יום, שעת צהריים: הפגנה באוניברסיטת טהרן בסביבות 1980, רגע אחרי המהפכה האיסלאמית. עשרות סטודנטיות וסטודנטים איראנים חילוניים מבינים שהחופש שקיוו שהמהפכה תביא בחסות האייתוללה חומייני מתהפכת עליהם, והם יוצאים למחות. בריונים של המשטר החדש מגיעים, ועוצרים באלימות כל מי שמעז להרים את הראש. זו אחת הסצנות הראשונות והעוצמתיות בסרט "לקרוא את לוליטה בטהרן".
"לקרוא את לוליטה בטהרן" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
יום, הפקולטה לספרות באוניברסיטת רומא. 2023 - כמה חודשים לפני אוקטובר הארור ההוא. את הסצנה לעיל מצלם ערן ריקליס - מבכירי הבמאים בישראל ("הכלה הסורית", "גמר גביע", "זהר"). הוא כבר רגיל לצלם הפקות מורכבות עם בליל של שפות ולוקיישנים בינלאומיים, ומנצח הפעם על ההפקה הכי שאפתנית שלו עד עכשיו - עיבוד לרב-המכר האיקוני של הגולה האיראנית פרופ' אזאר נאפיסי, שכתבה בו על חוויותיה תחת משטר האייתוללות. "באותו יום אני בלחץ מטורף", משחזר ריקליס את הרגעים הכמעט-הוליוודיים שיכולים להופיע בסדרה The Studio.
"יש לי 300 ניצבים שמתוכם 100 הם איראנים, מובילים את ההפגנה בשירים ובסיסמאות מאז. השאר הם איטלקים, או כמו שאחד אמר לי, 'אני ממרוקו'. אבל פתאום מישהו בהפקה אומר לי: 'שמע, יש טעות בשלט ששמתם על הפקולטה, טעות כתיב בפרסית'. לא עוברת שעה, זה כבר באינסטגרם. מישהו העלה את זה, כנראה איזה ניצב, וכתב משהו בסגנון: 'תראו, באים לעשות סרט ולא מתייחסים ברצינות לשפה שלנו'. אמרתי, 'אני אטפל בזה אחר כך', ושכחתי מזה עד שהגעתי כבר לתיקוני הצבע בעריכה, גם כן ברומא. הייתה שם בחורה איראנית שהעירה על זה שוב. 'וואי, פאק', אני עונה, 'שכחתי, מה עושים?'. היא אומרת: 'אין בעיה, אני אטפל בזה'. ישבה יומיים ובאופן ידני, ממש פריים אחרי פריים, תיקנה. ומזל, כי הדבר האחרון שרציתי זה שכל מיני בוטים איראנים יכתבו: 'תראו, הנה הבמאי הישראלי מחבל במדינה שלנו'".
9 צפייה בגלריה
בלי טעויות בפרסית! מתוך "לקרוא את לוליטה בטהרן"
(צילום: איתן ריקליס, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
יש על פי הערכות מעל ארבעה מיליון גולים איראנים בעולם - רובם קורבנות משטר האייתוללות שנסו על נפשם וצאצאיהם - ואפשר לומר בהומור שחציים כנראה עובד עבור המוסד, והחצי השני בסרט של ריקליס. קשה להפריז בהיקף המסע העולמי שהוא ושותפיו - המפיק והמשקיע משה אדרי והמפיק מיכאל שרפשטיין ז"ל (שנפטר מספר חודשים לפני תחילת הצילומים), כמו גם מפיקים איטלקיים שלא היו מעולם בטהרן - ערכו. מדובר בסרט היסטורי שכמעט כולו על טהרת הפרסית, המשחזר באופן משכנע לחלוטין את הלוק והתחושה של מה זה לחיות בבירה האיראנית המרוחקת לפני 30 ו-40 שנה.
"זה מתחיל בהחלטה לעשות את כל הסרט בפרסית, עם שחקנים איראנים", אומר ריקליס בראיון. "והמסע מתחיל פה בעצם, בזום. מיכל קורן, המלהקת של 'טהרן', מגיעה עם שלל שמות של שחקנים וטאלנטים איראנים בעולם. אתה מגלה לפתע שיש מלא איראנים בהודו, שעובדים בבוליווד. ראיינתי אנשים מכל פינה בעולם, ממומבאי ופריז ועד לונדון ואל-איי, ובאיזשהו שלב אני אומר למפיקים שלי: 'סליחה, אני יודע שזה יעלה מלא כסף, אבל אני חייב לטוס לפגוש את האנשים'.
