הכול מתמוטט, אמרה לירן (השם האמיתי שמור במערכת), ושקעה לתוך הספה בחדר העבודה שלי. היא הייתה בחודש התשיעי להריונה ונראתה מותשת ומרוקנת. אפילו דמעות לא היה בכוחו של הגוף שלה לייצר. עד 7 באוקטובר הייתה לירן אישה שמחה שידעה ליהנות ממנעמי החיים. היום הנורא ההוא תפס אותה באחת התקופות המאושרות בחייה: היא הייתה בתחילת חיי הנישואים שלה, מאוהבת לחלוטין באיל, בעלה, ומצפה שהחיים יָמְשִיכו לחייךְ אליה לנֶצח.
בשבועות הראשונים אחרי פרוץ המלחמה, קיוותה לירן שעוד רגע יסתיים הסיוט הזה, והחיים יחזרו למסלולם. היא הייתה דבוקה לכל מסך אפשרי וניסתה להפיק כמה שיותר מידע על מה שקורה, בניסיון אשלייתי לשלוט במציאות המתפרקת סביבה. אחרי מספר שבועות בהן הוצפה התודעה שלה באינספור מילים ריקות וחסרות משמעות, ובאינסוף תמונות מזעזעות שהשכל לא היה מסוגל לקלוט, הבינה לירן שהמלחמה הזו לא תיגמר כל כך מהר.
אבל רק כשהיא נכנסה להיריון, קצת יותר משנה אחר כך, וקלטה שהיא עומדת להביא את התינוק שלה לעולם מסוכן שהיא לא מכירה, הפכו המחשבות הללו לחלק בלתי נפרד מחייה: "מה חשבתי לעצמי?", שאלה את עצמה שוב ושוב, "איזה מטומטמת מביאה ילדים לעולם דפוק כל כך", המשיכה להלקות את עצמה.
3 צפייה בגלריה
"מה חשבתי לעצמי?", שאלה את עצמה שוב ושוב, "איזה מטומטמת מביאה ילדים לעולם דפוק כל כך"
(צילום: Shutterstock)
לירן, שמעולם לא הייתה עסוקה קודם לכן במחשבות עמוקות על החיים, ושהחלומות שלה סבבו סביב חיי משפחה שקטים ופשוטים עם בן זוג אוהב, וקריירה שלא תגזול את כל זמנה, מצאה את עצמה בחרדה קיומית, כשהיא נודדת לשאלות פילוסופית על טעם החיים, ומפקפקת בכל מה שהיה לו משמעות וערך עבורה.
מהר מאד עברה החרדה שלה ממחשבות על התינוק שעומד להיוולד לה, לתהיות ביחס לזוגיות שלה: בלילות הראשונים בהן תקפה אותה החרדה, ניסתה לירן לבקש את עזרתו של בעלה. איל היה שוכב לצידה ומנסה להרגיע אותה ככל יכולתו, אבל ברגע שהיה נרדם, החרדה הייתה חוזרת ומשתלטת עליה, והיא מצאה את עצמה מתהפכת במיטה, נושמת בכבדות ומנסה להעיר את איל בתקווה שנוכחותו תרגיע אותה.
"אנשים הסובלים מחרדה קיומית עלולים לאבד את תחושת הערך ביחס לכל מה שהיה משמעותי עבורם עד לרגע בו פרצה החרדה, וכאשר זו ההרגשה שהם חיים איתה, הזוגיות שלהם היא המקום הראשון שנפגע"
מהר מאד הבינה לירן שאיל לא מצליח להתחבר למה שעובר עליה, והיא הרגישה שהוא מאבד את הסבלנות כלפיה. המחשבות שליוו את ההבנה הזו התגנבו לתודעתה באיטיות, אך בנחישות: "איך יכול להיות שהוא ישן בשלווה כשאנחנו עומדים להביא ילד לעולם שקורס", קפצה המחשבה הראשונה בתחפושת של תהייה פילוסופית. "האם הוא תמיד היה כל כך אטום?", שאלה את עצמה באופן קצת פחות פילוסופי. "פשוט לא אכפת לו ממני, אחרת הוא לא היה נותן לי לשכב כך מיוסרת לילה אחר לילה", המשיכו המחשבות לתקוף אותה ולהרחיק אותה אט-אט מן האיש שאהבה.
עם הזמן, המבט שלה עליו הפך להיות יותר ויותר קשה, הטון שלה כלפיו הפך לתוקפני ולא מרוצה, עד שאייל החל להאמין שכנראה שהוא לא מספיק טוב ולא מספיק ראוי, ששוב הוא נכשל, ולא משנה מה יעשה, תמיד זה יגמר רע.
