בדרך להשתלטותם המוחלטת על רוסיה וכפיית משטר סמכותני נוקשה על אזרחיה, הכריזו ולדימיר פוטין ואנשיו מלחמת חורמה על התקשורת החופשית במדינה והזירה התרבותית שלה. עיתונאים, סופרים ומשוררים, ואמנים ויוצרים בשלל תחומים (ובראשם הקולנוענים), סובלים מהתעמרות חוזרת ונשנית כדי למגר מראש כל הבלחה של התנגדות וביקורת על הפוליטיקאים והרוח הלאומית שהם מבטאים.
"היעלמותו של יוזף מנגלה" – טריילר
קיריל סרברניקוב, מבמאי התיאטרון והקולנוע הבולטים ברוסיה, חווה על בשרו את הסתערות השלטונות על חופש הביטוי והאמנות. אחרי שהוחרם ונרדף במולדתו, ואף הוחזק במעצר בית על יצירתו הביקורתית, סרברניקוב הגלה את עצמו לגרמניה, שם הוא זוכה לעדנה מחודשת ועם חירות נדיבה שמאפשרת לו לצלם סרטים נועזים על נושאים שנויים במחלוקת. כך במקרה של הביוגרפיה הקולנועית שהביא למסך, "היעלמותו של יוזף מנגלה", העוסקת בחייו המאוחרים של המדען הנאצי הגאה שנודע כמלאך המוות של אושוויץ, כשהוא במנוסה תמידית בדרום אמריקה, שאליה נמלט אחרי מלחמת העולם השנייה.
8 צפייה בגלריה
"סרט על 'המנגלה הקולקטיבי'". מתוך "היעלמותו של יוזף מנגלה"
(צילום: באדיבות פסטיבל חיפה)
"זה סרט על התקופה שלאחר המלחמה. נקרא לזה 'המנגלה הקולקטיבי'. זה לא רק עליו, אלא על המערכת שאפשרה לו לעלות ולצמוח", אומר סרברניקוב בריאיון ל-ynet שנערך לקראת בכורת "היעלמותו של יוזף מנגלה" בפסטיבל קאן השנה. "למעשה, הוא היה אדם די רגיל, אפילו משעמם. אבל המלחמה והמערכת הפכו אותו למפלצתי. הוא הפך לסמל. במקביל היו עוד רבים אחרים, חלקם ידועים, שהשתתפו בשואה, ביצעו פשעים נוראיים, שירתו את המשטר הנאצי, ובכל זאת הם הצליחו לחמוק מעונש אחרי המלחמה". ואכן, במהלך הדרמה התקופתית המרתקת ועוכרת השלווה, מנגלה המזדקן (בגילומו של השחקן הגרמני אוגוסט דיהל) מונה שמות של של מדענים גרמנים אחרים שעבדו לצידו באושוויץ וביצעו זוועות בלתי נתפסות באסירים, ומתלונן שכולם נטפלים רק אליו - כולל המוסד וציידי הנאצים היהודים.
8 צפייה בגלריה
חווה על בשרו את הסתערות השלטונות על חופש הביטוי והאמנות. קיריל סרברניקוב
(Lewis Joly AP)
"מנגלה הפך לסמל האידיאלי של עשיית הצדק שלאחר המלחמה. למוסד לדוגמה לא הייתה אפשרות לתפוס את כולם, אז הם החליטו לתפוס את אייכמן - והוא נעשה המקרה הסמלי", מסביר סרברניקוב את המפתח לפענוח הדמות המיתית של מנגלה שהלכה והתעצמה בעקבות תעלומת היעלמותו אחרי המלחמה, "אבל להפוך אדם אחד לסמל של רוע - יש לזה שני צדדים. מצד אחד, זה מעניק תחושת צדק. מצד שני, זה מסוכן כי אנשים חושבים שהרוע בא על גמולו וזה נגמר. אבל זה לא נגמר. רבים חמקו מעונש. הרוע מסתתר, ואז הוא חוזר. זה לא מספיק להעניש סמל. צריך להשמיד את השורשים של הרוע, לעצור את הזרימה של הכוחות הנוראיים האלה. אחרת זה יחזור שוב ושוב".