"הגענו לכל מיני מקומות שלא דמיינתי. בהכנות לצילומים ברומא, אמרתי לשותפים שלי: 'בואו נלך למסעדות איראניות פה, במסעדות אתה תמיד מוצא טיפוסים מעניינים כדי להיות ניצבים או לתפקידים קטנים'. הגענו לאחת, אני אומר לבעלים: 'אני מישראל, זה בסדר?', והוא אומר לי: 'בטח, אח שלי, תיכנס'. פותח שולחן. מסתבר שהוא ושני אחיו הם מוזיקאים של טאר, מופיעים בכל אירופה. אני מספר לו שאני מביים את 'לקרוא את לוליטה בטהרן' והכוכבת הראשית שלי היא גולשיפטה פארהני (שחקנית איראנית מפורסמת שגולה בצרפת וכבר שיתפה פעולה בעבר עם ריקליס - ב.ט). והוא מתחיל להתרגש. 'גולשיפטה?! למדנו יחד באקדמיה למוזיקה בטהרן'. מפה לשם, בסופי השבוע של הצילומים היא רוקדת שם על השולחנות".
9 צפייה בגלריה
גולשיפטה?! אכלנו מאותו המסטינג! ערן ריקליס וגולשיפטה פרהאני, מתוך "לקרוא את לוליטה בטהרן"
(צילום: מארי ג'יואני, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"אתה תמיד מפחד כשאתה יוצר, וזה פחד טוב"
"לקרוא את לוליטה בטהרן" הוא ספר, אבל גם סוג של תופעה. המנון לציבור איראני גדול שמבקש להזכיר שמדינה והאזרחים שלה אינם אותו דבר, וגם שדת היא לא השיקוף של המשטרים שמנכסים אותה אליהם. נאפיסי, פרופסור לספרות אנגלית שהתחנכה במיטב המוסדות של ארצות הברית בשנות ה-70, שבה לאיראן ממש אחרי תחילת המהפכה - בשילוב של החלטה משפחתית להיות לצד אמה המזדקנת (ריטה בסרט, עוד נחזור אליה) לצד פטריוטיות ואולי נאיביות ש"יהיה בסדר". המציאות סביבה הלכה ונהייתה מדכאת יותר, הדרישה ללבוש רעלה הפכה מ"המלצה" של המשטר לחובה שהעונשים על הפרתה כבדים, חנויות ספרים ובתי קפה נסגרו, סטודנטיות נעצרו, נאנסו ונרצחו - והיא החליטה שדי לה מהאקדמיה.
נאפיסי החלה ללמד באופן מחתרתי בביתה קבוצה של נשים - תוך סיכון עצמי גדול - ויחד הן קראו את יצירות המופת ה"לא טהורות" של המערב שהפך למילה מוקצית: "גטסבי הגדול", "דייזי מילר" וכמובן "לוליטה" של נבוקוב. ב-97' ברחה לוושינגטון, ב-2003 הפכה את חייה לספר קולח ואהוב, ששהה ברשימת רבי-המכר של ה"ניו יורק טיימס" במשך 100 שבועות ותורגם ל-32 שפות, בהן עברית.
אז איך במאי ישראלי מגיע להיות זה שהופך את חייה של סופרת איראנית לסרט?
"איפשהו אחרי ההצלחה העולמית של 'הכלה הסורית' ו'עץ הלימון' התגלגלתי לקרוא את הספר. מאוד אהבתי אותו והרגשתי מיד שזה מתכתב עם הדברים שמעניינים אותי: אתה יודע, הסיטואציות אישיות בקונטקסט פוליטי, חברתי וכו'. זה שמדובר באיראן לא הפחיד אותי במיוחד. אבל שכחתי מזה, נבלעתי בפרוייקטים אחרים כמו 'הממונה על משאבי אנוש' ועוד. ב-2016 הספר היה מונח מולי בספרייה ואמרתי: 'רגע, לא עשו מזה סרט, וזה מוזר, כי זה היה בסט-סלר רציני. אמרתי לעצמי שאני אבדוק מה קורה איתו.
