בינואר האחרון נפרד ברכיה (ברי) רוזנברג מבנק לאומי, מקום עבודתו ב-17 השנים האחרונות. בתפקידו האחרון שימש מנהל קשרי הממשל והרגולציה. לאחר שפרש מהבנק, בעודו בן 47, נכנס לתפקידו החדש: מנכ"ל המיזם החברתי "חיבורים בחקלאות", שמחבר בין חקלאים הזקוקים לעזרה למתנדבים.
את ההחלטה קיבל בזמן שירות המילואים במלחמה, כמתנדב בגדוד אבשלום, שהוקם מלוחמים ותיקים שהוצבו ביישובי העוטף. "יום אחד, כשעמדתי בעמדה 300 מטר משג'אעיה, ראיתי טרקטור ירוק חורש את השדה, ממש ליד הגדר של קיבוץ נחל עוז. באותו רגע הבנתי שזה מה שאני באמת רוצה לעשות. לשקם ולבנות מחדש את המדינה".
מה מיוחד במיזם?
"הארגון הוקם לפני כמה שנים על ידי אנשי תורה וחקלאות באזור בית שאן, כדי לסייע לחקלאים בכ-300 משקים ברחבי הארץ. כשפרצה המלחמה רוב העובדים התאילנדים עזבו ונוצר מחסור חמור בכוח אדם. הצורך של אנשי החקלאות במתנדבים גדל. במשך תקופה ארוכה לא היה ניתן לגשת למשקים רבים בשל הגבלות צבאיות, וחקלאים רבים גויסו למילואים בצו 8. זו הייתה שעתו ההיסטורית של הארגון".
במסגרת תפקידו בבנק לאומי היה רוזנברג אחראי, בין היתר, על הפרדת חברת כרטיסי האשראי לאומי קארד (היום מקס) מהבנק; היה חבר בוועדה להגברת התחרות במערכת הבנקאית; ושותף למהלך הקמת קרן מענקים לחיילי המילואים.
הוא נולד וגדל בכפר סבא, והיום הוא מתגורר במודיעין. רעייתו, אורית, מנהלת מוצר בבנק הפועלים: "לא דיברנו בבית עבודה", הוא משיב בחיוך על השאלה איך זה להיות נשוי לעובדת של בנק מתחרה. הם הורים לחמישה. הוא בוגר ישיבת מרכז הרב בירושלים, המכונה "אם הישיבות הציוניות" ו"ספינת הדגל" של הציונות הדתית. את שירותו הצבאי החל בחיל השריון וסיים במורן. הוא בוגר תואר ראשון בתקשורת ושני בניהול מאוניברסיטת בר אילן.
8 צפייה בגלריה
אירוע לכבוד ט"ו בשבט בכרם שלום, רוזנברג ושירה רזיאל, אלמנתו של ידידיה רזיאל, חבר כיתת הכוננות בכרם שלום
(צילום: פרטי)
"מאמין שהמציאות הנוכחית תוביל למשהו חדש"
את הקריירה שלו רוזנברג החל בכלל בכנסת, בין היתר כיועץ פרלמנטרי ודובר. הוא היה מקורב לזבולון אורלב, לשעבר יו"ר המפד"ל, ושר הרווחה בממשלת ישראל ה-30. "היו אז אנשים אחרים", הוא אומר. "הם היו חדורי שליחות, ציונים, ערכיים. לא היה אז אצלנו ימין ושמאל. החבר הכי טוב שלי היה העוזר של יוסי שריד. הח"כים של אז ידעו לשתף פעולה. גם כשעזבתי את הפוליטיקה הייתי בקשר עם ח"כים, והאווירה היתה אחרת. למרות שכל אחד מקדש את המטרה שלו, הדרך היתה חשובה. לצערי, בשנתיים האחרונות הכנסת והממשלה הן לא מה שהן היו פעם. זה כואב לי".
כשאתה מביט מבחוץ אל מה שקורה בפוליטיקה, מה אתה חושב ומרגיש?
"אנחנו בתהליך לא נעים, אבל אני עדיין אופטימי. בתוך התהליך המורכב והמחלוקות צריך להסתכל קדימה. אני מאמין שהמציאות הנוכחית תוביל למשהו חדש, אחר וטוב. שתגיע עת של סובלנות, הכלה של דעות, שאנשים יוכלו לחיות ביחד עם מכנה משותף. בבנק לאומי לא כולנו היינו באותה תפיסת עולם ופוליטית. אני לא מתעלם מאתגרים וקושי. אני חושב על דברים ומוטרד לפעמים, אבל מנסה להבין מה נדרש ממני, לא רואה את הבעיה או הפתרון אצל אחרים. אני יוצא מנקודת הנחה שלא נשנה את האופי של האחרים אבל נצטרך למצוא את המכנה המשותף. מי שחושב שקשה לו לעשות את זה, מוזמן להתנדב למילואים".
מה הקשר?
