"רכבת הרים", כך מגדיר עידו אורן, שנכנס בבוקר יום ראשון השבוע, בשערי בניין ברינקס ישראל בלבוש מוקפד, כדי להתחיל בתפקידו החדש כסמנכ"ל הכספים של החברה, את חייו הסוערים.
סיפור חייו של אורן, כבן למשפחה למודת שכול, אינו סיפור פשוט, אבל הפשטות והענייניות שבהן הוא ניגש לאתגרים הרבים שהציבו בפניו החיים מוכיחות שלפעמים באמת שאין דבר העומד בפני הרצון.
מג'ובניק ל-669
אמו, שרי, שכלה את בעלה ואת אחיה בהפרש של שלושה ימים במלחמת יום הכיפורים, ונותרה אלמנה צעירה וכואבת עם תינוקת בת שנה וחצי. כחמש שנים לאחר מכן היא הכירה את אביו של עידו, והם נישאו. "אמי מעולם לא השתקמה לגמרי מהאסון, אבל היא הקימה עם אבי בית חדש וטוב, לי, לאחותי הגדולה, מנישואיה הראשונים של אמי, ולאחותי הצעירה ממני בשנתיים. לא גדלתי במשפחה שכולה, אבל גדלתי בצל השכול. למשל, רק בכיתה ד' הבנתי למה יש לי שלוש סבתות ושלושה סבים, לאחר שבמשך כל השנים שמרנו על קשר עם משפחתו של בעלה המנוח של אמי. אני גם זוכר את טקסי הזיכרון, כל אלו לעולם חלק מחיי".
הוא נולד וגדל ברמת גן, ובהיותו בן 4 עברה המשפחה לשכונת כפר גנים בפתח תקווה. אורן סיים תיכון, וכשבוע לפני הגיוס הכיר את קרן אור, לימים רעייתו. הם הורים לשלושה בנים ובת (16, 12, 10 ו-7) ומתגוררים בהוד השרון.
מה זה אומר לגדול בצל השכול?
"זה אומר לקבל בהבנה התנהגות שמתקיימת, באופן טבעי, במשפחות כאלו. סיפור הגיוס שלי לצה"ל ממחיש זאת. רציתי שירות קרבי, אמי לא הסכימה. הלכתי עם הראש בקיר ועברתי גיבוש חובלים. כשלושה שבועות לאחר תחילת המסלול, אמי וסבי הגיעו לבסיס ההדרכה בבת גלים ושלפו אותי משם בחזרה לבקו"ם. בשיחה אישית עם מפקד הבקו"ם דאז, הוא הסביר לי שהתחשבו בבקשותיהם ולא אוכל לשרת בקרבי. אבל כמי שיש לו פרופיל 97 ומוטיבציה גבוהה, הוא שלח אותי לקורס חובשים קרביים תחת חיל האוויר, כשההקצאות היו יחידות 669 ושלדג. בתום הקורס הוצבתי בירפ"א (יחידה רפואית אווירית) בתל השומר, כמדריך בסימולטור תא הרום, שחוזר בכל יום הביתה".
לא בדיוק מימוש החלום להיות קרבי.
"התבאסתי והיה לי קשה, אבל מצאתי את עצמי בתפקיד מעניין. לאחר שנה וחצי התחלף המפקד בירפ"א והקים מערך בתוך 669. ניצלתי את ההזדמנות שלא צריך לשאול את אמא שלי וקפצתי על זה בשתי ידיים. עברתי הכשרה של חובש מוטס בתוך היחידה ונכנסתי לתפקיד. עד לשחרור אמא שלי חשבה שאני עושה שמירות בתל השומר, ולא ידעה שאני חובש מוטס בתוך אזורי מלחמה. בין היתר השתתפתי בפינויים של עשרות הרוגים ופצועים מלבנון, עד היציאה משם".
איך אמא שלך הגיבה כשהבינה שעבדת עליה?
"אני חושב שהיא הבינה את זה רק בינואר 2024, כשהתחלתי סבב ראשון של מילואים בעזה. במשך השירות הצבאי שלי היא בחרה להאמין שאני בתל השומר - זו דרך של התמודדות. היא רק לא הבינה כמה ערכים היא גרמה לי לספוג בתוך משפחה שכולה. רק בתקופה האחרונה היא הבינה שלא יכלה לצפות שלא אהיה קרבי, כילד שגדל במשפחה עם כאלה ערכים".
