בשיתוף מועצת החלב
(צילום: ירון שרון)
הרפתות בעוטף עזה ספגו מכה קשה בטבח שבעה באוקטובר, אולם ימים ספורים לאחר מכן חזרו הרפתנים לעבוד - כדי לדאוג לפרות ולחדש את הפעילות בהקדם, תוך שהם מסכנים את חייהם. כשנה וחצי אחרי הם מספרים על תהליכי השיקום, ומסבירים כי מה שדחף אותם היה הצורך לחדש את ייצור החלב כדי לדאוג לביטחון המזון של אזרחי המדינה - מתוך הבנה כי הרפתות יסחפו אחריהן בחזרה גם את התושבים המפונים.
"בכיסופים בשבעה לאוקטובר היה אירוע קשה מאוד, עם הרבה מאוד הרוגים ונרצחים, עם חטוף אחד ועם הרס גדול מאוד", מספר אמנון זרקא, מנהל רפת כיסופים. "הסיפור שלי בכיסופים הוא בתשעה לחודש. הגענו הנה להאכיל ולהשקות את הפרות, נכנסנו למכון החליבה, ארבו לנו מחבלים, נכנסנו ארבעה ויצאנו שלושה, ראובן הייניק נרצח ביריות על ידי מחבל. הצבא שהיה אחרינו עזר להשיב ירי, בסופו של דבר, הצבא החליט להפעיל שני טנקים, התקרב למכון החליבה, פיצץ את מכון החליבה, והסיפור של מכון החליבה נגמר בזה".
בדרך לשיקום נאלצו אנשי כיסופים לפנות את הפרות מהרפת. "קיבוץ כיסופים החליט לקנות בכמה מיליוני שקלים את העדר של קיבוץ גלגל, לשכור אותה, להפעיל אותה ולהמשיך לייצר את המכסה של קיבוץ כיסופים בגלגל. אנחנו מפתחים שם עדר, על מנת שהוא יוכל לחזור לכיסופים עוד שנה-שנתיים".
זרקא מספר על מקומה המרכזי של הרפת בחיי הקהילה של הקיבוץ: "האוכלוסייה בכיסופים עברה טראומה גדולה, הם מתקשים לחזור, ומסיבות שאפשר להבין אותן חזרו מעט משפחות. רוב החברים והתושבים נמצאים בעומר. כשהפרות יחזרו, יש סיכוי גדול מאוד שאנשים יחזרו בעקבותיהן, בגלל שילדים ירצו לבוא לראות את הרפת, אימהות ירצו לקחת את הילדים שלהן למקום הזה. אני מאוד מאמין בזה".
ברפת המשוקמת, מתכנן זרקא להנציח את זכרו של הייניק: "אני חייב חוב מוסרי גדול לראובן הייניק, הבטחתי את זה לאלמנה, הבטחתי את זה לעצמי, וגם לחברי קיבוץ כיסופים - כשתחזור לכאן הרפת, היא לא תהיה כמו שהייתה, אלא הרבה יותר טובה ממה שהייתה - ולרפת הזו יקראו 'רפת ראובן - חלב לבן'".
"היה לי מספיק כוח לקבל החלטה: לא שוקעים - מתרוממים"
גם הרפת בקיבוץ עלומים נפגעה קשות בשבעה באוקטובר. "נכנסו לפה בארבעה גלים, בין 80 ל-100 מחבלים", מתאר אבי פריימן, מנהל רפת עלומים, "בגל השני המחבלים נכנסו לאזור המשקי ופשוט הציתו את הרפת, את המתבנים, את כל הציוד של הרפת, את מכל החלב, וירו לכל עבר. הרפת חדלה מלתפקד. אי אפשר היה להפעיל את מכון החליבה, אי אפשר היה בעצם לעשות כלום - כאשר הפרות גועות, האבוסים ריקים, ובחלק מהם אין מים, סוג של כאוס קטסטרופלי.
"הדבר הראשון היה לפרוץ בבכי מר על מה שאני רואה, כי זה מפעל חיים שלי, ולקבל החלטה אם שוקעים או מתרוממים. לשמחתי היה לי מספיק כוח לקבל החלטה שאני מתרומם ומתעסק עם התקומה. למעשה, מאז ועד היום, אני מתעסק עם התקומה, אנחנו בישורת האחרונה של תקומה מלאה".
פריימן מדגיש כי לרפתות, בייחוד אלו הנמצאות לאורך גבולות המדינה, יש מקום מרכזי בשמירה על ביטחון המזון - מה שהגביר את הצורך בשיקום מהיר. "הרפת מייצרת חלב, חלב שהוא מוצר בסיסי נצרך, והיה לנו חשוב באותו רגע שלא יחסר חלב, לא בנתיבות, לא בפרדס חנה ולא בתל אביב. מיד התחלתי לחשוב איך אנחנו מביאים את זה לשפת המעשה. חצי שנה אחרי, תפוקת החלב חזרה לתפוקת חלב מלאה, כפי שהייתה, ולמרבה הפלא יותר.