9 צפייה בגלריה
הכל התחיל כשקרא את הספר. ערן ריקליס
(צילום: באדיבות Tallinn Black Nights Film Festival)
"מצאתי את הסופרת בפייסבוק. היא גרה בוושינגטון. דיברנו טלפונית. אמרתי לה: 'קודם כל, שאלה ראשונה: סביר בעינייך שישראלי יטפל בסיפור המאוד-אישי והמאוד-איראני שלך?'. והיא אמרה לי בפשטות: 'זה נשמע לי נפלא'. נסעתי אליה, נפגשנו, דיברנו, והתחלתי לעבוד על הפרויקט עם תסריטאית אמריקאית, מרג'ורי דייויד (עם קילומטראז' בשלל סדרות אמריקאיות כמו "שיקגו הופ" ו"חוק וסדר" - ב.ט). כששלחתי את התסריט לאזאר היא כתבה לי משפט נורא קצר ויפה: Thanks for understanding my book".
מעבר לשאלה למה דווקא אתה, עולה באמת התהייה איך אולפן הוליוודי לא קפץ לפניך על ההזדמנות לעשות ממנו סרט, עם כל הכבוד לתעשיית הקולנוע הישראלי.
"בדיעבד למדתי ממנה שהיו פניות לאורך השנים, וממה שהיא תיארה כולן היו מאוד 'אמריקאיות'. מלחמת בני האור בבני החושך. ממש 'סטאר וורז'. וזה לא משך אותה".
כמו בסרט 'ארגו', המהפכה האיסלאמית באנגלית עם טובים ורעים ברורים בכל רגע.
"בדיוק. ואני חושב שמה שהכריע מבחינתה היה השפה. תראה, זה סרט שספילברג היה יכול לעשות, ובהוליווד אומרים: 'מה זה משנה איזו שפה מדברים, העיקר שיבוא הקהל'. אבל בקולנוע עצמאי יש יותר מחויבות לאותנטיות. לכן השחקניות איראניות ומדברות בפרסית. אבל כששאלתי את אזאר בפגישה הראשונה מי היא רוצה שתגלם אותה, היא אמרה לי בהומור: 'אותי? רק אנג'לינה ג'ולי'".
אתה קצת הולך נגד רוח התקופה: היום מצפים שרק איראנים יעשו סרטים על איראנים, ישראלים על ישראלים, נשים על נשים וכו'. אתה הולך בכל הקריירה שלך כנגד התפיסה הזו.
"נכון. גם 'גמר גביע', 'הכלה הסורית', הסרט הנוכחי ואפילו 'זהר' (סרטו על זהר ארגוב מ-1993 - ב.ט) - אף אחד מהם לא מתרחש במילייה הטבעי שלי. אולי זה בגלל סוג החינוך שקיבלתי, הילדות שלי שבה חייתי תקופות ארוכות בחו"ל - בארצות הברית ובברזיל - בגלל העבודה של אבא שלי, שהיה מדען בכור, אגב. כשגדלתי להיות קולנוען, המחסומים הלאומיים והתרבותיים אף פעם לא היוו מבחינתי בעיה. תמיד הרגשתי שאם אני מכבד את הנושא שאני רוצה לטפל בו, אז אני חוקר אותו, ואם אני בא אליו בלב פתוח, אבל גם לא בצורה נאיבית - אז אין ממה לפחד. למרות שאתה תמיד מפחד כשאתה יוצר, וזה פחד טוב".
"יש בעזה גם אנשים רציונליים, ויש שם נשים, ויש שם ילדים, ויש שם מורכבות. וכן, כמובן שיש שם גם מפלצות-אדם"
התפיסה הליברלית והמאוד-אנושית של ריקליס בסרטיו באה לידי ביטוי גם ב"לוליטה". הסרט אמנם נעשה מנקודת מבט של נשים חילוניות מדוכאות בטהרן, ובכל זאת מומחש בו במקביל איך אנשי משמרות המהפכה שבאים להפעיל דיכוי וצנזורה בכיתה הם אולי פגומים, אלימים ושטופי-שנאה, אבל לא מפלצות. "הרגשתי שאין דרך אחרת לעשות את זה", מסביר ריקליס.
