הכתבה הראשונה של סמדר פרי ב"ידיעות אחרונות" הופיעה כמעט לפני 50 שנה, ביוני 1975. "המדור נולד ב-1975 כדי להביא סיפורים מהצד השני", היא מספרת, "עד אז זה לא היה מקובל בעיתונות הישראלית".
העיתונאים של המדינה
סמדר פרי
49:26
הכול התחיל, היא נזכרת, כשקיבלה טלפון מדוב יודקובסקי, מרכז המערכת של "ידיעות אחרונות". "הוא קרא לי לפגישה אישית בידיעות אחרונות, ואמר לי: 'אני רוצה מדור ויש לי אפילו שם בשבילו'. הוא זה שנתן את השם 'הצד השני של הגבול'. זה נשמע לי מרתק. התיישבתי על העיתונים שהגיעו דרך מעבר אלנבי, ובאיחור גדול מאוד. התחלתי לשקוע בעיתונים האלה ולהוציא מהם כל מיני ידיעות, וככה התחלתי לעשות את צעדיי ב'ידיעות אחרונות'".
אחרי תקופה מחוץ לעיתון, פרי חזרה למערכת - ומאז 1981 היא מסקרת בקביעות בעיתון את העולם הערבי, בכל פינות המזרח התיכון ואף מעבר לכך. זה התחיל באירוע הדרמטי של רצח נשיא מצרים אנואר סאדאת, ועבר בין היתר דרך מלחמת לבנון, מערכת היחסים בין ירושלים לקהיר, הסכמי השלום עם ירדן והאביב הערבי. ברוב המקרים הייתה זו פרי שידעה לפנות אל המנהיגים הערבים באזור, אבל היו גם לא מעט מקרים שהם ידעו לפנות אליה.
פרי התראיינה במסגרת סדרת הפודקאסטים "העיתונאים של המדינה", לרגל 85 שנה ל"ידיעות אחרונות", שבה מספרים ותיקי הכתבים ובכירי כותבי הטורים ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet על הקריירה הארוכה שלהם, וחוזרים אל הסיפורים הגדולים, המרגשים, המצחיקים והמפתיעים שעליהם כתבו, וגם על חוויות שעברו תוך כדי, שעולות על כל דמיון.
"גדלתי בחיפה ובחרתי במגמה המזרחית כי מאוד מצאה חן בעיניי השפה, דת האסלאם, כל מיני דברים שהיו קשורים", מספרת פרי. "אמרתי לאמא שלי שאני לומדת במגמה הספרותית, וככה למדתי בחשאי בשיתוף פעולה עם המנהל, שהיה גם המורה לערבית. בצבא לקחו אותי לחיל המודיעין, שם עברתי את האולפן לערבית, שהיה קורס מאוד מתקדם. לא עזבתי אף פעם כי זה נושא מאוד מאוד מעניין".
אחרי הצבא ולפני העיתונות נזכיר עוד פרק אחד מאוד מעניין שקשור לסרט הערבי של יום שישי. איך הגעת לזה?
"עבדתי בטלוויזיה, היינו כתבן ערבי פלסטיני ממזרח ירושלים ואני. היה לנו שולחן בפינה נידחת במחלקת סרטים. היינו מקבלים סרט שהיה בערך באורך של שלוש שעות והיינו צריכים לקצר אותו לשעתיים. מי שהביא לנו את הסרטים האלה, היו סוכנים של המוסד. בהתחלה זה היה בלי תרגום, לקהל דובר-ערבית. אחרי שנה, שנתיים, משהו כזה, התחילו להגיע לטלוויזיה בקשות של נשים שהיו צופות בסרט הזה ביום שישי בלי תרגום, והיו מנחשות ומפנטזות מה קורה בעלילה. הן ביקשו ודרשו את התרגום והפעילו לחץ מאוד גדול. היה אפילו טלפון מעזר ויצמן, שהיה בן כיתה של אימא שלי, ששאל למה אין תרגום. הגדילו לנו את השולחן שעליו ראינו את הסרט ואני הייתי מתרגמת אותו לכתוביות. בניגוד לסרטים שאתה רואה היום בטלוויזיה, שהתרגום מופיע על גוף הסרט עצמו, ומכיוון שהיינו צריכים להחזיר את הסרט, אז התרגום היה בצד - וכך עבדנו במשך הרבה מאוד שנים".
העיתונאים של המדינה – סמדר פרי
ואז חזרת ל"ידיעות אחרונות".