"במילואים כל אחד פוגש את אלו ששונים ממנו, אבל כולם מבינים שיש משימה שמאחדת אותנו וחייבים למצוא את הדרך המגשרת ועושים את זה מצוין. אני לא אעלים לעולם את הדעה השנייה. תפיסות שונות תמיד יהיו קיימות. צריך לבדוק מה כל אחד יכול לעשות כדי שאפשר יהיה לעבוד יחד. אין כל סיבה שמה שקורה בצבא לא יקרה בחיים האזרחיים ובמדינה. כך אני חושב ומתנהל כמנהל, כאדם וכהורה. אני מחנך את הילדים שלי קודם כל להיות בני אדם".
"מאז אותה שבת עשיתי הכל כדי להתגייס למילואים"
"היום ששינה את כולנו. אף אחד מאיתנו כבר לא אותו אדם שהוא היה מאז", הוא אומר על 7 באוקטובר. "באותה שבת, שמחת תורה, הייתי אמור להיות חתן תורה. יצאתי מהבית ב-7:30 לתפילה. לא ראיתי חדשות בחג. במודיעין גם לא היו אזעקות מוקדם בבוקר, רק שמענו קולות נפץ. הבנתי שמשהו קורה, אבל חשבתי שמדובר בעוד סבב. מי חשב שדבר כזה יכול לקרות? בחלומות הכי גרועים לא הייתי יכול לחשוב שזה מה שיקרה לנו. אחת השכנות צעקה לעברי: 'מה אתה הולך לבית כנסת? אתה לא יודע מה קורה במדינה?'. לא הבנתי מה היא אומרת, עד שהגעתי לבית הכנסת. פתאום הגיעו עוד סיפורים והחלו להגיע צווי גיוס, ואז גם הגיעה אזעקה. מאותו הרגע עשיתי הכל כדי להתגייס".
ולא לקחו אותך.
"נכון. עשיתי מילואים במשך 18 שנים בחטיבה הדרומית בעזה, במוצב בין רפיח לחאן יונס. בהמשך המילואים החזקנו קווים בסופה, חולית, נירים, ניר עוז. אני מכיר את הצירים באזור כמו את כף ידי. שירתתי במילואים בעמוד ענן, בצוק איתן. אני מכיר את כל קווי ההגנה בעוטף, לא הצלחתי לתפוס איך קרה לנו, שככה חדרו לעוטף. זה לא היה הגיוני בעיניי".
מה עשית?
"שיגעתי אנשים. התקשרתי לח"כים ולאלופים בצבא, אבל לא הצלחתי. עד שאחד מחבריי סיפר לי על הפלטפורמה 'מתגייסים למילואים'. כחצי שנה לאחר פרוץ המלחמה הגעתי בעזרתם לגדוד החדש שהקימו תחת יחידה צפונית עזה, והתחלתי לשרת במילואים ביישובים צמודי הגדר. לאחר כחודש הסברתי למג"ד שהשארתי בבית אשה וילדים, וביקשתי ממנו לסייע לי להצדיק את זה מצפונית. ביקשתי שיתן לי את המשימה הכי קשה שיש לו עבורי. הוא שאל אם אני מוכן לקבל את הפיקוד על נחל עוז, והשבתי בחיוב.
"הגענו לשם כדי להחליף גדוד 101 של צנחנים, שפנו למשימה מורכבת יותר. היינו במשך כארבעה חודשים במקום שהוא 600 מטר משג'אעיה. צמוד לגדר. במשך כל המילואים אמרתי לעצמי שאני נמצא שם, בין היתר, כדי להחזיר את התושבים למקומות האלו, וכדי לחזק את הקשר בין החיילים לתושבי הקיבוצים שהגנו עליהם. להחזיר את האמון של תושבי העוטף בצה"ל. הרגשתי שאני לא יכול לחזור למה שהיה לי קודם, שהחיים שלי חייבים מעכשיו להתכתב עם המשימות והצרכים של עם ישראל בזמן הזה. ושם הגיעה החוויה המכוננת שלי, אותו טרקטור, שהביאה אותי לתפנית. בהתחלה בדקתי אפשרות של עבודה במינהלת תקומה, זה לא צלח. יום אחד הגיע אליי במקרה מישהו, שסיפר לי שמחפשים מנכ"ל ל'חיבורים לחקלאות'".
"כל הבית איתי עבר איתי את התהליך"
יש לך משרת חלומות בבנק, אתה בעל משפחה. איך מקבלים החלטה לעזוב את אזור הנוחות בשביל ליישב את העוטף, מה אמרו בבית?
"כל הבית עבר איתי את התהליך. מההתגייסות למילואים ועד להחלטה לעזוב את הבנק. לפני שיצאתי למילואים אמרתי לילדיי בסעודת השבת, שיש דברים שהם מעלינו והם הבסיס לכל מה שאנחנו. הסברתי שזה רגע שצריך לעזור ולהיות חלק למען העם. הרי אין מצווה גדולה בתורה מהמצווה ללכת להילחם כדי להגן על עם ישראל. הסברתי להם שהם עושים את זה ביחד איתי. עם סיום המילואים שיתפתי אותם בהחלטה לעזוב את הבנק, כשמקרים לא פשוטים שהייתי עד להם במהלך המילואים, רק חיזקו בי את ההחלטה. רעייתי הבינה ותמכה בי לאורך כל הדרך. היה ברור שזה לא אותו שכר כמו בבנק לאומי ובלי בונוסים, כי בסוף מדובר בארגון שהוא עמותה. אבל גם היא הבינה, שאי אפשר להישאר אדיש למה שקורה במדינה".