"הציעו לנו להשתמש בגולגולת המקורית בצילומים"
"היעלמותו של יוזף מנגלה", שיוקרן בפסטיבל חיפה, הוא עיבוד לספרו של אוליביה גז מ-2017 המתחקה אחר מנגלה מאז שברח לדרום אמריקה בשלהי מלחמת העולם השנייה. בכתיבתו המגובה במסמכים ובעדויות שונות, העיתונאי הצרפתי מתאר כיצד המדען הנאצי הנודע לשמצה היגר לארגנטינה תחת שם בדוי, השתלב בקהילה מקומית של גרמנים תומכי-היטלר, ובעקבות חטיפתו של אדולף אייכמן לישראל נמלט דרך הג'ונגלים של פרגוואי למעונו החדש והצנוע בברזיל. בין לבין, מנגלה מפתח תסביך רדיפה על רקע המצוד שמנהלים נגדו סוכני המוסד ושאר ארגוני הביון בעולם. מנגלה מנסה להתאקלם בנוף הדרום-אמריקני שקלט אותו, בעודו מתרפק על תהילתו מימי הרייך השלישי, ומצד שני מתמרמר על ההאשמות נגדו על רק הניסויים האכזריים שביצע בבני אנוש באושוויץ.
8 צפייה בגלריה
נשאר נאמן לאידיאולוגיה הנאצית. מתוך "היעלמותו של יוזף מנגלה"
(צילום: באדיבות פסטיבל חיפה)
חלק משמעותי מהסרט, שמצולם ברובו בשחור-לבן, מוקדש לחילופי הדברים בין הדוקטור המזדקן לבנו רולף שמגיע לבקרו ומטיח בו ביקורת על מעשיו בעבר. אולם מנגלה מתנער מכל אשמה ונצמד ל"אני מאמין" הנאצי של טוהר הגזע - אידיאלוגיה לה נשאר נאמן גם כשהוא נותר מבודד ובודד בעיירה בריטוגה שבברזיל, שם מצא את מותו ב-1979 במהלך שחייה בים. סיפור חייו מאן להסתיים בראשם של רבים שנסחפו אחר המיתולוגיה של דמותו ותיאוריות הקונספירציה שליוו אותה, אבל בדיקות DNA הכריעו כי הגופה שנמצאת במכון לרפואה פורנזית בסאו פאולו היא אכן של מלאך המוות מאושוויץ. למעשה, הסרט עצמו נפתח בסצנה שבה מרצה מקומי מציג את השלד בפני סטודנטים לרפואה משפטית. "הציעו לנו להשתמש בגולגולת המקורית בצילומים. סירבתי כי זה היה נראה מוזר לתת לו קרדיט על הופעת אורח", הוא מתלוצץ.
קיריל סרברניקוב נולד ברוסטוב בסתיו 1969 לאב יהודי ואמא ממוצא אוקראיני. הוא פרץ למרכז הבמה כיוצר תיאטרון והתמנה לעמוד בראש מכון גוגול לאמנויות הבמה במוסקבה. במקביל החל להתנסות כתסריטאי ובמאי קולנוע, הוביל ככזה כמה הפקות רוסיות והוכיח את עצמו כעילוי גם בתחום זה. "היום של יורי" (2008) זיכה אותו בפרס הראשון בפסטיבל ורשה, ו"בגידה" (2012) הביא אותו לפסטיבל ברלין היוקרתי. את הגיחה הראשונה שלו לקאן עשה ב-2016 עם הדרמה השערורייתית "הסטודנט" (2016) שהוצגה במסגרת מבט מיוחד המשנית, ופתחה עבורו את הדלת לתחרות הרשמית בפסטיבל היוקרתי מכולם עם ארבעת סרטיו הבאים: "קיץ" (2018), "שפעת פטרוב" (2021), "אשתו של צ'ייקובסקי" (2022) ו"לימונוב: הבלדה" (2024).