"היינו קבוצה של עיתונאים בקבלת פנים בביתו של השגריר המצרי בישראל, שמו היה סעד מורתדה, אני יכולה להגיד עליו אל מרחום, כי הוא כבר איננו. היינו אצלו בבית בקבלת פנים לרגל שישה באוקטובר. הם ציינו את המלחמה, ואנחנו באנו, אני לא יודעת למה, כי הרגשנו מאוד לא נוח לציין את התאריך הזה. ואז, באמצע קבלת הפנים, הוא קיבל טלפון והלך לחדר אחר. הוא חזר ואמר: 'קיבלתי דיווח עכשיו בטלפון שהנשיא סאדאת נפצע, ירו בו והוא נפצע ברגל'. אז אמרתי לו: 'טוב, אני הולכת', הוא אומר לי: 'למה את הולכת?'. אמרתי לו: 'כי הוא לא נפצע, הוא מת'. הלכתי לעיתון 'על המשמר' שבו עבדתי, ישבתי שם שעות והכנתי פרופיל, כתבה ופרשנות. תוך כדי אני מקבלת טלפון מעורך "ידיעות אחרונות" והוא אומר לי: 'תבואי אלינו'. אמרתי לו: 'אני באמצע עבודה'. הוא אומר: 'לא, אני צריך אותך, אני אשלח לך מונית'. ואכן נסעתי לשם, וישבתי עד שהעיתון יצא. וככה התחיל הפרק החשוב שלי ב"ידיעות אחרונות"'.
יש רגע אחד שבו הפכת מכתבת לחלק מהסיפור, או ליתר דיוק חלק מהתמונה. חוסיין מלך ירדן מצית לך סיגריה בארמון.
"אני חייבת ללכת אחורה כדי להסביר. כשהייתי בצבא, במודיעין, הייתה בתוך מחלקת מחקר מחלקת ירדן, ופעם בשנה בחודש נובמבר, ראש המחלקה היה עושה חגיגת יום הולדת למלך חוסיין. הוא היה מביא עוגת שוקולד, פותח את דלתות המשרד שלו ואומר לכולם: 'אנחנו חוגגים את יום ההולדת של המלך'. אני הייתי באה, סתם מתוך סקרנות. אחרי הצבא התחלתי לנסוע לחוץ לארץ, סתם לחופשות, והתחלתי לכתוב לו מכתבים, למלך חוסיין. הסברתי לו שאני ישראלית, עיתונאית שמתעסקת בענייני המזרח התיכון. סיפרתי על החיים בישראל וכמה אנחנו רוצים שלום והייתי שולחת לארמון המלוכה, בלי כתובת. לא ידעתי אם המכתבים הגיעו, לא קיבלתי אף פעם תשובה".
"יום אחד, כשהמגעים היו בשיאם בין ישראל לבין ירדן, הגיעה אליי חברתי העיתונאית (האמריקאית – א.י) ג'ודי מילר ואמרה לי: 'אני צריכה להגיד לך משהו מאוד חשוב: את הולכת לקבל ריאיון עם המלך חוסיין'. הסתכלתי עליה בתדהמה והיא אמרה לי: 'תסעי לגשר אלנבי ושם תחכה לך מונית, אבל אל תגידי לאף אדם בעולם שיש ריאיון כזה. דקה אחרי שהיא גמרה לדבר, הרמתי טלפון לעורך 'ידיעות אחרונות' וסיפרתי לו את זה. הוא אמר לי: 'תביאי אותה שתהיה יחד איתך'. ואכן, הבאנו אותה ויום לפני הנסיעה, היה לי אלבום תמונות של המלך חוסיין שהגיע אליי בדרך-לא-דרך, והכנסנו את כל התמונות לאלבום. לקחתי את האלבום יחד איתי, ובנוסף, אחותי מירב, שהייתה עורכת ביטאון חיל האוויר, נתנה לי עותק של הגיליון האחרון שיצא ובו רואים את המטוס של המלך חוסיין חולף בשמי ישראל ושני מטוסים של חיל האוויר מלווים אותו.