שובה של רכבת ההרים
לאחר השחרור והטיול הגדול עם קרן אור, הוא למד לתואר ראשון במינהל עסקים עם התמחות בחשבונאות ובראיית חשבון, ולתואר שני במינהל עסקים, שניהם במכללה למינהל. את הקריירה החל כרואה חשבון בפירמת ראיית החשבון ארנסט אנד יאנג. ב-2008 מונה למנהל כספים בתמי 4, והמשיך בשטראוס מים.
ב-2018 החליט לעזוב את שטראוס והתחיל לעבוד כמנהל כספים בפיברו ישראל, חברה שמפתחת ומייצרת מוצרים לבריאות בעלי חיים. לאחר תקופה קצרה יחסית חזר לשטראוס, לעוד ארבע שנים כסמנכ"ל הכספים של חטיבת האוכל. ב-2018 גם לקח קדימה את התחביב העיקרי שלו, הטריאתלון, והשתתף בתחרות איש הברזל הראשונה שלו (3.86 ק"מ שחייה, 180.25 ק"מ אופניים וריצת מרתון של 42.195 ק"מ, ללא הפסקה) בהמבורג, גרמניה.
עד כאן, למתבונן מהצד, אורן הוא מצליחן אמיתי שמנהל את חייו בשליטה מרשימה ומצליח לדחוס לתוכם עבודה, משפחה ותחביבים. אלא שבנובמבר 2022 שבה רכבת ההרים של חייו לסיבוב נוסף ומאתגר במיוחד. "התאמנתי לתחרות איש הברזל השנייה שלי בטבריה. שבועיים לפני התחרות החלו אצלי כאבי גב לא מוסברים", הוא מספר. "הרופאים אמרו שזה שבר מאמץ בגב ולא אוכל להתחרות. כמובן שהתחריתי, אבל סיימתי את התחרות מפורק. לאחר צילום MRI אמרו שוב שזה שבר מאמץ. הורדתי עומס אימונים, אבל הכאבים רק התעצמו. כשנה לאחר מכן התגלתה הסיבה האמיתית לכאבים, בזכות קעקוע שעשיתי".
קעקוע?
"הלכתי למקעקעת כדי לקעקע את התאריך של התחרות בטבריה. על הדרך ביקשתי ממנה לעבור על הקעקוע הראשון מתחרות איש הברזל הראשונה. הצבע האדום של הקעקוע לא נקלט בגוף. המקום התנפח, אמרו שזה זיהום ונתנו טיפול, אבל הכאבים לא עברו. הרגשתי שאני מאבד שליטה על חיי".
בספטמבר 2023, לאחר כמעט שנה של כאבים שרק הלכו והתגברו, עבר אורן ביופסיה. "הרופא הסביר שקרה לי משהו נדיר. שהגוף פיתח נגע סרטני במקום של הקעקוע בגלל הצבע האדום, וכשאסיר אותו, הכל יסתדר. הסרתי, אבל המצב נהיה גרוע יותר. אז חשבו שיש לי פגיעה במעי כתוצאה מהאנטיביוטיקה. ב-3 באוקטובר עשיתי CT והרופא הודיע לי שמדובר בגידול על עמוד השדרה. פניתי לאורתופד-אונקולוג עם התוצאות. הוא אמר שרוב הסיכויים שמדובר בגידול שפיר, וקבענו לדבר על ההמשך ביום ראשון, 8 באוקטובר".
באותה שבת שחורה, 7 באוקטובר, יום לפני השיחה שנקבעה עם הרופא, אשתו של אורן שהתה ברומניה בטיול שורשים. הוא בחר שלא לספר לה על הגידול, חיכה שתחזור. כשחזרה, כבר קיבלו ביחד את התשובה שמדובר בגידול שפיר, אבל כזה שמצריך ניתוח דחוף. ב-22 באוקטובר, כשהמלחמה כבר בעיצומה, נכנס אורן לחדר הניתוח בשיבא בתחושה חיובית ובציפייה להחלמה ושיקום מהירים, אולם פעם נוספת, הוא נוכח בכך שהחיים לא לגמרי בשליטתו.