"החזון הוא שהרפת תכפיל את עצמה, והתוכניות השיקום שעשינו, הן כבר היו תוכניות להכפלת הרפת. זאת אומרת שב"וייב" שלנו, אנחנו כבר שם". בינתיים גם הקהילה עצמה משתקמת באופן מהיר: "קהילת עלומים פונתה בשמונה באוקטובר לנתניה, ובאיסרו חג פסח 2024 - 90% מקהילת עלומים חזרה".
החשש: הייצור יצומצם, והרווחיות של הרפתות תיפגע
בדרך לשיקום המלא עומדים בפני הרפתנים הישראליים, ובפרט בעוטף עזה, אתגרים לא מעטים - ואחד מהם דווקא מגיע מכיוון הממשלה. בענף החלב חוששים כי הגדלת יבוא מוצרי החלב לישראל, בין השאר על רקע מדיניות המכסים של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, תפגע ביכולת של הרפתות לייצר מעודפי החלב מוצרים משלימים, כמו אבקת חלב. הרפתנים מסבירים כי המוצרים המשלימים מיוצרים מעודפים של חלב בהתאם לצורך, מה שמעניק לרפתות גמישות בפעילותן, ומאפשר להן לשמור על מכסות חלב גבוהות ועל יציבות.
"שנה וחצי אחרי שבעה באוקטובר, קמו עלינו הגזירות החדשות שמאיימות עלינו, שזה ביטול המכסים מארצות הברית", אומר פריימן, "אם יתחילו להציף את השוק במוצרי יבוא, זה יכניס את הרפת הישראלית לאי-ודאות כזאת שחלק מהאנשים יעשה חושבים אם בכלל כדאי להם להמשיך לעבוד ברפת".
זרקא מוסיף: "המדינה נתנה לרפתות העוטף רוח גבית גדולה, הגדילו לנו את המכסות של החלב שלנו. אבל ברגע שמורידים את המכס מכל מיני תחליפים של חלב או מוצרים משלימים, כמו אבקת חלב, לייבא את זה מחוץ לארץ זה מאוד זול".
כיצד זה יכול לסכן את ענף החלב הישראלי?
זרקא: "אצלנו חלק גדול מהחלב שלנו, בתקופות מסוימות, מייבשים אותו והופכים אותו לאבקת חלב. זה יכול להגיע לאחוזים ניכרים, אפילו לכך ש-20% מהייצור יהיה לאבקת חלב. אם באמת זה יתממש, ואני מקווה שלא, לא יצטרכו שנייצר אבקת חלב. אם לא נוכל לייצר עודפים של חלב, בקושי נוכל לייצר את המכסות שלנו. זאת אומרת שהייצור יצומצם, והרווחיות של הרפת תיפגע".
אם אפשר לייבא מחו"ל, למה חשוב לשמר את הרפתות - בייחוד באזורי הגבול?
פריימן: "צריך שהחקלאות תהיה משולבת תמיד בציונות, ותגרום לאחוז מסוים מהצעירים לבוא לרצות להיות חקלאים, שהם יידעו שאפשר לחיות מזה, ושאפשר להיאחז בארץ. כל יישובי העוטף נאחזו בחקלאות. מה שהחזיר אותם פה למחרת המתקפה, כשהקהילות היו מפונות, היה הרצון לחזור לעבד, לחזור לחלוב, לחזור ליצר, וזה גם סחף אחריו את הקהילות".
"מה זה שווה ביטחון אם אין מה לאכול?"
מנכ"ל מועצת החלב, איציק שניידר, התייחס אף הוא לנושא הייבוא, ואמר: "אנחנו מרגישים שמגיע לנו יחס אחר מהמדינה. הרפתנים שלנו נתנו את הדם, תרתי משמע, במלחמה הזאת, רפתות נפגעו, נבזזו, נהרסו. אנחנו המשכנו בתעצומות נפש מטורפות, בהקרבה של רפתנים שהקהילות שלהם התפזרו לכל עבר, נהרסו, נפגעו והם חזרו לרפתות ממש אחרי ימים אחדים - מתוך תחושת שליחות, לספק את החלב לאזרחי מדינת ישראל, וזו התודה שהמדינה נותנת לנו, למי שהיה על הגבולות?
"ביטחון המזון זה אחד הדברים הכי חשובים. קודם כל כמובן יש ביטחון פיזי והביטחון בכלל, אבל אחרי זה יש ביטחון המזון, כי מה זה שווה ביטחון אם אין מה לאכול? צריך להבין, העולם תחת התחממות גלובלית, אנחנו רואים תופעות מוזרות של מזג אוויר, העולם הולך לקראת משבר מזון, כל המומחים טוענים שבעוד עשרים שנה יהיה חסר מזון בעולם. במדינת ישראל יש לנו משאב נהדר, שזה החקלאות והחקלאים הישראלים, והממשלה במקום לטפח ולעודד את החקלאות מביאה לנו עוד גזירות ועוד גזירות".
