טל ממן ז"ל, חקלאי ממושב מבטחים, נפל בקרב מול מחבלים ב-7 באוקטובר, אחרי שנלחם להציל את חברי המושב. עומר ויינשטיין ז"ל, נהרג מפגיעת רקטה ב-31 באוקטובר אשתקד, בזמן שעבד בקטיף תפוח במטעי מטולה. הוריהם, ציון ממן ומשה ויינשטיין, שהורישו להם את עסקי החקלאות, החליטו לחזור לשדות ולהמשיך את דרכם. השניים אף יקבלו אותות הוקרה לחקלאים מצטיינים ממועצת הצמחים.
ציון סיפר כי העובדה שטל נכנס לנעליו וניהל את המשק, וכעת הוא זה שצריך להמשיך את בנו, כואבת מנשוא. "האמת היא שטל היה צריך לקבל את האות הזה", הוא אומר, "אני הייתי בפנסיה. אבל בגלל הנסיבות מישהו היה צריך לנהל את הכל. אני חוזר למשק אחרי שטיילתי בעולם. זה להתחיל את הכל מחדש".
זן של גיבור
בשנת 1956 עלו הוריו של ציון ממרוקו למושב מבטחים. אביו היה חקלאי במשק לגידול ירקות. עוד בהיותו נער עזר ציון לאביו במשק, וכשהשתחרר מהצבא אביו ביקש שיעבוד איתו, וכך היה. הוא בן ממשיך במשק, דור שני.
ציון, בן 65, פיתח את המשק, ואחריו טל שביקש להצטרף לעסק המשפחתי. הם גידלו בעיקר ירקות, כגון עגבניות שרי, חצילים, מלפפונים ופלפלים. טל החרוץ היה חקלאי דור שלישי, אהב את עבודת האדמה. בשנים האחרונות פיתח ביד רמה את המשק במבטחים וגם את המשק שקנו עבורו הוריו בתלמי אליהו.
לציון היה קשה לחזור למשק, אולם בעזרת שני חברים טובים של טל המשיך לעבוד. "החברים אמרו לי שצריך להנציח אותו", האב מספר, "הם לא עזבו אותי. החקלאות הייתה בדם שלו. הוא אמר לי, 'אבא, אני איתך, אהיה יד ימינך'".
ציון איבד בן וגם שותף ממשיך למשק. במשך שנים, הוא אומר, היו להם שיתופי פעולה עם חברת "הזרע", כי טל אהב גם לחדש ולפתח. טל גידל יחד עם "הזרע" זן חדש של עגבניות שרי, מהלך שלא הספיק לסיימו. לאחר נפילתו, "הזרע" ביקשה מאביו להמשיך את הפיתוח, והם בישרו לו שהם רוצים לקרוא לזן על שם טל הגיבור. הוחלט לקרוא לזן "טלרו" (TALHERO).
"בשבילי זה פספוס, כואב לי", ציון אומר, "החיים נקטעו לו בגיל 38. חשבתי לעצמי מה אעשה עם כל המפעל הזה. הוא היה השמחה והגאווה שלי. היום אני מתעורר ואין לי את הקפה איתו בבוקר".
אשתו של טל והילדים התפנו למושב בערבה ועוד לא חזרו. "הנכדים שלי שם", ציון מוסיף, "עדיין יש פה קולות מלחמה. אתה לא יכול לישון בלילה כי יש פיצוצים מימין ומשמאל. בשארית כוחותיי, עם הנפש החרוכה בפנים, אני מנסה להחזיק את המשק ולהנציח את בני".
לוחמי האדמה
גיבורים וציונות יש מדרום ועד צפון. משה ויינשטיין, בן 76 ממטולה, הוא אחד החקלאים המוכרים בענף. היקף משק המטעים של משפחת ויינשטיין ממטולה קרוב ל-1,000 דונם, וכולל שזיף, תפוח, מישמש, אגס, אבוקדו ואפרסמון. חלק גדול מהמטעים הם צמודי גדר. עיבדו אותם גם במלחמה, תוך סיכון רב.
עומר היה חקלאי ציוני וערכי, דור חמישי למשפחת חקלאים גלילית, שורשית ומפוארת, ממקימי מטולה וענף המטעים במושבה. הוא היה סטודנט מצטיין בפקולטה לחקלאות ברחובות, איש משפחה, שאהב את עבודת האדמה. כמו שאר חקלאי קו העימות, התעקש להמשיך לטפל במטעים ולקטוף את הפרי יחד עם עובדיו תוך כדי מלחמה, כשהם חשופים כל העת לאיומי האויב.
משה אומר שהופתע מקבלת אות הוקרה. "לא עשיתי משהו מיוחד. נשארנו במטולה חמישה-שישה חקלאים. החקלאים האמיתיים המשיכו לעבוד, וזה לא רק אני. כולנו ביחד. עומר הוא זה שצריך לקבל את האות. העברנו את המשק אליו. אמרתי לו שאני סומך עליו. עזרתי לו בכל מה שיכולתי. היום אני צריך להיות הממשיך שלו. בחודשי הפסקת האש העבודה אחרת לגמרי. בשלב הזה אנחנו לא מאוימים, אבל עכשיו זה בנתב"ג. אין מקום בטוח. עברנו תקופה מאוד קשה. שנה וחצי של איומים 24/7, כטב"ם, נ"ט, חדירות. אבל כשאני רואה מה היה בדרום, מבחינתי היינו בגן עדן".
מאיר יפרח, יו"ר ענף הירקות במועצת הצמחים וחקלאי בעצמו, אומר כי "אסון 7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת הציבו שלל אתגרים עבור החקלאים: מגדלים מפונים, שטחי גידול אסורים לכניסה, עבודה תחת סכנה, היעדר מיגון ומחסור בידיים עובדות. כל אלה התווספו לאתגרים היומיומיים של המגדלים, כמו פגעי טבע. ולמרות זאת, החקלאים איתנים ומגלים גבורה וחוסן, ממשיכים לעבד, לחדש ולהצטיין. הם דואגים לביטחון התזונתי של אזרחי ישראל ושומרים בגופם על גבולות המדינה".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.05.25