ומה היו התגובות בבנק?
"ביום שהשתחררתי מהמילואים, הגעתי למנכ"ל הבנק. אמרתי לו שאני מבקש לעזוב, ומה אני הולך לעשות במקום. הוא השיב, שאם הייתי אומר לו שאני הולך לעשות משהו אחר הוא היה מנסה לשכנע אותי להישאר. אבל מכיוון שהוא מכיר אותי וידע שלא הודעתי את זה כדי להתמקח על השכר או משהו כזה, הוא הבין ונתן את ברכת הדרך".
"העבודה דומה. רק שהמטרה היא לא בנק חזק אלא חקלאות חזקה"
מאז שהתחיל את בתפקידו הוא כבר סימן לעצמו מטרות ויעדים. לדוגמא, אחד האירועים הראשונים שארגן היה לכבוד ט"ו בשבט, בקיבוץ כרם שלום. שיירת מתנדבים נטעה במקום חורשת עצי פרי, לזכר ידידיה רזיאל ועמיחי ויצן, חברי כיתת הכוננות, שנרצחו כשהגנו על הקיבוץ בשבת השחורה. "נטיעת עצים היא לא פעולה טכנית בלבד", הוא מציין. "היא מסמלת את ההמשכיות שלנו ואת קיומנו כאן, על אדמת ארץ הקודש. השאיפה היא לטעת בכל מקום בארץ מתוך התפיסה הזו".
בהתלהבות הוא מספר על פעולות נוספות של הארגון למען החקלאים, כדוגמת סיוע פיננסי, באמצעות חבירה ל"עוגן", בנק חברתי, שמציע לחקלאים הלוואות עם ריבית נמוכה, לא למטרות רווח. במקביל הוא ציוות לחקלאים מנטורים וליווי עסקי. בעתיד הוא גם מתכנן להציע לחקלאים סיוע בהשגת טכנולוגיות חדשניות מעולם ההייטק. "המטרה שלי היא להפוך את הארגון ממשהו לא מספיק מוכר לכזה שיש לו תפקיד משמעותי בשיקום עוטף ישראל, בדרום ובצפון. זה היה התנאי שלי לקבלת התפקיד".
הכוונות שלך הופכות למעשים. בשבוע שעבר הודעתם כי אתם שותפים למהלך צבאי של חידוש גרעיני הנח"ל ההתיישבותיים בגבולות המדינה.
"כדי להקים את הגרעינים החדשים הארגון חבר לאגף הגשמה בתנועת בני עקיבא, ובימים אלו ממש התחיל גיוס מועמדים לגרעיני הנח"ל המתחדשים, שישובצו באחד מארבעת הגרעינים שמתוכננים לקום בתחילת השנה הבאה. מדובר על היישובים דקל בעוטף עזה, באר מילכה הסמוך לגבול מצרים, ישוב בבקעה, ובמרום הגליל, הסמוך לגבול עם לבנון. זה נראה לי טבעי וברור. המלחמה מחזירה אותנו לעקרונות היסוד של המעשה הציוני, לשורשים, לאדמה, לשמירת הגבולות ולחיזוק יישובי הספר".
מה הבאת מבנק לאומי לכאן?
"החקלאות בסוף זה עסק. בסוף אני מנהל פה עשרות עובדים ותקציב. גם פה יש רגולציה, וגם פה יש את משרד החקלאות והכנסת. אז עכשיו המטרה היא לא בנק חזק, אלא חקלאות חזקה. זה העולם שלי עכשיו".
איפה אתה רואה את עצמך ואת המדינה בעוד כשנה?
"אני ממשיך בתפקידי, מממש את מטרות העל. זה אומר קידום החקלאות בישראל, חיבור לאדמה ולארץ, לערכים אקולוגיים. מעבר לערכים, חקלאות זו אסטרטגיה, הרבה מהאדמות יושבות על הגבול. אני גם חושב, שהמדינה תתקדם ותשתקם. אני שומע את הקולות סביבי ויודע, שרוב העם יבין שרב המשותף על המפריד. בסוף, הקולות המאחדים יגברו. אני אופטימי".
אז "הנגב עוד יהיה פורח"?
"לגמרי. הרי הארגון עוסק בהתיישבות. אני מאמין בכל ליבי שהעוטף עוד יהיה פורח, שילדים ירוצו בשדות בשקט ובביטחון. זה תהליך. יש הרבה כאב סביב האירוע הבלתי נתפס שקרה לעם שלנו, ויש מקומות שבהם התהליך הזה יותר מורכב. אבל בסוף, זה יגיע, זה יקרה".