איך לנהל זוגיות בעידן של חרדה קיומית
חרדה קיומית היא מצב רגשי, גופני ותודעתי של מצוקה בעלת אופי הישרדותי, המלווה במחשבות בלתי פוסקות על משמעות החיים וטעמם, ובתחושת דריכות גופנית גבוהה. היא יכולה להתפתח כתוצאה מאירועים טראומטיים ופתאומיים המשנים את נקודת מבטו של האדם על החיים, כמו משברים אישיים, מחלות, וכמובן מלחמה, אך היא יכולה להתפתח גם ללא סיבה נראית לעין.
הפילוסופיה הקיומית מבית מדרשם של מרטין היידגר, ז'אן פול סארטר ואחרים, רואה בחרדה קיומית חלק הכרחי ובלתי נפרד מן החיים, ומבחינה בינה לבין חרדה נוירוטית. לטענתם, ההכרה בסופיות החיים יכולה להוביל לאחת משתי תגובות אפשריות: האחת היא ייאוש קיומי המוביל לאובדן טעם החיים ולדיכאון, והשנייה היא יצירת חיים משמעותיים מתוך בחירה ולקיחת אחריות על הזמן שניתן לנו כאן.
3 צפייה בגלריה
"פשוט לא אכפת לו ממני, אחרת הוא לא היה נותן לי לשכב כך מיוסרת לילה אחר לילה"
(צילום: Shutterstock)
אדם המצוי בחרדה קיומית נע בין אימה לייאוש, בין רצון לפתור את שאלת משמעות החיים ולהימלט מאי-הוודאות הקיומית הנובעת מן המוות האורב בכל פינה, לבין רצון להשתחרר ממעמסת החיים המעיקים והמתישים אותו כל כך. אנשים הסובלים מחרדה קיומית עלולים לאבד את תחושת הערך ביחס לכל מה שהיה משמעותי עבורם עד לרגע בו פרצה החרדה, וכאשר זו ההרגשה שהם חיים איתה, הזוגיות שלהם היא המקום הראשון שנפגע.
כאשר אדם הסובל מחרדה קיומית נמצא בזוגיות, הוא יגיב בדרך כלל באחת משתי צורות קיצוניות, שכל אחת מהן תרחיק אותו בסופו של דבר מבן הזוג האוהב והמודאג שלו, וכתוצאה מכך תחמיר תחושת החרדה שלו. מצד אחד, הוא עלול לתלות את כל יהבו בזוגיות, ולצפות שבן הזוג יהיה לצידו כל הזמן ויציל אותו מאימת החרדה. מצד שני, הוא עלול להרחיק מעליו את בן הזוג, מתוך מחשבה מודעת שאיש ממילא לא יכול לעזור לו. מתחת למחשבה זו מסתתרת כוונה לא מודעת, להגן על עצמו מאי-הוודאות הקיומית, הנובעת מן האפשרות שהוא עלול לאבד את בן הזוג שלו בכל רגע נתון.
לירן בחרה מבלי להבין באפשרות הראשונה, ומצאה את עצמה נהדפת לעבר האפשרות השנייה: בהתחלה קיוותה שאיל ירגיע את החרדה שלה וייתן מענה לפחדים שלה, אבל כאשר זה לא קרה, היא הרחיקה אותו מעליה, מתוך תחושה של ייאוש ואובדן תיקווה.
ככל שהתפתח ההיריון שלה, והמלחמה הארורה עדיין לא הסתיימה, הלכה לירן והתרחקה מבעלה: מאישה שהרגישה שחייה מלאי טעם ומשמעות, היא החלה לפקפק בכל מה שהיה לו ערך עבורה. המצב הרגשי שנקלעה אליו הבהיל את איל ואחרי שניסה ללא הצלחה להרגיע אותה, הוא בחר להתעלם ממה שקורה לה, בתקווה שהתעלמותו תעלים את הבעיה. לירן פירשה את התנהגותו כחוסר אכפתיות וביקורתיות, וכתוצאה מכך התעצמה החרדה שלה במקום להיעלם כפי שאיל קיווה.
עתה היא הרגישה שלא רק המציאות החיצונית מסוכנת עבורה ועבור העובר שלה, אלא שגם המציאות הפנימית, הזוגית שלה, מאיימת עליה. המחשבה שאיל שופט אותה במקום לנסות להבין אותה, גרמה לה להרגיש נטושה, אבודה ולא אהובה, והיא החלה להאמין שהקשר העמוק והקרוב ביניהם לעולם לא יחזור עוד להיות כשהיה.