גם "היעלמותו של יוזף מנגלה" הוקרן השנה בריביירה הצרפתית, אבל מחוץ לתחרות - מה שמעלה תהיות בנוגע לשיקולים מאחורי החלטה זו בנוגע לסרט היפהפה הזה על אחד מבני האנוש השנואים ביותר אי פעם. "סיימנו את הסרט הזה לפני שנתיים והוא הוזמן לפסטיבל ביחד עם 'לימונוב'. למיטב ידיעתי, זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שזה קורה, אבל זה יצר בעיה. לפי המפיצים, הקרנת שני סרטים של אותו במאי במקביל משמעותה הרס עצמי של הקידום של שניהם. אז היינו צריכים לחכות", מסביר סרברניקוב ורומז כי בינתיים השינויים בהנהגת פסטיבל קאן, ומינויה של איריס קנובלוך היהודייה-גרמניה כנשיאת הארגון, הביאה לדחיקת "מנגלה" מהתחרות הרשמית, בניגוד לציפיות. "הפוליטיקה השתנתה בינתיים, ובסוף הסרט הוקרן בתוכנית אחרת".
לדברי סרברניקוב, ההסתייגות מהסרט הקשתה מאוד על השגת המימון להפקה, במיוחד בגרמניה ("ראשי הקרן שפנינו אליה נסוגו שלושה חודשים לפני הצילומים בטענה שהם הפסיקו לתמוך בסרטי שואה"). בלית ברירה, החל גיוס כספים ממקורות שונים ומשונים, ואלו זרמו מקרנות וארגונים שונים בצרפת, ברזיל, ספרד, מקסיקו ועוד. על רקע הקשיים הרבים, לא ברור מה משך את הבמאי עצמו לפרויקט, במיוחד כשהוא עצמו מודה בהכנעה שלא היה מודע לדמות שבמרכזו. "לא ידעתי כמעט כלום על האדם הזה לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, שאפילו לא תורגם לאנגלית", הוא מספר, "קיבלתי הצעה לעשות את העיבוד הזה. חשבתי לעצמי - למה אני? לא ראיתי קשר. אחרי הקריאה, התחלתי לחקור ולחפש גישה לנושא, ובסוף הסכמתי להצעה המעניינת בתנאי שאכתוב את התסריט בעצמי. הם אישרו והתקדמנו".
8 צפייה בגלריה
"לא ידעתי כמעט כלום על האדם הזה". מתוך "היעלמותו של יוזף מנגלה"
(צילום: באדיבות פסטיבל חיפה)
השחקן הגרמני אוגוסט דיהל שמגלם את מנגלה המזדקן, ונושא את הדמות המכבידה הזאת על כתפיו בכישרון ראוי לציון, התלבט גם הוא לפני שהסכים להצעת סרברניקוב לקחת על עצמו את התפקיד. "אוגוסט היסס הרבה זמן. עבור שחקן גרמני לגלם את הרוע המוחלט זה היה קשה מאוד ודרש הרבה אומץ. בסוף הוא הסכים, ומאותו רגע עבדנו כאחד. היה לנו אותו רקע מעולם התיאטרון, אותה שיטה, אותו דור", אומר הבמאי ומגלה שחלק מתהליך הליהוק הצריך התאמה של מראהו של דיהל לזה של מנגלה. אחרי עבודה איפור קלה, השניים נוכחו לדעת להפתעתם שהדמיון בין השחקן לדמות שהוא מגלם קרוב באופן מצמרר. "אחרי 20 דקות עם המאפרת, לפתע יוזף מנגלה הופיע. בשביל אוגוסט ובשבילי זה היה הלם".
זה בוודאי לא קל לגלם על המסך את המפלצת הנוראית הזאת.
"אני לא מאמין במפלצות. המפלצות נמצאות בתוכנו. הטבע האנושי עשיר להחריד ברגשות ותכונות. הכי חשוב זה לחסום את המפלצות האלה שבתוכנו, ולא לתת להן לצאת. זו הסיבה שאני שונא מלחמות, כי מלחמה פותחת את הדלתות הללו. המפלצות יוצאות. קל מאוד להתחיל מלחמה, כמעט בלתי אפשרי לעצור אותה. וזה הדבר הנורא ביותר".
היום כשמלחמות פורצות ברחבי העולם, דומה שהמפלצות האלה צצות שוב בדמות תנועות פשיסטיות עכשוויות שבוודאי שואבות השראה מהיטלר, מנגלה ואחרים במשטר הנאצי.