"היה ניתוח מורכב של שבע שעות, שהסתבך. התעוררתי במחלקה אורתופדית א', כשסביבי פצועי גפיים ממסיבת הנובה וחיילים שנפצעו בקרבות. הרופאים סיפרו לי שבמהלך הניתוח הייתה פגיעה עצבית שגרמה לי לשיתוק ברגל שמאל. לא הרגשתי את הרגל, יכולתי רק להזיז את הבוהן. זה היה עבורי הלם, לא הבנתי איך זה קרה לי. דקה לפני הניתוח אני איש ברזל ועכשיו רגל משותקת? הרגשתי נורא לשכב חסר אונים במחלקה, בזמן שאני רואה מהחלון מסוקים נוחתים ויודע שהחברים שלי מפנים עכשיו פצועים בעוד אני שוכב מנוטרל.
"אני זוכר שהגיעו אמנים לעודד את הפצועים, ולחדר שלי נכנסו אייל קיציס ואסי כהן, שביקשו להצטלם איתי. אמרתי להם שאני לא קשור לקרבות, וכשהם התחילו לצאת מהחדר אמרתי: 'אולי בכל זאת סלפי?' הם חייכו ויצאו. רגע קצת מבאס. אחרי זה הסתכלתי על קרן אור ואמרתי לה שבתוך כמה שבועות אחזור הביתה ואתייצב למילואים כדי לתרום את תרומתי כחובש קרבי, וגם אחזור להתאמן, ואולי אפילו שוב אתחרה בטריאתלון. זה היה נראה קצת רחוק ואפילו לא הגיוני, וחלק מהסובבים חשבו שאני חי בסרט, אבל בתוך תוכי האמנתי שזה יהיה".
האמין, אמר ועשה: לאחר כשלושה שבועות מאתגרים בבית החולים, אורן חזר הביתה והחל בעבודה אינטנסיבית עם הפיזיותרפיסט, שבמסגרתה עבר תהליך של שינוי תפיסה ולמד מחדש ללכת ולרוץ: "היו רגעי משבר בדרך, אבל בינואר 2024 היעד הושג - התייצבתי למילואים".
עשית, לכאורה, את הבלתי ייאמן.
"לכן, בהתחלה לא אפשרו לי לעלות על המסוק לעזה בגלל כל הפלטינות והברגים שיש לי בעמוד השדרה. לא נרגעתי, עד שרופא מפלוגת הנדסה של מילואימניקים סייע לי והתייצבתי בעזה כחובש קרבי מסופח לפלח"ן. שירתי באזור נצרים בסבב קצר של שבועיים, טעמתי את החורבן של עזה עם כל הריח של הגופות שם".
"תחרות רגועה" ומקום שני
לאחר הסבב חזר לעבודתו, ובאוגוסט שוב הוקפץ עם חבריו, הפעם ככוח חילוץ בחוליית רפואה קדמית של פלוגת הנדסה שלחמה ברפיח. "זה היה סבב של שלושה חודשים קשוחים", הוא אומר בשקט. "מראות קשים במיוחד. בין היתר השתתפתי בחילוץ ופינוי ההרוגים והפצועים שהיו באסון התרסקות המסוק הצבאי ברפיח, שקרה בספטמבר האחרון. נכחתי בחילוץ של השבוי הבדואי פרחאן אל-קאדי מהמנהרה שבה הוחזק, וגם בחילוץ שש גופות החטופות והחטופים מהמנהרות, שזה היה אירוע שובר עבור כולנו. אחריו שלחו את כולנו הביתה לכמה ימים. בגדול, עזה זה מראות קשים. גם אם זה לא חיילים שלנו, רואים גופות. אמרתי לאשתי וילדיי שמבחינתי, אם אני חלק משחרור חטופים, עשיתי את שלי".