במאמץ נואש אחרון לחבר אותו אליה, ניסתה לירן להסביר לאיל שוב ושוב מה עובר עליה ומה היא מרגישה. בתגובה ניסה איל להסביר לה מדוע היא טועה, ולהראות לה את החיים מנקודת מבטו האופטימית, נקודת מבט שלירן תפסה כנאיבית, אפילו טיפשית ואטומה.
ככל שחלף הזמן, התאכזבו השניים יותר ויותר זה מזו. בסופו של דבר, הפכה החרדה הקיומית של לירן, שהתחילה משאלות גדולות על החיים, לחרדה הקשורה לעצם קיומה, לחיים שבחרה לעצמה, ובעיקר לבן הזוג שלה, בזמן שאיל, שניסה להרחיק את עצמו מן החרדה הזו, מצא את עצמו שוקע ללא רצונו יותר ויותר לתוכה.
הקונפליקט הזוגי כלופ אינסופי
למעשה, כל קונפליקט זוגי מתחיל בדיוק כך: בני זוג נכנסים ללופ אינסופי סביב נושאים קטנים כגדולים: מסדר, ניקיון וחלוקת תפקידים, דרך חינוך הילדים, אמונות וערכים, וגם חששות ופחדים. מה שקורה בכל המקרים הללו הוא שאחד מבני הזוג מביע קושי או מצוקה, באופן שנשמע לשני כמו ביקורת, איום, ניסיון השתלטות או הדיפה, שאליהם הוא מגיב בהתקפה או בבריחה.
כתוצאה מכך, מופעלים הטריגרים הקשים ביותר אצל שני בני הזוג, ובמקום להצליח לראות את הדברים זה בעיניים שלו זו ולהרגיע ולווסת זה את זו, הם תוקפים ומתגוננים, מבטלים זה את תפיסת העולם של זו, וזה את אישיותו של זו, ורק מחמירים את הקיטוב ביניהם. עם הזמן, הופך הקונפליקט הזה למוטיב המרכזי של הקשר שלהם, והם הולכים ומסתבכים בתוכו ללא מוצא.
פרופ' סו ג'ונסון, מייסדת שיטת הEFT, שהיא טיפול זוגי ממוקד רגש, מתארת את הדפוס הקבוע של הקונפליקט הזוגי כלוּפְּ אינסופי, שאין לו נקודת התחלה מובחנת ולא נקודת סיום ברורה. לאורך הזמן הופך הדפוס הזה למהיר יותר ויותר, בין השאר בגלל שבני הזוג מתחילים לִצְפות זה את תגובותיו של זו ולהגיב זה לזו מתוך הציפייה הזו, בוודאות גמורה ששום דבר חדש לא עומד לקרות.
"מתחת לכל קונפליקט זוגי מצויה תמיד אותה בעיה, והיא התחושה של בני הזוג שהם אינם מקבלים מענה מספֵּק לצרכים הרגשיים שלהם. כתוצאה מכך, הם חשים מנותקים ומבוהלים, בודדים ודחויים"
מטרת השיטה שפיתחה ג'ונסון היא ללמד את בני הזוג להאט את הסייקל הזוגי שלהם, וליצור ריקוד זוגי חדש, תקשורתי ובריא יותר. לשם כך הם אינם מתבקשים לדבר לעומק על הנושאים שהובילו לקונפליקט ביניהם, אלא להכיר את הרגשות הקשים שהתעוררו בהם כתוצאה ממנו, ולזהות את האופן שבו הם הופכים להיות הישרדותיים, ולכן תוקפניים ומתגוננים זה מול זו. תוך כדי התהליך הם לומדים כיצד לעורר זה בזו רגשות אחרים, מרגיעים ומווסתים.
על פי ג'ונסון, מתחת לכל קונפליקט זוגי מצויה תמיד אותה בעיה, והיא התחושה של בני הזוג שהם אינם מקבלים מענה מספֵּק לצרכים הרגשיים שלהם, וכתוצאה מכך הם חשים מנותקים מבוהלים, בודדים ודחויים. מעגל הקונפליקט שהם נכנסים לתוכו ללא שליטה הוא ניסיון לא אפקטיבי, הנובע מכוונות טובות אך לא לגמרי מודעות, להציל את הזוגיות שלהם ולהקל על בדידותם: הם רבים במטרה להיאחז זה בזו ולא להרפות, ומתרחקים רק כדי להירגע כך שיוכלו לחזור. בפועל, הפתרון לקונפליקט הזוגי לעולם איננו מצוי בתכנים בהם הוא עוסק, ולכן כל ריב שמתמקד בתכנים הללו - מפספס את המטרה.