"אני לא חושב שהם צריכים את ההשראה הזאת. אנשים שעושים היום דברים נוראיים לא מעוניינים לשקם את שמו של מנגלה או להניף דגל שנושא את שמו. מנגלה תמיד יישאר מנגלה - סמל, המפלצת שבמפלצות. אבל במקביל, המערכת הצבאית שמייצרת או משעתקת אלימות, שיוצרת מפלצות כמוהו, חוזרת לפעול. לכן אני תמיד אומר: לזיכרון של האנושות יש טווח קצר מאוד. אנחנו חייבים להזכיר לעצמנו כל הזמן את העבר. תראו, זה כבר קרה. אל תחזרו על זה שוב".
"ממחזרים קלישאות ודימויים נאציים"
כשסרברניקוב מדבר על המלחמה והתוצאות הקשות שלה, הוא מתייחס גם למתרחש כיום במולדתו תחת שלטון ולדימיר פוטין וההשחתה של האומה הרוסית בצל המלחמה באוקראינה, לה הוא מתנגד בכל מעודו. "זה מרגיש מוכר בצורה מבעיתה. כששומעים חלק מהנאומים של מנגלה, אפשר לשמוע הדהוד בתעמולה של היום. לפעמים הם אפילו ממחזרים קלישאות ודימויים נאציים, זה מטורף. אני מכיר היטב את השיח ברוסיה, אז קל לי יותר לזהות אותו. אבל זה לא קורה רק שם, אם נהיה כנים".
את הביקורת הנוקבת הזאת שסרברניקוב מטיח במשטר הנוכחי ברוסיה ובקריאה נגד המלחמה, הוא יכול לעשות בריאיון בריביירה הצרפתית או במעונו החדש בגרמניה. אבל במולדתו הוא נרדף במשך שנים על ידי פוטין ואנשיו. בעקבות סרטו "הסטודנט", שבמרכזו תלמיד תיכון שטוף-קנאות נוצרית ומשליט טרור על חבריו לספסל הלימודים ואף סגל המורים (כולל היהודים שבהם) בשם האל. בני בריתו של פוטין בהנהגת הכנסייה הפרובוסלבית דרשו לרסן את האמן הכופר, שהוא גם במקרה הומו מחוץ לארון. בעיתוי חשוד, הרשויות פשטו על ביתו ומשרדו של סרברניקוב במאי 2017 (כשנה אחרי בכורת "הסטודנט" בקאן). על פי כתב האישום שהוגש נגדו חודשים ספורים לאחר מכן, הוא עמד לדין על מעילה בכספי ציבור שהוענקו לו לצרכים הפקתיים, ובתגובה לכך נשלח למעצר בית בתוספת צו איסור יציאה מגבולות רוסיה אשר מנעו ממנו להתייצב לבכורת סרטיו "קיץ" ו"שפעת פטרוב" בקאן.
גם אחרי הדחתו ממשרתו בראש מכון גוגול והאיסור שהטיל עליו בית המשפט לעמוד בראש כל מוסד תרבותי אחר, סרברניקוב התעקש להמשיך ליצור ולהתריס באופן סמוי נגד משטר פוטין, החברה הרוסית ואף נכסי הצאן ברזל התרבותיים שלה (כמו ב"אשתו של צ'ייקובסקי", המציג את המלחין המפורסם כהומו המתעלל באשתו). לאורך התקופה, הוא עמד בקו אחד של התנגדות אזרחית תרבותית אל מול מדיניות היד הקשה של פוטין נגד חופש הביטוי על פי המדריך למשתמש של הדיקטטור המתחיל - תהליכים שמיושמים במידה זו או אחרת במדינות שמרניות כמו איראן, הונגריה, טורקיה, ושניצנים דומים שלהם לכך ניתן לזהות גם בישראל. בסופו של דבר, ולמרות שעדי תביעה הודו שגרסתם התקבלה תחת לחץ השלטונות, סרברניקוב הסכים לשלם למשרד התרבות קנס בסך 129 מיליון רובל (כשני מיליון דולר).