ריקליס נזכר שוב ב"גמר גביע", שמספר באופן מצמרר למדי על שבוי ישראלי בידי האויב, ובמהלכו משה איבגי מוצא עם שוביו מאש"ף במלחמת לבנון הראשונה שפה משותפת: כולם אוהבים כדורגל ועוקבים ביחד אחר המונדיאל. הדמיון שקיים או לא בין הסרט ההוא למה שקורה היום מביא את ריקליס בשפתו העדינה והחייכנית, להעלות נקודה רגישה מאוד, אגב השיח על "אין חפים מפשע בעזה": "בוא נחשוב שנייה, תיאורטית לגמרי, על רימייק היום ל'גמר גביע' - סיפור על ישראלי בשבי חמאס. ישר האינסטינקטים שלך אומרים: 'אי אפשר, חמאס הם לא בני אדם', אבל הם כן בני אדם. אני חושב שזה מעמיד בפניך שאלות מאוד מורכבות. יש נטייה של הרבה מאוד אנשים שאומרים עכשיו: 'בעזה כולם מפלצות ואין עם מי לדבר, צריך להרוג את כולם'. אז אני אומר: 'לא, מצטער, זה לא ככה: יש שם גם אנשים רציונליים, ויש שם נשים, ויש שם ילדים, ויש שם מורכבות'. וכן, כמובן שיש שם גם מפלצות-אדם, בסדר? כמו שהיו בכל ההיסטוריה בהרבה מאוד חברות.
9 צפייה בגלריה
כן, יש מפלצות, אבל בהחלט לא מדובר בכולם. מתוך "לקרוא את לוליטה בטהרן"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"גם ב'לוליטה' אנחנו מבהירים שנעשו באיראן מעשי אונס נוראיים נגד סטודנטיות שנעצרו על ידי המשטר. אנחנו לא מטאטאים את זה. אבל גם בישראל וגם באיראן, אתה גם צריך איכשהו להתמודד עם העובדה שמה שקרה - קרה, ומי שצריך להיענש בעזה נענש או ייענש בדרך כזו או אחרת בהמשך חייו. אבל זו לא סיבה למה שאנחנו רואים שמתרחש כרגע אצלנו: מין תהליך הקצנה והתלהמות בחברה הישראלית שהוא מאוד מסוכן".
אני משער שהשאלה המתבקשת מתחילת הראיון היא כמה בעצם "לקרוא את לוליטה בטהרן" הוא סרט עלינו, על ישראל? אתה מציג שם את כל הדברים שאתה מדבר עליהם: הקצנה דתית, הצרת חופש, קבוצה באוכלוסייה שמרגישה שרוצים לסלק אותה מהמדינה, ובעיקר התלהמות ואלימות פנימית על רקע מלחמה ותירוצי "כל העולם נגדנו".
"חבר שלי שראה את הסרט לפני כמה חודשים, אמר לי: 'תקשיב, תמיד ישאלו אותך האם הסרט הזה הוא מראה למה שקורה פה? אל תענה על זה. אל תתפתה להשוואות'. אבל אם אני כנה עם עצמי, אז במקרה הזה התשובה היא כן. באופן אבסולוטי. גם אם במקור, כשיצאתי לעשות את הסרט, לא ציפיתי שזה יהיה כל כך דומה וכל כך עצוב. אני לא נביא בשער, אבל כשאתה מסתכל על הסרט אתה אומר שמה שקרה אז בשנים של לפני, במהלך ואחרי המהפכה האיסלאמית - זה בדיוק התהליכים שקורים עכשיו בישראל. בכל צפייה זה מחלחל בי יותר: באתי לעשות סרט על איראן, ויצא לי סרט שהוא גם על ישראל. זה עליהם, אבל זה עלינו, עלינו, עלינו, עלינו! אי אפשר להתעלם מזה.
"השאלה ששאלתי את נאפיסי שוב ושוב - וכולם שואלים אותה - היא לא למה עזבת, אלא למה חזרת לשם מלכתחילה, בהיותך אישה משכילה עם קריירה מטורפת באמריקה. והיא הייתה עונה לי תמיד: 'שלוש סיבות - אחת, זו המדינה שלי, אני אוהבת את איראן. שתיים, הייתי צריכה לחזור בגלל אמא שלי שהזדקנה. ושלוש, הכי חשוב: אמרנו לעצמנו שוב ושוב, מה כבר יעשה החומייני הזה? הוא יבוא, הוא יעשה קצת בלאגן, והוא ילך, אנחנו נישאר'".
