זה?
"הילדה נורא התחברה אליו והסכימה שנהיה יחד אבל היא אמרה: 'טוב אמא, תתחתני איתו אבל כשאבא יחזור תחזרי לאבא'. היא נלחמת על המקום של אבא שלה וזה מובן. אני רוצה שהיא תדע ותזכור תמיד שאף אחד לא יוכל להחליף אותו".
מדהים. נתקלת בביקורות מהסביבה על האירוסין?
"אחרי השבעה באוקטובר הבנתי שאנשים תמיד ידברו עלי: אם אהיה שבורה במיטה אז יגידו שאני חייבת להתאושש ואם אצחק ואיהנה ממשהו אז יגידו ש'עבר לה'. אני מתרכזת בעצמי, לא בסביבה ואני כל הזמן עם יד על הדופק, מודעת לעצמי ולרגשות שלי. אני רוצה שיגידו עלי דברים טובים: שבחרתי בחיים, ששיקמתי את עצמי וזאת למעני ולמען ילדיי. הבנתי והפנמתי שכל שמחה בחיים שלי תהיה מהולה בעצב. הייתה לי אהבה עד הנשימה האחרונה של אהרון ומגיע לי לחוות אהבה שוב. זה שאהרון לא איתנו זה לא אומר שלא מגיע לנו לחיות. מגיע לי ולילדים שלי לחיות חיים מלאים. בהתחלה היו רגשות אשם אבל צורת החשיבה ההגיונית היא כזו: לא הייתי בוחרת בזה. הייתי רוצה לחיות כמו לפני השביעי באוקטובר אבל זה המצב הנתון. לקחו לי את אהרון ומפה אני צריכה להחליט מה אני עושה עם החיים שלי: אני רוצה זוגיות או רוצה להישאר לבד? מגיעה לי אהבה ואני בוחרת לאהוב ולהיות נאהבת".
פורסם לראשונה: 04:28, 22.09.25