8 צפייה בגלריה
אני לא מבקר את המדינה, אני מבקר את המלחמה. קיריל סרברניקוב
(Monica Schipper / Staff Getty Images )
אחרי שבית המשפט ניאות להסיר את איסורי התנועה שהוטלו עליו, סרברניקוב החליט להיפרד ממולדתו ולהגלות עצמו לגרמניה כדי לאפשר לעצמו חופש יצירה שלא תחת איומי כליאה ורדיפה כפי שחווה על בשרו בעבר, ובדומה לאחרים שעמדו בקו האש איתו: בנות להקת פוסי ריוט שמצאו עצמן מאחורי סורג ובריח בגלל שירי המחאה שלהם, המחזאי איבן ורפאייב והמפיק אלכסנדר רודניאנסקי שנשפטו לעונשי מאסר בהיעדרם, והדוקומנטריסט אלכסדר רוסטורגוייב שנרצח בעודו מצלם סרט תיעודי באפריקה. אליהם מצטרף גם אנדריי זוויאגינצב, שנחשב לגדול הקולנוענים הרוסיים החיים כיום, שכמעט מצא את עצמו בין המתים ב-2021 לאחר שלקה בשיתוק בעקבות חיסון מזן ספוטניק, מה שהעלה חשד להרעלה מכוונת. קשה להודות, אבל נראה שמול האיומים הללו, גם סרברניקוב, "הילד הרע" של הקולנוע הרוסי, החליט למתן עצמו.
"חשוב לי להבהיר שאני לא מבקר את המדינה, אני מבקר את המלחמה. זה כבר לא עניין של לוותר על ההתנגדות. אני מתסכל על סטודנטית לשעבר שלי, ז'ניה ברקוביץ', שיושבת עכשיו בכלא על כלום, רק על שירה נגד המלחמה. זה משהו אי אפשר להתעלם ממנו", הוא אומר, "המחיר הוא גבוה, אבל העבודה שלנו כאמנים היא להפריע לאנשים, לא להשאיר אותם באזור הנוחות. כי אזור הנוחות עלול בקלות להפוך לאזור של אדישות".
8 צפייה בגלריה
"הפחד שלו הולך וגדל והוא נאלץ להסתתר". מתוך "היעלמותו של יוזף מנגלה"
(צילום: באדיבות פסטיבל חיפה)
על אף הרדיפה והסבל שאיתה, סרברניקוב ממשיך להפריע לאנשים, ולא רק בקרמלין. בשנה שעברה, הביוגרפיה הקולנועית המרהיבה "לימונוב: הבלדה", שהקדיש למשורר ולהוגה הדעות השנוי במחלוקת אדוארד לימונוב, התקבלה במחאת רשת קולנית. אומנם לימונוב הפרובוקטור (בגילומו של בן ווישו) הוצג באופן ביקורתי כמהפכן למען יצר המהפכנות הקיצוני שלו (כך הוא מציע למפגינים פרו-פלסטינים בניו יורק של שנות ה-70 לחלק קלצ'ניקובים במקום פלאיירים), וההתמודדות עם תסכוליו האישיים, אולם אוקראינים רבים קראו להחרים את הסרט בגלל הסנטימנט הפרו-רוסי שהביע גיבורו. הבקלאש בוודאי השפיע על שיקולי פסטיבלים ומפיצים לא להציג את היצירה המצוינת הזאת. המהלך הזה עלול לחזור על עצמו אלפי מונים במקרה של יוזף מנגלה, שדמותו מעוררת פלצות והתנגדות בקרב רבים כל כך ברחבי העולם.
"הדמות של מנגלה מתפתחת בסרט. הפחד שלו הולך גדל, והוא נאלץ להסתתר, לחפש את הפינה האפלה ביותר בעולם שבה היהודים לא ימצאו אותו, אבל למרות הכול, המוטיבציה והאמונות שלו נשארו אותן אמונות. וכשאנחנו מקשיבים למה שהוא אמר אז, כשאנחנו קוראים את הטקסטים של תעמולת הנאצים, הרטוריקה נשמעת לעיתים קרובות מוכרת מאוד גם לנו היום. לזיכרון האנושי יש טווח קצר. אנחנו לא לומדים מההיסטוריה וחוזרים על אותן טעויות", הוא מסביר, "כשמחטטים באגדה או במיתוס, זה תמיד כואב לשמרנים שבינינו. המאמינים החזקים הם האנשים הכי מסוכנים, הם יודעים איך הכול צריך להיות ולא מוכנים לשנות כלום. אבל האמנות, והקולנוע במיוחד, הם מרחב לדיון, לשינוי, לקסם. זה מאפשר לנו לראות מזוויות שונות. זו חירות. והנטייה שלנו ליצור מיתוס מבטא בדיוק את ההפך, קבוע, מונומנטלי, בלי חירות בכלל".