9 צפייה בגלריה
מה כבר יעשה החומייני הזה? ובכן. מתוך "לקרוא את לוליטה בטהרן"
(צילום: מארי ג'יואני, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אבל הוא לא הולך.
"בדיוק, והחיים נהיים גרועים יותר ויותר. ואתה לא יכול להתעלם מזה שזה מה שאנשים חווים גם פה. אנחנו אומרים: 'בסדר, כל האנשים האלה הקיצוניים בממשלה הם פה הרגע ומחר הם ילכו', אבל זה לא ככה. הרעל שלהם מחלחל מאוד עמוק. וגם אם תגיד לעצמך: 'בסדר, בארץ אין את המקבילה הישירה של איסלאמיסטים קיצוניים', יש גורמים קיצוניים אחרים. ויש גם חוסר-היכולת של המיינסטרים - כולל הליכוד שאמור להיות המיינסטרים הימני - להתמודד עם הצד הקיצוני שלו. הוא נסחף בעקבותיו. והמקום משתנה לרעה".
בסרט יש רגע מצמרר שבו אזאר רבה עם בעלה. הוא אומר לה שבסך הכל המצב שלהם בסדר, בבית הם חופשיים ויודעים מי הם, והיא מבהירה לו שמבחינתה אלה לא חיים. אני משער שהרבה ישראלים ששוקלים אם לעזוב יזדהו עם הרגע הזה.
"בדיוק. כי אתה נמחק לאט-לאט. סוגרים את המוסדות שאתה מכיר, מערימים עוד איסורים, מוחקים את כל מה שאתה בעצם, את היישות שלך. בהתחלה אומרים לך, 'הכל בסדר'. אחרי זה אומרים לך: 'הספר הזה - אל תקרא אותו, הוא אסור מהיום. גם ההצגה ההיא והסרט ההוא. ומה שאתה רוצה להגיד על העולם, על החברה שלך, על המשפחה, כל מיני אמונות, אל תגיד אותן יותר - אסור. לא בפוסטים באינטרנט ולא בסרטים שאתה עושה'. ואתה מוותר ומוותר ומוותר. ויש איזה קו שבו אתה נדחק להחלטה - האם אני נשאר פה ונלחם על זכותי, על הוויז'ן שלי, על איך שאני רואה את העולם, ומשלם את המחיר בדרגות שונות ומשתנות - או שאתה קם והולך. ואז, גם כשאתה קם והולך, השאלה היא איך אתה עושה את זה. האם אתה אומר I don't care, יושב לך בבוורלי הילס ולא מעניין אותך כלום, או שאתה קשור בעבותות שאי אפשר לנתק למדינה שלך ואתה נלחם עליה מבחוץ".
את הסרט הזה ריקליס עשה ברומא עם מי שבחרו לקום וללכת, אבל לא להפנות עורף לעברם. כמו למשל שלל יועצים לשפה הפרסית שהיו על הסט וגם בהכנות להפקה. "כשהראינו ליועץ הלוקיישנים האיראני שלנו את הפקולטה ברומא שבה צילמנו, חשבתי שהוא יגיד לי שאני מטומטם, וזה לא דומה בכלל, ולא ישנתי בגלל זה כל הלילה", מספר ריקליס. "במקום זה הוא התחיל לבכות. הוא אמר: 'אתה מחזיר אותי לימים שלי באוניברסיטה בטהרן".
את אזאר מגלמת כאמור גולשיפטה פארהני, שסיפור חייה - כמו כמעט כל הקאסט של "לוליטה" - ראוי לסרט משל עצמו. היא נחשבה לאחת מבכירות השחקניות באיראן, עד שיום בהיר אחד הצטלמה להפקה ההוליוודית "גוף השקרים" של רידלי סקוט עם ליאונרדו דיקפריו וראסל קרואו (ואלון אבוטבול, בל נשכח. אחלה סרט). משחק ראשי מול ליאו הוא חלום של כל שחקן בגלקסיה, אבל כשהסרט יצא ב-2008 תגובת הרשויות הייתה מהירה: "אל תחזרי". התירוץ הרשמי: היא הופיעה בלי חיג'אב. מאז היא חיה בגלות בפריז ואף שיתפה פעולה עם ריקליס ב"מסתור" מ-2017 שבו גילמה מחבלת חיזבאללה שעורקת ומפתחת חברות עם מפעילתה מהמוסד.