בכל הזמן הזה הכאבים לא הרפו, אבל אורן התעקש לשוב להתאמן ולשחות והמשיך בטיפולי פיזיותרפיה. בתום הסבב יצאה המשפחה לחופשה משפחתית כדי "לנקות את הראש", ושם, בגרמניה, הוא הבין שהוא מסוגל לחזור לרכוב על אופני כביש. "באופק כבר ראיתי את אליפות ישראל בטריאתלון שהתקיימה בדצמבר באילת. נרשמתי אליה שבועיים לפני שהחלה, ויום לפני התחרות רכבתי בפעם הראשונה אחרי כמעט שנתיים של הפסקה. החלטתי שהמטרה שלי היא לקיים תחרות רגועה ולסיים אותה בתחושה טובה ובלי פציעה מיותרת בגב".
סיימת במקום השני בקבוצת הגיל שלך, ובמקום ה-25 בתחרות הכללית. זה רגוע?
"באמת לא הבנתי איך הצלחתי להגיע להישג הזה", הוא משיב ובאותה נשימה מספר שמיד לאחר מכן התחיל סבב שלישי של מילואים, הפעם בלבנון.
אתה מורעל אמיתי?
"המילה הזו פושטת ולובשת צורה אצלי. ראשית, חסרים בצבא חובשים לוחמים, ואין מצב שאני לא שם ולא תורם. מצד שני, בעקבות המהפכה המשפטית שקלנו אשתי ואני להגר, רצינו לקנות כרטיס לכיוון אחד לניו זילנד וכבר היינו בתהליכים לקראת המעבר. כשהתעוררתי מהניתוח אמרתי לקרן אור שאין מצב שאנחנו עוזבים את הארץ. הייתי מורעל קצת בצעירותי, ולכן לא הסתפקתי בלהיות חייל בתל השומר, אבל משהו בווייב של מה שקרה פה מאז 7 באוקטובר הגביר את המורעלות שלי, את הדחף הפנימי להישאר ולתרום".
בנובמבר האחרון השתתף אורן בתוכנית מנומדין-פרס למנהלים במרכז האקדמי פרס. בתוכנית, שמתמקדת במנהיגות עסקית מובילת שינוי ונתמכת על ידי מייסד ונשיא קרן מנומדין חיים טייב, משתתפים 46 מנהלים בכירים, והיא אמורה להקנות להם הכשרה ליזמות חברתית. "המטרה היא להיות מעורבים בפוליטיקה או במיזמים חברתיים כדי לעשות את החברה הישראלית טובה יותר", הוא מסביר ומספר על עשרת הימים האינטנסיביים בבית הספר לממשל על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד היוקרתית בארה"ב, כחלק מלימודיו בתוכנית, שמהם שב רגע לפני שהחל בתפקידו החדש.
אז יש תקווה למנהיגות חדשה?
"אני מקווה שנחולל שינוי. התוכנית קמה, בין היתר, בעקבות אירועי 7 באוקטובר ובעקבות השסעים ההולכים ומעמיקים בחברה הישראלית. החברה שלנו ממשיכה להתפלג, וחייבים לעצור את זה".
מה מחבר את הילד שגדל בצל השכול עם החובש המוטס, את סמנכ"ל הכספים עם הטריאתלוניסט?
"התחרותיות, הרצון לנצח, להיות הכי טוב שאפשר בכל מקום. זה לא רק להיות ראשון, אלא להגיע לקו הסיום עם התחושה וההבנה שעשיתי את הכי טוב שיכולתי. כך זה בעולמי הפרטי, וכך גם בעולם העסקים - הנכונות והרצון לעשות הכל כדי להביא את עצמי ואת הצוותים שאני מנהל לביצועים הטובים ביותר".
אתה לא מרגיש לפעמים שאתה צריך קצת שקט בחייך?
"תמיד הייתי חסר מנוחה, עם רצון לטרוף את החיים בצורה בלתי סטנדרטית. לא רוצה לדחות סיפוקים, רוצה לראות איך להגשים חלומות ולעשות טוב לעצמי, למשפחה, לחברה. עם זאת, אני כבר מבין שמי שמשלם את המחיר על אורח החיים שלי אלו אשתי, שהיא החברה הכי טובה שלי והשותפה שלי לדרך לחיים המשוגעת והלא סטנדרטית שבחרתי, וילדיי. הם מחכים שאחזור קצת הביתה. יודעת מה? גם אני. אני רוצה לתת להם ולעצמי דקה לנשום. השקט לא עושה לי טוב, אבל הגיע הזמן לנוח, לרוגע וליציבות".