הבעיה היא הפתרון
נהוג לראות בקונפליקט הזוגי בעיה שיש להתגבר עליה, ולכן רוב הזוגות שואפים ללמוד להפסיק לריב, והם מנסים לאמן את עצמם ו/או את בני הזוג שלהם לשלוט בעצמם, להתפשר, ולהתנהג באופן שלא יעורר מתחים וחיכוכים. אלא שהניסיון "לשלוט בעצמינו" אל מול הטריגרים הכי נפיצים שלנו, נועד מראש לכישלון. גם כשהוא לכאורה מצליח, הוא ממילא לא מועיל לזוגיות ולא פותר את הבעיה.
קונפליקט הוא חלק בלתי נפרד ואפילו הכרחי מקשר זוגי. קשר נטול חיכוכים הוא קשר חסר חיים שאין בו הזדמנות ללמידה, לא להתפתחות אישית ולא לצמיחה זוגית. בני זוג שיש ביניהם קשר משמעותי, מפעילים את הטריגרים הרגשיים הכואבים ביותר אחד אצל השנייה, ורק כך הם יכולים ללמוד לרפא את הטריגרים הללו ולהחלים מן הכאבים שהם מעוררים.
החרדה הקיומית של לירן הפעילה את טריגר חוסר הערך ותחושת הכישלון שליוו את איל מילדותו: כאשר ניסה לעזור לאשתו וניכשל, הוא חווה בעוצמה את הכאב הרגשי העז ביותר שלו, עד שבסופו של דבר בחר לנטוש אותה ולהיאטם מולה כדי לא להרגיש את הכאב הנורא שעוררה בו התנהגותה. לירן מצידה הרגישה כתוצאה מכך בודדה ולא אהובה, וזה הפעיל את הטריגר הרגשי הכואב ביותר שלה. בדיוק במקום הזה שכנה ההזדמנות של שניהם לשינוי ולצמיחה.
בחדר הטיפול הזוגי למד כל אחד מהם לשים את האצבע על הטריגרים הרגשיים הכואבים ביותר שלו, ולזהות את האופן בו התגובות האוטומטיות של כל אחד מהם מפעילות טריגרים אצל בן הזוג שלו. לאט-לאט הם למדו לקחת אחריות על התגובות שלהם במקום להאשים ו/או להיאטם זה בפני זו. או אז תפס תהליך השינוי שלהם תאוצה, והם הצליחו לראות האחד את השנייה בעיניים טובות, חומלות ומבינות.
החרדה הקיומית של לירן, שהייתה יריית הפתיחה למעגל הקונפליקט בינה לבין איל, המשיכה ללוות את השניים עוד תקופה ארוכה, אלא שבמקום להיבהל ממנה ולהתרחק זה מזו בגללה, הם למדו לתקשר באופן בריא יותר בזכותה. איל עדיין ניסה לפעמים להרגיע את החרדה של לירן באמצעות דיבורים אופטימיים, אבל הוא ידע לומר לעצמו וגם לה, שהדיבורים האלה מרגיעים בעיקר אותו. הוא גם הצליח לזהות את הרגעים שבהם הדיבורים הללו מרחיקים אותה ממנו.
לירן ניסתה עדיין לבחון את אהבתו של איל באמצעות החצנה והקצנת החרדה שלה, אבל גם היא ידעה להגיד לעצמה, וגם לו, שזו הדרך שבה היא עושה לו מבחני אהבה.
בעיצומו של הטיפול למדו בני הזוג את אחד השיעורים החשובים ביותר שהפסיכולוגיה האקסיסטנציאליסטית חרטה על דגלה: הם למדו שסופיות החיים היא זו שמעניקה להם את משמעותם, בדיוק כפי שהקונפליקטים הקשים ביותר שלהם הם אלה שמעניקים לזוגיות שלהם את משמעותה.
במקום להיכנע לכוחה האפל של החרדה, הפכו אותה לירן ואיל לכוח המניע את הזוגיות שלהם, ולמרות החוויה הקיומית הקשה שהם, ואנחנו, חיים בתוכה, הם בחרו באהבה ככוח שירגיע את החרדה הקיומית שלהם.
כנרת טל מאיר היא מחברת הספר "סוד האהבה" ומייסדת "שיחה שנוגעת": בית להתפתחות אישית זוגית ומינית, המקדם תהליכי שינוי וצמיחה