9 צפייה בגלריה
דיקפריו שלח אותה לגלות. גולשיפטה פרהאני, מתוך "לקרוא את לוליטה בטהרן"
(צילום: מארי ג'יואני, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
היו לה, או לאחת השחקניות האחרות, רתיעה מלצלם סרט עם במאי ישראלי?
"אחרי שליהקתי אותה ל'מסתור', גולשיפטה התקשרה אליי חודש וחצי לפני הצילומים. היא הייתה מהוססת, ושאלתי אותה ישר: 'יש לך מחשבות שניות?'. היא אמרה: 'כן, אני מפחדת על המשפחה שלי בטהרן'. אמרתי לה: 'קחי כמה ימים, תחשבי על זה, אני אתמודד עם כל החלטה, באמת'. ואז היא אמרה מיד: 'לא, לא, רק רציתי לדבר איתך על זה, כי אם אנחנו נפחד, מה יהיה עם שאר העולם?'".
בסרט הנוכחי, מעדכן ריקליס, עם גולשיפטה הכל הלך חלק - אבל היו שתי שחקניות שקיבלו רגליים קרות לפני הצילומים. מצד שני, כשמשווים באמת עם הקאסט המפואר שכולל עשרות איראנים אמיצים, מבינים את גודל ההישג. בין האסים שריקליס השיג לסרטו הייתה עוד שחקנית איראנית גולה נוספת עם מעמד מיתולוגי: זאר אמיר אברהימי, שמוכרת לצופים בארץ גם מ"טאטאמי" של גיא נתיב וגם מ"עכביש קדוש", עוד סרט שחושף את עוולות משטר האייתוללות ועשה במאי גולה, עלי עבאסי ("המתמחה"). "האמת שעשיתי לה אודישן לפני ש'עכביש' יצא בפסטיבל קאן, הייתי בהקרנה שם ואני זוכר שאמרתי לעצמי: 'פאק, למה לא נעלתי אותה לפני? היא הולכת לזכות בפרס השחקנית'. מה שאכן קרה".
כי המחיר שלה עלה?
ריקליס צוחק. "לא רק זה. אחרי פרס כזה לך תדע, כל העולם יושב עליה. אבל היא שמרה אמונים לפרוייקט והיה מושלם".
9 צפייה בגלריה
נותרה נאמנה. זאר אמיר אברהימי, מתוך "לקרוא את לוליטה בטהרן"
(צילום: איתן ריקליס, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"גולשיפטה אמרה לפתע: 'ריטה, אני מעריצה אותך!'. את כל השירים שלה היא הכירה מיוטיוב"
הצילומים נערכו ברומא זמן קצר אחרי המהומות שפרצו ב-2022 באיראן סביב רציחתה של הצעירה מהסא אמיני בידי משמרות המהפכה אחרי שעברה על חוקי החיג'אב. "כמובן שכל הקאסט היה מאוד נסער סביב זה. חלקם הלכו להפגנות. הייתה תחושה של שינוי באוויר באיראן, מיני-מהפכה".
ויש עוד שחקנית בולטת בסרט שקשריה לאיראן חזקים ומוכרים היטב: ריטה (או בקרדיט המלא שהיא מקבלת בסוף הסרט: ריטה יהאן-פרוז). "האמת שזו הייתה סוג של הברקה", אומר ריקליס בסיפוק. "חיפשתי שחקנית בגיל המתאים שתשדר גם משהו מאוד ספציפי: אמא של אזאר במציאות הייתה אישה מאוד מכובדת, מאוד אצילה, וגם סנאטורית בתקופת השאה. ומצד שני היה בה משהו ביתי, שמתגעגעים אליו. זה תפקיד קטן, אבל אמרתי אולי היא תידלק לעשות משהו בפרסית. שלחתי לה את התסריט, היא הביעה עניין, ובפגישה הראשונה באתי לבית שלה. על המפגש הראשון היא הגישה לי מין מרק פרסי נורא טעים. אמרתי לעצמי: 'כן, זו בדיוק התחושה שאני רוצה מהדמות הזו'. השילוב של נוכחות ואצילות עם ביתיות".