"וזהו, נסענו לירדן והגענו ללשכת המלך. פתאום השתררה דממה, הסתובבתי וראיתי שהמלך חוסיין עומד שם ועל פניו חיוך ממיס. הוא אמר: 'בואו תיכנסו אליי לחדר', ונכנסנו אליו לחדר. ג'ודי מילר ואני ישבנו על יד שולחן, המלך ישב בראש השולחן. אחרי שעתיים נגמרו לי כל השאלות, לא היה לי כבר יותר מה לשאול. אז השתתקתי לדקה, ואז המלך קם, וזה היה שולחן עגול, והוא הסתובב סביב השולחן והתחיל לחפש בכיסים. תכף הבנתי מה הוא מחפש, אבל לא אמרתי מילה, ג'ודי אסרה עליי לדבר. אז הוא ניגש והוציא קופסת סיגריות, הסתכל על ג'ודי בפרצוף חמוץ ואמר לה: 'אבל את הפסקת לעשן', אז היא אמרה לו: 'כן, אבל סמדר תסכים ברצון'. אז המלך ניגש אליי. הוא עמד, אני ישבתי, פתח את קופסת הסיגריות, והציע לי סיגריה. ובאותו רגע ג'ודי, בלי לשאול שאלות - היינו רק שלושתנו בחדר - הוציאה את המצלמה, צילמה אותו מדליק לי את הסיגריה, וזאת התמונה ההיסטורית. ומאז היו יחסים באמת מאוד-מאוד מיוחדים ביני לבין המלך חוסיין, ואחר כך גם לתקופה מסוימת, לא כל הזמן, גם עם המלך עבדאללה".
הגעת למקומות נוספים במזרח התיכון, למשל לבנון. ניצלת את הכניסה הישראלית ללבנון ב-82' והגעת כעיתונאית לסקר את מה שקורה שם.
"הקטע הכי דרמטי בביקורים שלי בלבנון היה בספטמבר 82'. יצאתי עם צלם של 'ידיעות אחרונות', ונסענו בהתחלה לכפר ביקפאיה שבו גר פייר ג'ומייל, האבא של שני נשיאי לבנון. באתי אליו ודיברתי איתו על זה שהגיע הזמן שהבן, באשיר ג'ומייל, ייתן ריאיון ל'ידיעות אחרונות'. זה היה כמה ימים לפני שהוא נשבע אמונים לנשיאות, ממש ימים ספורים. פייר ג'ומייל, שהכרתי טוב, אמר: 'אוקיי, אני אתן לך מכתב לבני באשיר ואת תקבלי ריאיון'. נסענו מהכפר לביירות, הלכנו למקום שבו באשיר ג'ומייל נתן את נאום הפרידה שלו לפני שהוא מתמנה לנשיא. אמרו לי: 'שבו וחכו לו עד שהוא יגמור את הנאום'.
"ישבנו בקומת הכניסה ופתאום הבניין נפל עלינו. התפוצץ מטען חבלה. קמה מהומת אלוהים ואז כוחות הביטחון הלבנונים אמרו: 'אף אחד לא יוצא מפה, קודם כל אנחנו צריכים לבדוק שמישהו מהנוכחים פה בתוך הבניין לא שם את המטען'. ואז הם הגיעו גם אליי ולצלם. אמרו: 'טוב, אתם ישראלים, תלכו ותסתלקו, לא טוב להיות עכשיו בלבנון'. יצאנו מהבניין והתחלנו ללכת ברגל למלון. וכשהתקרבנו למלון ראינו שבעל המלון עומד למטה, והוא אמר לנו: 'אני מאוד שמח לראות אתכם, תעזבו את המלון שלי'. אמרתי לו 'מה תעזבו, לאן נלך?'. הוא אמר 'אני לא רוצה ישראלים פה במלון. הנשיא נרצח, אנחנו לא יודעים מה יהיה בלבנון'.
"עמדנו ככה בחוץ ולא ידענו מה לעשות. ואז ראינו שלוש מכוניות מפוארות עוברות ממש על ידינו בדרך למקום שבו היה הפיצוץ. הספקנו לראות מכונית שבה ישב פייר ג'ומייל, האבא, אריק שרון שר הביטחון, והרמטכ"ל רפאל איתן. עמדתי ונופפתי להם ככה עם היד כדי שיעצרו. הם ראו אותי ולא עשו שום דבר, המשיכו בדרך. ואז אמרתי לבעל המלון: 'אנחנו נשארים פה, אין לנו לאן ללכת'".
מי הדמות בעולם הערבי שהיית רוצה לראיין ועוד לא הספקת?
"באופן טבעי, כמובן, הייתי רוצה מאוד לפגוש את הנשיא המצרי סיסי. הוא לא פתוח לעיתונים ישראלים. יש לי הרבה מאוד שאלות ואני מניחה שהוא לא ירצה לענות על השאלות האלה, אבל הוא דמות שמעניינת אותי".