היה לריטה קל להשתלב עם שאר השחקניות האיראניות ברומא?
"בטח, וכשהיא נפגשה לראשונה עם גולשיפטה הן התחבקו. גולשיפטה אמרה לפתע: 'ריטה, אני מעריצה אותך!'. את כל השירים שלה היא הכירה מיוטיוב".
9 צפייה בגלריה
גולשיפטה מעריצה. ריטה, מתוך "לקרוא את לוליטה בטהרן"
(צילום: איתן ריקליס, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
בכל הנוגע לוויכוח הפנימי הזה הזה של הגירה למקום אחר, עם פחות קונפליקטים וסכנה, ריקליס נחרץ למדי. "אני בן 70, ואני לא אעזוב", הוא אומר. "בעיקר כי אני חושב שהמערכה לא הוכרעה. ואני באמת מאמין ביכולת של האנשים פה להטות את הכף. אבל זו מלחמה. על הכל. מלחמה על חופש מכל הסוגים, חופש פיזי, חופש מחשבתי, חופש רגשי". ריקליס מביע הזדהות עמוקה עם תנועת המחאה וכמובן עם הקמפיין לשחרור החטופים. "זה הדבר הכי חשוב", הוא מציין.
אז אתה אולי לא יצאת לגלות אבל הסרטים שלך בעצם כן. מאז 2014 - עם העיבוד לספר "ערבים רוקדים" - לא עשית סרט ישראלי לגמרי, והסרטים שלך לא מתרחשים פה. אנחנו רואים שורה של יוצרים ישראלים שמעדיפים לעבוד בחו"ל, גם בגלל האקלים הפוליטי פה. אתה ביניהם?
"לא. יצא כך, כי אני אמביציוזי ותמיד מחפש פרויקטים שיאתגרו אותי, ובמקרה שלי העשייה בחו"ל לא נובעת מלחץ פוליטי. 'לוליטה' הוא הפקה ישראלית-איטלקית, ובכל הסרטים שלי יש נגיעה ישראלית גם כשהם קורים בחו"ל. והנה עכשיו אני עובד על שלושה פרוייקטים במקביל: אחד מהם, שנמצא בשלבי פיתוח, הוא לגמרי מפה ויצולם בתל אביב. קוראים לו 'כלב', והוא מבוסס על ספר של אישי רון שהיה מועמד לפרס ספיר. הספר מספר על קצין פוסט-טראומטי שהפך לנרקומן בעקבות מלחמה בעזה, ואני עיבדתי את הסיפור למלחמה הנוכחית. זה יהיה סרט מאוד מכאן, מאוד בועט בשאיפה, שקורה בתל אביב של מטה".
אז תקבל קצת חופש מהדיוטי?
"טוב, יש גם עוד פרויקט שאני מנסה להרים - תסריט מאת צדוק צמח על מסע של משפחת אמני ג'אז לאירופה. ופרוייקט שלישי שבדמי כבר מספר שנים: סדרה על פרשת יוסל'ה שוחמכר שטלטלה פה את המדינה בשנות ה-60".
ועד שריקליס ירים את כל הפרויקטים, מומלץ לראות את "לקרוא את לוליטה בטהרן", שעולה בסופ"ש לאקרנים וחווה כבר הצלחה בחו"ל ובעיקר באירופה ("הוא רץ כבר שבוע שמיני בצרפת, עלה באיטליה ובקרוב גם בספרד וגרמניה"). הסרט הוקרן בשלל פסטיבלים, ולדברי ריקליס, באנטישמיות ובאנטי-ישראליות עוד לא נתקל. "אבל בסוף הקרנה בברצלונה לא מזמן, נעמדה מולי בחורה, כמעט בוכה, ואמרה: 'אני כאן עם שתי חברות שלי, שלושתנו מאיראן. אנחנו רוצות להגיד לך תודה. על זה שמישהו סוף סוף מטפל באיראן האמיתית, באיראן של האנשים שכן רוצים להמשיך ולהילחם על דמותה'".
פורסם לראשונה: 08:10, 15.05.25
